לקום בבוקר, לצחצח שיניים, להתלבש, לאכול ארוחת בוקר ולצאת לעבודה – מה אם ביום אחד כל הפעולות הללו, שנראות כל כך מובנות מאליהן, היו נלקחות מכם? עבור לא מעט מפצועי מלחמת חרבות ברזל זו מציאות יומיומית. כיצד מחזירים את היכולות שאבדו, ואיך מתמודדים עם יכולות שכנראה לא ניתן להשיב? על כך אמונים בין היתר המרפאים בעיסוק, שנמצאים במחלקות השיקום השונות.
"ריפוי בעיסוק זה מקצוע שמתפרש על פני הרבה אוכלוסיות ועם כל אוכלוסייה זה קצת אחרת", אומרת ענבר לביד, העובדת זה כשלוש שנים כמרפאה בעיסוק במחלקת שיקום שגרה במרכז השיקום לוינשטיין. "בגדול המטרה שלנו זה לאפשר כמה שיותר תפקוד למרות מגבלה או פציעה. אני עובדת עם המטופל על הדברים שהיה עושה ביום-יום ומנסה ביחד איתו להגיע לכמה שיותר עצמאות".
"מדובר במקצוע פרא-רפואי שכולל בתוכו את כל היבטי האדם באוריינטציה תפקודית, בין אם אלה תפקודים מוטוריים, קוגניטיביים או פסיכולוגיים", מרחיבה שיר לינדנר-הכהן, מרפאה בעיסוק במחלקת השיקום "חוזרים לחיים", במרכז הרפואי שיבא.
"החשיבה שבראש מעיינינו היא להבין איפה המטופל נמצא עכשיו ומה הפער כדי שהוא יגיע לתפקוד עצמאי. אנחנו מחלקים את זה לתפקודים בסיסיים – כמו לקום בבוקר, להתלבש, לצחצח שיניים, לבין תפקוד שהוא יותר גבוה – תפקוד אינסטרומנטלי, פעולות שנדרשים בהן יותר חשיבה ותכנון, אם בהיבט קוגניטיבי או מוטורי, כמו ללכת לעשות קניות בסופר, ללכת לעבודה, או לטפל בילדים".
שיר לינדנר-הכהן: "אנחנו מקבלים הכול מהכול. יש לנו מטופלים שאיבדו את היכולת שלהם לתפקד עם יד אחת או שתי ידיים. יש מטופל שאיבד את הראייה שלו, או מטופל קטוע ששיחק כדורגל והוא כבר לא יוכל לחזור לשחק. האובדן קיים וצריכים להראות להם מה נשאר. מה יש"
שגרת עבודתן של השתיים השתנתה לא מעט מאז 7 באוקטובר. "לפני כן רוב האנשים שטיפלתי בהם היו אנשים לאחר תאונות דרכים או איזשהו ניתוח בגב שאולי הסתבך קצת", אומרת לביד. "אני במחלקה הזאת שנה וחצי, ולפני כן הייתי במחלקה הנוירולוגית, ושם טיפלתי במקרים של מחלות שקשורות לחוט השדרה".
צפו באחד מסיפורי השיקום במסגרת סדרת הכתבות "בין חירות לעצמאות":
אלון מורב השתקם בבית לוינשטיין. צפו בסיפורו
(צילום: גלעד ילון)
"אני מגיעה משיקום נפגעי ראש", מספרת לינדנר-הכהן, "המחלקה שבה אני עובדת עכשיו, 'חוזרים לחיים', זו מחלקה חדשה שנפתחה עם תחילת המלחמה, והיא נועדה לכל מי שנפגע במסגרת מלחמת חרבות ברזל. כל המטפלות והמטפלים שבה הגיעו ממחלקות שונות בתוך בית החולים עם איזושהי אוריינטציה לפגיעות שמגיעות אלינו. אנחנו מקבלים חיילים ומילואימניקים, ובהתחלה גם קיבלנו פצועים מ-7 באוקטובר, מהעוטף וגם מהנובה. שיקום הוא תחום רחב, ולכל מחלקה יש את הדיסציפלינה שלה".
