וולטר יאו היה רק בן 12 כשהתגייס לצי הבריטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוא כבר היה בן 24, נשוי, אב טרי לתינוקת וימאי מוביל. שנה לתוך המלחמה הועלה לדרגת קצין זוטר. ב-31 במאי 1916 השתנו לו החיים.
יאו השתתף בקרב יוטלנד בין בריטניה לגרמניה, הקרב הימי הגדול היחיד שהתחולל במהלך המלחמה ההיא. הוא תפעל את התותחים על אחת מחמש ספינות הקרב שהפעילה בריטניה. 6,094 חיילים בריטים נהרגו בקרב, אבל יאו לא היה אחד מהם. הוא רק נפצע. לרוע המזל, כמעט כל הפציעות שלו התמקדו באזור הפנים. יאו, שהיה עד אותו הרגע צעיר נאה למדי, נאלץ לחיות את שארית חייו עם מצח מצולק, אף מרוסק וללא עפעפיים עליונים ותחתונים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשנה אחרי הפציעה נפגש לראשונה עם ד"ר הרולד גיליס בבית החולים בקנט. גיליס היה רופא אף-אוזן-גרון שהצטרף לחיל הרפואה של הצבא המלכותי עם פרוץ המלחמה, ובמהלכה נסע לפריז כדי לצפות בעבודתו של מנתח פה מפורסם. כשראה אותו מסיר גידול מפניו של מטופל ומכסה אותו בעור שנלקח ממקום אחר בגופו, הבין שמצא את ייעודו. הוא שב לאנגליה ושכנע את המנתח הראשי של הצבא שיש להקים מחלקה לפציעות פנים עבור כל החיילים האומללים ששרדו את המלחמה, אבל נותרו עם פנים מושחתות.
"מלחמת העולם הראשונה ידועה גם בשם 'מלחמת החפירות'", מסביר ד"ר נמרוד פרידמן, מומחה ומרצה לכירורגיה פלסטית ואסתטית "הכינוי ניתן בגלל שבמלחמה הזו כל צד ישב בתעלה שהוא חפר, אחד מול השני, ולא זז לשום מקום. מדי פעם מישהו היה מרים את הראש, חוטף כדור ונופל, וככה שוב ושוב בלי שאף אחד מהצדדים התקדם לאנשהו, ולכן חלק גדול מהפגיעות היו פגיעות בפנים. המלחמה הולידה צורך דחוף לבצע שחזורים של אברי פנים - לחי, סנטר, אוזן, אף וכו'".
יאו נחשב לאחד מהמטופלים הראשונים שטופלו אצל גיליס. באמצעות שורה של ניתוחים פורצי דרך הושתלה "מסכה" של עור על פניו ועיניו, כולל עפעפיים חדשים. אין ספק שבעיניים עכשוויות התוצאה מזכירה, במקרה הטוב, מסכה לפורים, אולם הייתה זו השתלת העור המתועדת הראשונה בהיסטוריה. יאו חזר לשרת את המולדת ב-1919, הביא לעולם בת נוספת וחי חיים מלאים וטובים עד גיל 70. ד"ר גיליס מוכר עד היום כאבי הכירורגיה הפלסטית המודרנית.
עם כל הכבוד לד"ר גיליס, האזכורים הקדומים ביותר של הכירורגיה הפלסטית נמצאים בכתבי ה"סושרוטה סאמהיטה" מהמאה השביעית לפני הספירה. מדובר במסה העוסקת בכירורגיה ומתארת שיטות טיפול במחלות שונות, טכניקות ניתוחיות ופירוט של סוגי כלי ניתוח ועשבי מרפא. מי שפרסם את הכתבים היה הרופא ההודי סושרוטה.
