הכול מתחיל בכאוס. בכל תרבות, בכל שפה, בכל סיפור. היקום, על פי התנ"ך, נפתח בתוהו ובוהו וחושך על פני תהום. במיתולוגיה היוונית בקעו מתוך הכאוס שני אלים - אל החשכה ארבוס ואלת הלילה ניקס. מספרים שהיא הייתה כל כך עוצמתית שאפילו זאוס, בכיר האלים, חשש מפניה. אפילו הפחד מפני הלילה, "ניקטופוביה", נקרא על שמה. ואם זאוס פחד מניקס, כלומר מהלילה - מה נגיד עלינו בני התמותה?
כתבות נוספות ב"מדור לחיפוש":
"ניקטובופיה", הלחם של המילים "ניקס" ו"פוביה", היא פחד שונה מרוב הפחדים. בדרך כלל פחד הוא דבר ממשי: אנחנו פוחדים ממה שיש, ממה שאנחנו רואים. אנשים שסובלים מארכנופוביה, למשל, מפחדים כשהם רואים עכבישים. מי שסובלים מקלאוסטרופוביה מפחדים מתחושת החנק במקום סגור ומדירים רגליהם ממקומות כאלה. לעומתם, אנשים שסובלים מניקטופוביה לא פוחדים ממה שיש אלא ממה שאין. הם חוששים ממה שעלול להימצא מעבר להרי החושך. האם בצד האחר עומד רוצח? שד? רוח רפאים?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קחו את סצנת המקלחת בסרט "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק, למשל. היא נחשבת לאחת הסצנות המפחידות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, בעיקר בגלל מה שלא רואים ב־45 השניות וב־78 השוטים שמרכיבים אותה. הצופים לא רואים את הסכין ננעצת בבשר בשום שלב, אבל שומעים היטב את הצרחות ואת כלי המיתר שמנסרים את האוויר, ובכך משלימים בדמיונם את התמונה.
חוש הראייה הוא החוש העיקרי שמסייע לנו בתפיסת המציאות. החשכה היא עיוורון זמני שגורם לנו לאבד התמצאות בחלל ולחוש איבוד שליטה, שבתורו מייצר אי-נוחות וחוסר שקט. מכאן מתקצרת הדרך אל הפחד. במובן העמוק יותר, פחד מחושך הוא פחד מהלא נודע. אנחנו לא פוחדים מהחושך עצמו, אלא ממה שהחושך לא מאפשר לנו לראות. פרויד הגדיל לעשות כאשר זיהה בפחד הזה ביטוי לפחד אחר, לא פחות עמוק - חרדת פרידה.
באחד מספריו מתאר פרויד ילד ששוכב מפוחד במיטתו בחושך ומבקש מדודתו לשוחח איתו, מכיוון ש"כשמישהו מדבר נעשה מואר יותר". משום מה, לאורך השנים מזוהה ניקטופוביה בעיקר עם מגירת הפחדים שמאפיינים ילדים, אך למעשה לא מעט מבוגרים סובלים ממנה: לפי מחקרים, 11% מהמבוגרים בארצות הברית פוחדים מהחושך - יותר מאלה שסובלים מפחד גבהים. בפועל, רוב הסיכויים שנשמע וידוי של אדם בוגר על פחד הגבהים שלו ולא על הפחד מהמחשכים.
הפחד מחושך נוצר בשלבים שבהם מתפתחת היצירתיות - בין הגילים 6-4. ילדים אינטליגנטיים במיוחד - אלה שניחנים בדמיון עשיר, למשל - עשויים לסבול מרמות שונות של ניקטופוביה אפילו בגיל שנתיים. הלילה הוא הזמן שבו בורחות המפלצות, עוזבות את ספרי הפנטזיה ואת הסרטים ויוצאות לשחק במגרש המשחקים של המציאות. החושך משול לקנבס אינסופי שאפשר לצייר עליו כל דבר - צל של עץ יכול להיראות כדמות אדם בעל ציפורניים ארוכות במיוחד, וצעדי חתול עשויים להישמע כפסיעות רגליו של מישהו שבא להרע.