וכאלה פגיעות, למרבה הצער, כפי שמעידות השתיים, לא חסר. "מגיעים אלינו הרבה חיילים שנפגעו מ-RPG, או שעלו על מטען", מתארת לביד. "החיילים שמגיעים אליי ספציפית הם חיילים עם פגיעות חוט שדרה. במקרה הזה לגובה הפגיעה יש השפעה כתלות בחוליה שנפגעה. גם לסוג הפגיעה יש השפעה – אם זו פגיעה מלאה או חלקית. כל אלה משפיעים על המגבלה - אם יש תפקוד של הרגליים או הגב.
"יש אנשים שמגיעים אלינו עם כיסא גלגלים, עם פגיעה יחסית גבוהה שלא מערבת את הידיים. במקרים אלה נראה קושי בשיווי משקל, חולשה של הגב, קושי להתכופף קדימה וגם כמובן ביכולת לטפל בעצמך. קושי בהליכה אני לא מציינת אפילו, כי זה מובן מאליו".
5 צפייה בגלריה
העבודה נותנת משמעות. ענבר לביד, מרפאה בעיסוק, בית לוינשטיין
(צילום: דוברות בית לוינשטיין)
"יש המון פגיעות גפיים שהן מעורבות וגם פגיעות נוספות", מוסיפה לינדנר-הכהן. "רוב הפצועים נפגעו כתוצאה מפגיעת הדף, בין אם זה רימון או פצמ"ר שגרם להם לאיזשהו זעזוע מוח. הרבה פגיעות קשורות לעצבים, לשברים, לפגיעה ברקמות ולפגיעות מרובות. זו לא פגיעה ישירה רק ביד, אלה גם באיברים פנימיים. פצעים מאוד עמוקים. עם זאת הפגיעות העיקריות הן פגיעות ירי או פגיעות ראש כתוצאה מפיצוץ שכלל איזשהו הדף, או מפגיעות של קריסה או התמוטטות של בניין, למשל".
לצחוק איתם, לבכות איתם
על אף הנסיבות הלא-פשוטות שמאפיינות את מחלקת השיקום, לביד מספרת כי האווירה דווקא חיובית. "זו אווירה כיפית", היא אומרת. "הם באים עם מלא אנרגיה ומוטיבציה לשיקום ומביאים רוח צעירה למחלקה – את הצחוקים ואת הכיף שלהם. אני בעצמי בת 27, כך שאנחנו יחסית קרובים בגיל".
עם זאת, שיקום הוא תהליך מורכב, ולא פחות מזה – ארוך. בתוך שגרה שלפעמים יכולה להימתח על פני חודשים ארוכים, מתמודדים אנשי המקצוע בהרבה מן המקרים עם מטופלים צעירים, המגיעים עם רצון לסיים את השיקום ולחזור לחיים מהר ככל האפשר. ברוב רובם של המקרים זה לא באמת מתאפשר.
"זה תהליך מאוד ארוך שיכול לקחת חודשים ואף שנים", מסבירה לביד. "אני חושבת שדבר מאוד מורגש הוא שכשהמטופלים מגיעים הם מלאי מוטיבציה ורוצים רק לעשות ולתרגל, לתרגל ולתרגל. באיזשהו שלב מגיעה הבנה שזה דבר שלוקח זמן, ואז אתה איתם גם בתסכול הזה של 'אוף, למה זה עוד לא קורה'. אני חושבת שברגע שהם מבינים את החשיבות של התקדמות, גם אם קטנה, זה נותן להם עוד קצת מהעצמאות שהם כל כך רוצים לחזור אליה. אם מישהו הצליח להרים משהו מהרצפה שנפל לו, אבל הוא הבין שהוא הצליח לעשות את זה לבד – זה מאוד חשוב".
5 צפייה בגלריה
"אתה מבין שבסופו של דבר תצטרך לטפל במישהו שאתה מכיר". שיר לינדנר-הכהן, מרפאה בעיסוק, שיקום שיבא
(צילום: דוברות שיבא)
גם לינדנר-הכהן מסכימה. "התרבות פה היא של 'כמה שיותר מהר'. אנחנו אומרים למטופל 'תעצור, יש לך פציעה, ייקח לזה זמן'. אנחנו צריכות לספק להם את השהייה הזאת, אבל עם זאת לאפשר להם שהייה מלאה ומגוונת ולהתייחס לכל ההיבטים: לשינה, לספורט. עוד מעט הם יחזרו הביתה ויצטרכו לבשל ולהכין אוכל או ללכת לשירותים ולא תהיה להם עוד יד. אנחנו צריכים להראות להם את כל התמונה".