אותם כתבים כוללים גם תיעוד ראשון של ניתוח פלסטי לשחזור חלקי פנים. בעת ההיא העונש השכיח על כפירה באל, ניאוף, רצח או גניבה היה כריתה של אברי גוף שונים, כמו האף, העפעפיים או האוזניים, אבל לא רק בפושעים עסקינן. גברים החזיקו בזכות לכרות את אפה של רעייתם או בתם אם מצאו (או המציאו) הוכחות להעדר צניעות או נאמנות מצידה. התוצאה הייתה שהודו התמלאה בנשים ובגברים שנזקקו לניתוחים פלסטיים כדי שיוכלו להציג את פניהם בחברה. רופאים הודים נאלצו ללמוד לשחזר את האיברים שנכרתו (אוזן, אף) מרקמות של עור ממקום אחר (לחי, עכוז, מצח), וכך הפך ניתוח לשחזור אף לניתוח הפלסטי הראשון.
גם המצרים הקדמונים נהגו לקטוע איברים כעונש, והמנתחים של אותה תקופה נדרשו ללמוד את רזי השיפוץ עבור אנשים שרצו לשוב לקהילה אחרי הפשע שביצעו. המידע ההודי והמצרי בתחום הכירורגיה הפלסטית שהצטבר בשנים הללו הוא עצום, ושימש נאמנה רופאים רבים לאורך ההיסטוריה.
במאה הראשונה לספירה הגיעו ספנים יוונים מרומא להודו, שם למדו את טכניקות הטיפול של סושרוטה ושל רופאים מקומיים שפיתחו את שיטותיו בהמשך. עם שובם ליוון הואצה ההתפתחות של התחום, והיוונים אף העניקו לכירורגיה הפלסטית את שמה: "פלסטיקוס", מהמילה היוונית שמשמעותה לעצב, לפסל או לתת צורה.
האדם השני שלו חבים תודה כל המנתחים הפלסטיים באשר הם הוא אוריבציוס, רופאו האישי של קיסר רומא. לבקשת מעסיקו הוא איגד לראשונה את כל הידע הרפואי שהיה קיים על ניתוחים פלסטיים באותה העת. ערימת הכתבים היא בעצם אנציקלופדיה רפואית בת 72 כרכים העוסקת בכירורגיה פלסטית, ובה מתוארים כללים רפואיים התקפים גם כיום. למרבה הצער, רק 25 ספרים מתוך 72 שרדו.
בעידן ימי הביניים הלך ודעך תחום הרפואה הפלסטית, בעיקר כי הכנסייה הטילה איסור חמור על ביצוע ניתוחים כאלה. בכירי הנצרות האמינו שנשים יפות מאוד עלולות לפתות גברים הגונים לניאוף, והבעה של הערכה מוגזמת ליופי פיזי נדחתה בבוז מהול בחשש.
ובכל זאת, מקום של כבוד שמור בדפי ההיסטוריה לד"ר גספרה טליאקוזי מאיטליה, שהתעלם מגישת הכנסייה ופרסם בשנת 1594 מדריך לשחזור אפים ואוזניים שנכרתו. פסל בדמות הרופא הנועז אוחז חוטם בידו מוצב עד היום בעיר בולוניה.
אחרי מאות שנים של נמנום יחסי, האסתטיקה הפלסטית שבה לתחייה בזכות ההודים. ב-1794 שני רופאים בריטים שביקרו בהודו צפו בניתוח לשחזור אף. המטופל היה נהג שוורים שנפצע משור שנגח בפניו, והניתוח הוכתר כהצלחה כבירה. עם שובם למולדתם פנו למגזין בריטי נחשב ופרסמו בו מאמר מקיף על פלאי הניתוח. בעקבות המאמר החלו באירופה להתעניין בפלסטיקה.
בשנת 1827 ביצע ד"ר ג'ון פטר מטאאוור את הניתוח הפלסטי הראשון (תיקון שפה שסועה) בארה"ב, בעזרת כלים שפיתח בעצמו. בשנת 1845 בוצע לראשונה ניתוח להקטנת אף גדול על ידי ד"ר דיפנבך מגרמניה, וכעשור אחר כך ביצע ד"ר ג'וזפה מרטינו האיטלקי ניתוח להקטנת אוזניים.
