"הבן שלי לא מתפקד, הבן שלי לא יוצא מהחדר, הבן שלי ברח מהארץ שבועיים אחרי מה שהוא עבר בנובה. הוא הגיע לתאילנד וקיבלתי טלפון מקונסול ישראל בבנגקוק. תפעילי את החילוץ, הבן שלך בהתקף פסיכוטי. הוא מנותק מהמציאות. נסעתי לתאילנד לחלץ אותו בידיים שלי, כי לנובה לא הצלחתי לנסוע להציל אותו. אני הבאתי אותו. 12 יום לקח לי להעלות אותו לטיסת אל על. כשהבאתי אותו ארצה, הוא ישב על המרפסת עם סכין, ימים ולילות. אמא, שלא ירצחו לי אותך, שלא ירצחו לי אותך. אני האכלתי אותו, הוא בן 30. אני האכלתי אותו עם כפית". צפו בעדות המטלטלת של רוני כץ, אימו של שורד נובה:
רוני כץ, אימו של שורד מסיבת נובה, בעדות מטלטלת
(צילום: דוברות הכנסת)
העדות המטלטלת הזו של רוני כץ, אימו של שורד מסיבת נובה, נשמעה אתמול (יום ב') בוועדה לביקורת המדינה, בראשות ח"כ מיקי לוי, שקיימה דיון מעקב בנושא מצוקת שורדי הטבח במסיבות ב-7 באוקטובר ומשפחותיהם. הדיון חשף פערים משמעותיים בטיפול בשורדים ובמשפחותיהם, תשעה חודשים לאחר מתקפת הטרור הגדולה בתולדות המדינה.
רוני כץ: "יש כל כך הרבה הורים כמוני שעזבו מקומות עבודה, שומרים על הילדים כדי שלא ימותו. אני רועדת פחד מוות, אני לא ישנה בלילות, שמתי בייבי סנס מתחת למיטה שלו. אני פוחדת לצאת מהבית"
שורדי המסיבה ובני משפחותיהם הביעו תסכול רב מהמצב הקיים. דבריה של כץ טלטלו את המשכן וגרמו לרבים לבכות בדיון: "אני לבד, רק אני והוא, אני לא יכולה לצאת מהבית, כי אני פוחדת שיקרה לו משהו בלי בייביסיטר. הבת שלי ליוותה אותו לאורך כל הבריחה, אני משלמת לה את הטיפולים. למה? כי לא מגיע לה, כי אנחנו ההורים והמשפחה הקרובה. אנחנו לא נחשבים, לא מגיעים לנו טיפולים, לא הכירו בנו כנפגעי פעולות איבה, נוהל חרדה. ניגשתי לרווחה ביישוב שלי ואני לא היחידה, יש כל כך הרבה הורים כמוני שעזבו מקומות עבודה, שומרים על הילדים כדי שלא ימותו. אני רועדת פחד מוות, אני לא ישנה בלילות, שמתי בייבי סנס מתחת למיטה שלו. אני פוחדת לצאת מהבית.
"איך זה יכול להיות שלא מכירים בי. כשאני ניגשת למשרד הרווחה בגני תקווה, בעיר שאני גרה בה, צוחקים עליי שם, אומרים לי לא מגיע לך כלום. וכשהתחננתי אז כבר הגיעו. הגיעה אליי עובדת סוציאלית ואמרה לי 'אני אקבל אותך', אז היא קיבלה אותי פעם אחת, ואת יתר הפגישות ביטלה. מדצמבר לא קיבלתי טלפון, לא ממשרד הרווחה אצלנו, לא מהעירייה אצלנו, ויודעים שיש שורד שהוא במיטה. גידלתי בן לתפארת מדינת ישראל וקיבלתי שבר כלי. אני לבד מטפלת בו. אין לי אף אחד אחר, אין לי הורים, אין לי אחים, אין לי משפחה, אני לבד מטפלת בו. אני לא יכולה לעבוד, אני מפרנסת אותו מהפנסיה שלי ממשרד החינוך".