איך עושים את זה?
לינדנר-הכהן: "אנחנו מכניסים להם סדר יום מאוד רחב ומעשיר. אנחנו ממש ממציאות את עצמנו כדי להתייחס לפרמטרים שהם זקוקים להם. למשל, בעניין של בעיות שינה, יש לנו טיפולי יוגה. יש לנו סדנאות של גינון, נגרות. אנחנו מכניסים המון תוכן של פנאי כדי לתת עוד פן לעבודה התפקודית. לתת להם איזושהי חוויית חיים בתוך השיקום שהיא עשירה ומלאה".
לביד: "משהו שמאוד חשוב לשים עליו דגש זה לדעת להגיע לאיזון עיסוקי. שהם יתמקדו בשיקום, אך גם מעבר - בפנאי, בתחביבים או סתם להיות עם חברים – דברים שעושים להם טוב. למשל, הייתה אצלנו קבוצה של כמה חיילים שכולם נפגעו בעזה, כל אחד בדרך שלו. הקמנו להם קבוצת מטבח שבה אנחנו גם עובדים על מיומנויות של ניידות. שהם יצליחו להתכופף קדימה, להוציא סירים ולפתוח מגירות, להוציא דברים מהמקרר ולבשל.
"דרך זה הגענו לעבודה על מרכיבים של תפקוד, וגם יצא מזה פנאי, שהוא מאוד מאוד משמעותי להם. זה הפך למעין איזושהי קבוצה חברתית. אנחנו מקיימים ארוחת צהריים גדולה וזה מאוד נחמד. היה לי מטפל שאוהב לבשל ולפני הפציעה היה מאוד טוב בבצקים, ופתאום יצא לי לשמוע אותו אומר שהוא מרגיש כמו עצמו שוב. זה משפט שמאוד ריגש אותי".
ענבר לביד: "אתם כל יום יחד, ואתה חווה איתם את כל מה שעובר עליהם. אין דרך שבה הם לא נכנסים לך ללב. קורה שהם מגיעים אלי במצב רוח לא טוב ואז אנחנו מדברים ומגלים שזה איזשהו תאריך משמעותי שמציין חודשיים ממשהו. הם גם משתפים בתסכולים שהם חווים. אני מוצאת את עצמי גם לא בשעות העבודה חושבת מה איתם ואיך הם מסתדרים"
ובכל זאת, בטח גם יש אתגרים.
לביד: "אני חושבת שיש פה מרכיב של איזושהי טראומה שמתמשכת. אצל מטופלים רגילים קרתה טראומה נקודתית, ואז זה נפסק ואפשר לעכל את זה, אבל לנפגעי 7 באוקטובר זה משהו שמתמשך. קרתה פגיעה, אך הם עדיין שומעים כל יום מה קורה בחדשות, איבדו חברים שלהם או דואגים לחברים שעדיין נלחמים.
"בנוסף, תמיד יש את הפחד הזה לחזור הביתה לסוף שבוע. זה מפגיש עם המציאות. עולות שאלות כמו 'איך אני אסתדר', 'מי יעזור לי'. עם זאת, כמעט תמיד אחרי שהם חוזרים מחופשת סוף שבוע הם מאושרים. לדעת שאנחנו חלק ממה שמאפשר להם לחזור לשגרה שלהם אחרי כל מה שהם עברו זה משהו מאוד משמעותי. גם אני נתקלת באתגרים. העניין של ללוות אותם בכל השלבים האלה, גם של האבל, לדעת שמישהו לא יכול להגיע לטיפול כי הוא יוצא לאזכרה. להיות במקומות הקשים האלה בזמן שמלחמה קורית בחוץ".