בשלב הזה כל המנתחים העולם ניצבו בפני שתי בעיות קשות: הראשונה, חומר הרדמה טרם הומצא וניתוחים בוצעו כשהמטופלים ערים לחלוטין; והשנייה - איש לא הבין מדוע נוצרים זיהומים במקום הניתוח וכיצד למנוע אותם.
בלתי אפשרי לכתוב על ההיסטוריה של הניתוחים הפלסטיים מבלי להתייחס להיסטוריה של הניתוחים באופן כללי.
התיעוד העתיק ביותר לניתוחי קטיעת איברים הוא מלפני 7,000 שנה. הרופאים התמחו בקטיעה מהירה של האיבר ללא הרדמה, ונהגו לעצור את הדימום באמצעות צריבת כלי הדם החשופים בברזל מלובן. כמה לא מפתיע לגלות שב-80% מהמקרים הסתיים ההליך המחריד הזה במוות.
בחפירות ארכיאולוגיות שהתקיימו במצרים בשנת 2001 התגלתה מומיה של אישה כבת שישים שמתה, כך על פי ההערכות, כאלף שנים לפני הספירה. בוהן רגלה הימנית נקטעה, ובמקומה הונחה בוהן מלאכותית אשר חוברה לכף הרגל באמצעות רצועות עור. אם חשקה נפשכם לצפות בפרוטזה הראשונה בהיסטוריה, דעו כי היא מוצגת כיום במוזיאון בקהיר.
במאה ה-18 נמצאו במערות קבורה עתיקות במצרים עדויות לניתוחי ראש שבוצעו כבר בתקופה האבן, לפני למעלה מעשרת אלפים שנה. מדובר בניתוחי "קידוח גולגולת", שבמהלכם פערו חורים בגולגולת המטופל במטרה, כך על פי הערכה עכשווית, לאפשר ל"רוחות הרעות" שגרמו לכאבי ראש, למיגרנות, לאפילפסיה ולתסמינים אחרים לצאת מהמוח. מחקרים מצאו כי הניתוח המזעזע הזה בוצע באמצעות גירוד העצם באבן חדה, ונמשך כשעה בממוצע. המטופל חווה את ההליך הזה כשהוא בהכרה מלאה.
באירופה של ימי הביניים מי שניתחו פציינטים כלל לא היו רופאים אלא גלבים, כלומר ספרים שעסקו בגילוח ובתספורות. מה הקשר בין עיצוב שיער לניתוח? נראה שאין קשר כזה. הידע המועט שלהם על גוף האדם ועל דרך הפעולה של איבריו גרם לרבים מהמנותחים למות במהלך הניתוחים, וכאבי תופת היו אחד הגורמים למוות.
הרופאים בימי הביניים כבר הבינו את הצורך באלחוש המנותח כדי למנוע תזוזה ולצמצם את סבלו, רק שמהרגע שבו נפל להם האסימון עד לרגע שבו חומר ההרדמה הגיע לעולם חלפו מאות שנים. עד אז בוצעו ניסיונות לטשטש את המטופל באמצעות אופיום, עלי קוקה, צמח הדטורה, אלכוהול ומריחואנה. הקושי המרכזי של השימוש בחומרים הללו היה אומדן הכמות הדרושה לאלחוש אפקטיבי. מינון נמוך מדי לא טשטש את החולה כלל וגרם לו סבל בל יתואר, ואילו מינון גבוה מדי גרם למותו כתוצאה ממנת יתר.
בשנת 1846 הגיעה הישועה: שימוש באֶתֶר כחומר הרדמה המאפשר לחסום את תחושת הכאב, ולהביא את האדם לאיבוד הכרה זמני. הפעם הראשונה שבה הודגמו תכונותיו של האֶתֶר בניתוח הייתה בעיר בוסטון בארצות הברית, על ידי רופא השיניים וויליאם מורטון, באולם שנקרא עד היום "אולם האתר" בבית החולים הכללי מסצ'וסטס. הידיעה על החידוש התפשטה בעולם במהירות.