רז פרי, ששרד את מיגונית המוות במפלסים ונלחם בסרטן: "שרדתי מתוך 51 אנשים שנרצחו במיגונית במפלסים. נאבקתי עם מחבל בידיים שלי. אחרי 7 באוקטובר, הייתי מאושפז בבתי חולים. אמא שלי האכילה אותי בכפית במשך חצי שנה. הגעתי לנובה כדי לרקוד ולשחרר את הנפש בגלל מחלת הסרטן שלי. הייתי אמור להיות בטיפול כימותרפי. במקום זה, מצאתי את עצמי עושה חוסם עורקים"
היא המשיכה בעדותה: "שירתתי את המדינה נאמנה. במשך שלושים שנה,טיפלתי בילדים של אחרים ובילד שלי, אי אפשר לעזור לי? אני חיה מקצבת נכות, אני נכה. מזה אני משלמת את הטיפולים של הבת שלי, שליוותה אותו בנובה ובבן שלי. לא קיבלנו שום דבר. למה? כי הוא עבר את זה בתאילנד. הוא עבר את הנובה פה, הוא היה בסדר עד הנובה. איך זה יכול להיות? אנחנו ההורים, אנחנו כל כך הרבה הורים, אני בקבוצה של כל כך הרבה הורים שלא מקבלים הכרה ולא מקבלים עזרה ולא טיפול, ואני מתמוטטת ואני דואגת, כבר עשיתי מהר ייפוי כוח מתמשך, שיהיה מישהו שידאג לילד שלי, כשאני לא אוכל לתפקד כבר. איך אפשר? תודה".
כץ זכתה לחיבוק חם ממאיה איזוצ'ייב, שהייתה סלקטורית בנובה ונמלטה ממיגונית המוות בהחלטה של הרגע האחרון. גם היא בת 30, ויש לה משכנתה שהיא לא יכולה לשלם כי גם היא לא מסוגלת לחזור לעבוד.
4 צפייה בגלריה
"גידלתי בן לתפארת מדינת ישראל וקיבלתי שבר כלי". רוני כץ שיתפה מדם ליבה
(צילום: ערוץ כנסת)
מעיריית גני תקווה נמסר בתגובה לדברי האם: "בחודש אוקטובר התקיימה פגישה יזומה של ראש אגף הרווחה עם האם. לאור היעדרות של העובדת הסוציאלית בעקבות מחלה, הוצע לאם עובדת סוציאלית חדשה אך זו סירבה להמשיך בקשר מול אגף הרווחה".
רון שגב, שורד מסיבת הנובה, אמר בוועדה: "להבנתי ברגע שנגמרים 36 טיפולים אנחנו צריכים להגיע לוועדה ואז יאשרו אותנו כנכים. אני מרגיש שמה שהמדינה עושה כרגע זה לשלוח אותנו להיות נכים וזה מייצר מגמה הפוכה ממה שאנחנו רוצים להשיג כקהילה וכחברה - לשלוח אנשים להוציא אחוזי נכות זה ההפך מה המטרה של כולנו לשוב למעגל החחיים ומעגל העבודה.
"האירוע הוא אירוע קיצון ולכן גם הטיפול צריך להיות בקיצון. אני עוסק בהסברה וקשה לי לשוב לעבודה רגילה. הפחד שלי שייגמרו הטיפולים, גורם לי לבחור ולדחות את הטיפול. זה גומר את חלק מהשורדים. תעודדו אותנו לחזור למקום העבודה ולא להיות נכים".
רז פרי, היחיד ששרד את מיגונית המוות במפלסים ונלחם בסרטן, תיאר בכאב: "שרדתי מתוך 51 אנשים שנרצחו במיגונית במפלסים. נאבקתי עם מחבל בידיים שלי. אחרי 7 באוקטובר, הייתי מאושפז בבתי חולים. אמא שלי האכילה אותי בכפית במשך חצי שנה, אומרת לי: 'רז, אתה תחיה', בזמן שהרופאים אמרו שאין תרופה למחלה שלי. הגעתי לנובה כדי לרקוד ולשחרר את הנפש בגלל מחלת הסרטן שלי. הייתי אמור להיות בטיפול כימותרפי. במקום זה, מצאתי את עצמי עושה חוסם עורקים, מנסה להציל אחרים - ונכשל. אף אחד לא תמך בי חוץ מהמשפחה הקרובה. היום אני נלחם ברסיסים, בצלקות ובמחלת הסרטן. איבדתי את העסק שלי. אני מחפש דרך לשקם את עצמי, אבל אני יכול לעזור?".