לינדנר-הכהן: "אנחנו מטפלות בהרבה צעירים שנמצאים בשיא שלהם: בשיא הפעילות הפיזית, בשיא של תחילת מערכות זוגיות, של יציאה פעם ראשונה מהבית. אנשים יצאו להילחם ואמרו, 'אוקיי, אנחנו נצא לוחמים ואו שנחזור גיבורים, או שנמות - ונמות גיבורים'. אף אחד לא לקח בחשבון את השיקום הארוך, זה לרוב לא נכנס לתסריט.
"מעשייה כל כך משמעותית בשדה הקרב פתאום להיות מרוכז בעצמך ובפגיעה שלך ובהשלכות של הפגיעה, זה לא קל. אנחנו מקבלים הכול מהכול. יש לנו מטופלים שאיבדו את היכולת שלהם לתפקד עם יד אחת או שתי ידיים, יש מטופל שאיבד את הראייה שלו או מטופל קטוע ששיחק כדורגל והוא כבר לא יוכל לחזור לשחק. האובדן קיים וצריכים להראות להם מה נשאר. מה יש. אנחנו צריכות כל הזמן להמציא את עצמנו מחדש. לתת להם דברים שנוגעים להם, שמעסיקים אותם, שיכולים לתת להם מוטיבציה".
5 צפייה בגלריה
"אנחנו צריכות כל הזמן להמציא את עצמנו מחדש". שיר לינדנר הכהן, מרפאה בעיסוק, שיקום שיבא
(צילום: דוברות שיבא)
"יש סיפורים שלא מרפים ממני"
ומה עושים כשהעבודה פוגשת את החיים האישיים - אפשרות בעלת פוטנציאל היתכנות גבוה, בטח במדינה כל כך קטנה. על כך מעידה לינדנר-הכהן. "כמטפלות יש איזושהי הרגשה של שותפות גורל עם המטופלים שלך, וחלק מזה הוא שעליך להיות מוכן שמישהו מהחיילים אתה תכיר. המפגש שלי עם המלחמה הפך להיות מאוד אינטימי כשהגיע אליי מטופל שהוא בעצם שכן שלי.
"הוא כירורג פה ולסת שפעל כחלק ממבצע מורכב של זיהוי גופות שנעשה בבית החולים האינדונזי, וחטף פגיעת פצמ"ר בסמוך אליו. זה גרם לו לפציעות בגף העליון והתחתון וגם פציעה פנימית. זה דרש מרכיב מאוד אישי לטיפול שלנו. אנחנו גרים בשכנות ופתאום לפגוש אותו בסיטואציה מאוד קשה עם פציעה מאוד מורכבת – זה ממש נע בין חברות לבין טיפול, לבין כניסה לעומק של לטפל בחייל שהוא באמת הכי שותף גורל".
יש איזשהו דיסטנס עם המטופלים או שאתם ממש חברים?
לביד: "שאלת מישהי שלא טובה בלשמור על דיסטנס. הטיפולים שלנו הם חמישה ימים בשבוע והאשפוז הוא לא קצר. אנחנו מתראים כל יום אז היחסים מאוד אינטנסיביים. אנחנו כל יום יחד, ואתה חווה איתם את כל מה שעובר עליהם עם ההתמודדות המתמשכת שלהם. אין דרך שבה הם לא נכנסים לך ללב. קורה שהם מגיעים אליי במצב רוח לא טוב ואז אנחנו מדברים ומגלים שזה איזשהו תאריך משמעותי שמציין חודשיים ממשהו. הם גם משתפים בתסכולים שהם חווים. אני מוצאת את עצמי גם לא בשעות העבודה חושבת עליהם: מה איתם, איך הם מסתדרים. הם הופכים לסוג של חברים".
לינדנר-הכהן: "אני יכולה להגיד שהגבולות בהחלט מתערערים בתוך מערך כזה, כי כמו שכבר אמרתי, אנחנו בשותפות גורל. פתאום הפציעה של המטופל היא גם חלק מאורח החיים שלי. ואולי הוא גם משרת בצבא עם בעלי? והיו גם כאלה. במסגרת הטיפול יש הרבה שיח שכולל הגעה לאזורים מאוד אישיים. מצד אחד אנחנו נכנסות למקומות מאוד אינטימיים שזה חלק מהמקצוע, ומצד שני יש גם יותר הסתכלות בגובה העיניים, כי אנחנו חלק מהמסע".