המפלצות או הדמיונות נובעים מפעילות חריגה במוח. הלילה מציף את כל המחשבות שאנחנו לא אוהבים להתמודד איתן - אשמה, בושה, כעס וחרדה. בחושך זה נראה תמיד גרוע יותר, כי אז המוח שלנו נעדר את הקלט החזותי שמאלחש ומדכא בדרך כלל את המחשבות הרעות. החושך גם מביא איתו שקט. אם במהלך היום אנחנו מצליחים להתעלם מצלילים כמו דלתות חורקות או רוחות שורקות, בלילה אותו צליל עלול להטריד אותנו, בגלל מצב נפשי של חוסר מוכנות שמעורר חרדות ושותל בנו חוסר היגיון.
שורשיו הראשוניים של הפחד מהחושך הופיעו לפני מיליוני שנים. מדובר באינסטינקט קדמוני, מהימים שבהם היינו במקום לא כל כך טוב באמצע שרשרת המזון. כשעוד היינו ניצודים ונטרפנו על ידי בעלי חיים כמו אריות, קרנפים, נחשים ותנינים. באותם ימים עדיין לא פיתחו ההולכים-על-שתיים מחסה ראוי או כלי נשק מתקדם, ובלילה היה המצב חמור הרבה יותר: לעומת חיות הטרף, לבני האדם לא היה סיכוי להתמצא בחושך.
הפחד מהחושך הוא תגובה אבולוציונית שפיתחנו כדי להזהיר את עצמנו מפני הסכנה. חושך זה דבר מסוכן, החלק הזה ביום שבו צריך להיזהר שבעתיים, כי אז באה לידי ביטוי הנחיתות שלנו לעומת האויב. בחושך אנחנו לא יודעים איזה יצור עומד מולנו, והמוח שלנו נשלח למשימה חשובה - להגן על עצמנו מפני מה שזה לא יהיה שנמצא שם באפלה. השלב האבולוציוני הנוכחי של האינסטינקט הקדום הוא חרדה קלה. לפי מחקר בנושא פחדים שנערך באוניברסיטת טורונטו ב־2012, ניקטופוביה היא לא מסוג הפחדים שמעוררים פאניקה אלא מעין תחושת דריכות, פחד מתמשך שנועד לגרום לנו לעמוד על המשמר.
לכאורה, התפקיד האבולוציוני של הפחד מהחושך אמור היה להסתיים - הרי רוב בני האדם בעולם המודרני חיים בתוך בתים יציבים ומוגנים, בסביבה שאין בה בעלי חיים מסוכנים - ובכל זאת, הפחד הזה ממשיך לחלחל מדור לדור: גם בשנת 2022 מבקשים הורים מילדיהם לחזור הביתה כשמחשיך בחוץ. אפשר היה לחשוב שהעובדה שהפכנו לשליטי העולם תשיל מאיתנו את הפחד הקדום מפני חיות טורפות, אבל צריך לזכור את הנקודה החשובה והמשמעותית ביותר: החושך. כיום, בניגוד לפעם, החושך הוא בחירה - הרי בכל רגע נתון אנחנו יכולים להדליק פנס, מנורת לילה ומסכים דיגיטליים, או ליהנות מתאורת הרחוב. העניין הוא שממש עד לא מזמן, בעצם עד להמצאת התאורה, היינו שרויים בעלטה. האנושות נמצאת באור מעט מאוד זמן - בטח לא מספיק כדי להיפרד מהאינסטינקט הזה.
אינסטינקט הוא כלי נשק מצוין. אם מישהו מפגין פחד מהחושך הוא לא חלש יותר, אלא מוכיח שהוא בנוי לשרוד טוב יותר מאחרים. זו הוכחה שהאינסטינקט עדיין חי ודומיננטי בתוכו, וכשיבוא הרגע - הוא יידע להיזהר ויינצל. זו בשורה חשובה, כי האיום הלילי עדיין נמצא כאן - רק שבמקום פרווה וטלפיים הוא לובש צורת אדם. החושך הוא מקום המסתור של האנשים הרעים, שמתכננים לעשות מעשים רעים. פחד, בדיוק כמו כאב, נועד לשמור עלינו. הימנעות מהליכה במקומות חשוכים אינה בושה אלא מעשה חכם שיכול להציל חיים, ולא צריך להתבייש בו. והאמת? אפשר אפילו לשלוח מכתב תודה לאבות-אבותינו על המתנה הקטנה שהורישו לנו בחוכמתם הרבה.