עומר לשם, שורד מהנובה: "יש לי 36 שעות טיפול והייתי הרבה יותר שעות ער בתוך האירוע ממה שאני מקבל טיפול. היינו באירוע שאף אחד לא היה שם לעזור לנו. ואתם אומרים שגם עכשיו לא יעזרו לי. אני לא עובר לאף בית חולים. לא רוצה להידרדר למקום שנקרא נכות"
מיכל אוחנה, שורדת נובה אמרה בדיון: "ירו בי ובמשך שבע שעות שכבתי מתחת לטנק. לא צריך להיות ספק למישהו שאחרי תשעה חודשים אנחנו בסדר. אנחנו לא בסדר. אני במשך תשעה חודשים האלו הסתובבתי בין פסיכולוגים, כפר שיקום ועוד. במקצועי אני אחות וטרינרית והיום אני לא יכולה לראות דם. ראיתי דברים שאני לא רוצה לזכור. כולנו חריגים. תשעה חודשים עברו ואני עדיין צריכה טיפול. עברנו טבח אכזרי בלתי אנושי. הכאב יילך איתנו דורות קדימה ומה שאנחנו מבקשים זה לשוב למעגל העבודה".
עומר לשם, שורד מהנובה: "יש לי 36 שעות טיפול והייתי הרבה יותר שעות ער בתוך האירוע ממה שאני מקבל טיפול. אני לא עובר לשום מכון שיקום. אני אמשיך לממן את הפסיכולוגית שאני אצלה בעצמי. בגלל הטופסולוגיה של התט"ר אנחנו לא מגישים. אנחנו היינו באירוע שאף אחד לא היה שם לעזור לנו. ואתם אומרים שגם עכשיו לא יעזרו לי. אני לא עובר לאף בית חולים. לא רוצה להידרדר למקום שנקרא נכות. אבל כאן אומרים אחרי 36 שעות תקבל נכות. תעזרו לי להגיע הכי קרוב למה שהיה לי קודם".
עו"ס בלה בן גרשום, מנהלת מחלקת טראומה במשרד הבריאות, אמרה כי "ממשיכים לטפל בשורדי נובה באמצעות מרכז החוסן הארצי שהוקם שבוע אחרי תחילת המלחמה. אנשים שהתחילו את הטיפול והפסיקו באמצע, אנחנו מנסים לאתר אותם ולהפנות אותם להמשך טיפול אינטנסיבי יותר. בנוסף, הקמנו מרכזים מותאמים בתוך בתי חולים פסיכיאטריים על מנת לתת סיוע לניצולי הנובה. בנוסף יש את מרכזי החוסן ותקצוב יתר למרפאות בריאות הנפש בקהילה דרך קופות החולים".
אפרת אטון, מנכ"לית עמותת "לב בטוח", שמעניקה סיוע נפשי לשורדי המסיבות בעוטף ובני משפחותיהם, אמרה בעקבות הדיון, כי "אמנם עברו תשעה חודשים מאז 7 באוקטובר אך עבור השורדים ההתמודדדות בראשיתה. השורדים זקוקים להמשך של סיוע נפשי נגיש רציף ועקבי וזה מבלי שיסלילו אותם לנכות, כמו גם לתשלום התגמולים ותמריצים כלכליים שיעודדו אותם בהשתלבות במסלול החיים. אסור לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם ולהפסיק טיפול נפשי שמיטיב עמם, כאשר הם בעיצומה של ההתמודדות עם הטראומה הקשה ביותר שידעו בימי חיייהם. לבני המשפחות היקרים שתומכים ומלווים ומהווים עוגן לשורדים מגיעה ההכרה שתאפשר להם קבלת טיפול נפשי. אם ההזנחה כלפיהם תימשך, הם יקרסו יחד עם השורדים".
בתוך כך, משרד הביטחון הודיע על הקמת ועדה ייעודית למתמודדי פוסט-טראומה. הוועדה תדון בסיוע לפנים משורת הדין במקרים יוצאי דופן עבור נפגעים עם פציעות ראש, נפש, פוסט טראומה ונכויות קשות. מדובר בסיוע שלא ניתן בזכאויות וההטבות הניתנות במסגרת החוק ורפורמת "נפש אחת". כנציג ציבור מונה השבוע פרופ' יוסי לוי בלז פסיכולוג קליני, חוקר, חבר במועצה הלאומית למניעת אובדנות וראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי במרכז האקדמי רופין.
בתקופה הקרובה ימונו חברי הוועדה, מקרב אנשי מקצועות הטיפול, הרפואה, השיקום ועוד. מאז 7 באוקטובר מטופלים באגף השיקום 9,400 פצועים ופצועות, וכשליש מהם מתמודדים עם תגובות נפשיות ופוסט טראומה. על פי התחזיות באגף השיקום צופים כי עד סוף השנה יקלטו 14 אלף פצועי "חרבות ברזל", כ-5,600 מהם יתמודדו עם תגובה נפשית.