שיר לינדנר-הכהן: "הייתה אצלנו מטופלת אלופה, פרמדיקית שנלחמה בעזה ונפצעה מפגיעת ירי. בשביל אישה להיות במחלקה כזאת גברית צריך הרבה כוח. מצד שני, אותה פרמדיקית נלחמה חודש-חודשיים בעזה ולחמה לצד גברים באופן מאוד שוויוני, ואני לא ראיתי לרגע שזה מערער אותה כאישה – להפך. היא מראה להם מה זה"
יש מחיר לעבודה?
לביד: "אני לא חושבת, לא. אני חושבת שלעבוד בזמן המלחמה דווקא עזר לי. זה נתן לי תחושה שאני יכולה לקחת חלק. אפילו אם אני לא בתוך הקרב או במילואים, אני כן לוקחת חלק בתרומה למדינה. זה גם נותן אי של שפיות כזה. בימים הראשונים זה מה שניתק אותי מהחדשות".
לינדנר-הכהן: "עבדתי במחלקה מאוד קשה לפני כן, כך שלרוב אני יודעת לעשות את ההפרדה. יש לי שני ילדים קטנים בבית. אני חוזרת הביתה ומשילה מעליי את המדים, אבל עכשיו יש סיפורים שלא מרפים ממני. אני חושבת שאולי כדאי לציין שגם היו אצלנו חטופות. לפעמים השיח מאוד בוער בי, בכולנו.
"אני שומעת הכול. לפעמים הרבה פרטים מוחשיים נכנסים ואני הולכת עם זה יותר מברגיל, זה בטוח. עם זאת, אני מוצאת כי היכולת שלי להיות קצת מעורבת בתוך העשייה שלי משמעותית בתוך המלחמה. גם מהבחינה של לספר את הסיפור שלהם. הם פייטרים רציניים. ופייטריות. גם בנות".
חשוב להזכיר גם את הנשים הפצועות.
"מעבר לחטופות שבהן טיפלתי, הייתה אצלנו מטופלת אלופה, פרמדיקית שנלחמה בעזה ונפצעה מפגיעת ירי. מטופלת נוספת נפגעה בצפון מאחת הפגיעות שקרו בבסיסים הצפוניים. בשביל אישה להיות במחלקה כזאת גברית צריך הרבה כוח. מצד שני, אותה פרמדיקית נלחמה חודש-חודשיים בעזה ולחמה לצד גברים באופן מאוד שוויוני. ואני לא ראיתי לרגע שזה מערער אותה כאישה – להפך. היא מראה להם מה זה".
בזמנים שבהם סכסוכים פוליטיים בוערים על פני השטח מדי יום ביומו מסכימות השתיים שלפחות בבית החולים, הדעות נשארות בחוץ. בתקופה כל כך מתוחה, במובן מסוים זה אפילו נותן מעט תקווה.
"בית החולים הוא תמיד מקום מעורב, הן מבחינת הצוות והן מבחינת המטופלים, כך שאני פגשתי את כל המגזרים: חרדים, ערבים, דתיים לאומיים, בני ישיבות, חילונים, דרוזים. הכול מהכול", אומרת לינדנר-הכהן.
"היום טיפלתי בבחור דרוזי, בחור מדהים, איש קבע ששנים משרת בגבעתי. התפוצץ לו רימון ביד והוא שרד. יש לו פציעה מאוד מורכבת. הוא פשוט גיבור. לאחר מכן טיפלתי בבחור דתי לאומי מהשומרון עם פגיעת ירך שהיה זקוק להחלפה מלאה של הירך ונמצא בשיקום מאוד ארוך. אחריו טיפלתי בבחור צעיר תל אביבי שרק עכשיו החל את חייו הסטודנטיאליים ויצא להילחם.
"פוליטיקה נכנסת, אבל אני חושבת שכל לוחם שנכנס לעזה שם את הדעות שלו בצד. כולם עם איזושהי מטרה משותפת, והיא גם נשמרת בשיקום. היחסים בין כולם מעולים, לפעמים הם אפילו מצחיקים וציניים, והלוואי שהיו מציגים את זה גם במקומות אחרים: איך שאפשר לחיות בכזאת שותפות".