במהלך החודשים הראשונים של 1847 פקדו אנשי רפואה, סלבריטיז של התקופה וסתם סקרנים עם המון זמן פנוי את אולמות הניתוחים כדי לחזות בפלאי האֶתֶר. המונח "הרדמה באֶתֶר" נטמע בשיח, ושבחים על החומר החדשני פורסמו בכותרות העיתונים הנחשבים. "בהיסטוריה של הרפואה אין תקדים להצלחה המושלמת של השימוש באֶתֶר", הצהירו העיתונים של בריטניה, "איזה אושר לכל לב בעל רגשות… הבסנו את הכאב".
השימוש באֶתֶר כחומר להרדמה כללית אומץ על ידי המנתחים והעלה את מספר ההליכים הכירורגיים שבוצעו בכל רחבי העולם, אולם בעיית הזיהומים לא רק שלא נעלמה אלא הוחמרה. הרופאים הגיעו לחדרי הניתוח עם ביטחון עצמי רב יותר, שכן כעת היה באפשרותם לנתח מבלי לגרום כאב. התוצאה הייתה ששיעור הזיהומים והדלקות שלאחר הניתוח עלה.
במילים אחרות, הכאב היה רק מכשול אחד בפני ניתוח מוצלח. האיום של זיהום המשיך לרחף באוויר חדרי הניתוח ולהגביל את הישגי המנתחים. בשלב זה, רוב הרופאים והחוקרים האמינו כי זיהומים אחרי ניתוחים הם תוצר של חשיפה ל"אוויר רע", והקפידו לאוורר מפעם לפעם את מחלקות בתי החולים כאמצעי זהירות. ההוראה לפתוח חלון ולתת לבריזה להיכנס למען המטופל נשמעת כיום מופרכת מיסודה, אבל אז היא הייתה הדבר היחיד שנעשה במטרה מכוונת למנוע זיהום. מילים כמו "היגיינה" או "סטריליות", שמקושרות כיום באופן אוטומטי לחדרי ניתוח, נעדרו לחלוטין מהשיח הרפואי של אותה תקופה. חדרי הניתוחים היו מטונפים לתפארת, ובוצעו בהם כמה ניתוחים בזה אחר זה באמצעות אותם כלים שאיש לא טרח לשטוף. מנתחים לא רחצו ידיים לפני שנגעו בחולים, ולא ניקו וחיטאו את פצעי המטופלים בתום ההליך. יתרה מכך, מנתחים ראו בכתמים שעל חלוקי הניתוח הבלתי שטופים שלהם סמל סטטוס, עדות למומחיות שלהם, ונשאו אותם בגאווה. התוצאה הייתה שרוב המנותחים מתו בתום הניתוח או נשאו את תוצאות הניתוח עד יום מותם. כניסה לבית החזה או לחלל הבטן, לדוגמה, נגמרה כמעט תמיד בזיהום שהוביל למוות.
אבל אז הגיע הרופא האנגלי ג'וזף ליסטר.
כשנפלאות האתר כחומר הרדמה התגלו לעולם, ליסטר היה עדיין סטודנט צעיר לרפואה. כבר אז הבין שאומנם בעיה אחת נפתרה, אבל מישהו חייב לפתור את השנייה. ליסטר החליט להקדיש את שארית חייו לפענוח הסיבות לזיהומים לאחר ניתוח ולמציאת הפתרונות לכך. כשנחשף לתוצאות מחקריו של הכימאי והמיקרו-ביולוג לואי פסטר, שהוכיח שחיידקים גורמים לדלקות בעור, ליסטר תהה בקול: מה יקרה אם נחטא הן את פצעי המטופל והן את ציוד הניתוח?
באוגוסט 1865 בבית המרפאה המלכותית בגלאזגו, ליסטר מרח צמר גפן טבול בתמיסת פנול (חומר חיטוי) על פצעו של ילד בן שבע שעבר תאונת דרכים. כמה ימים אחר כך חידש את הרפידה, וגילה כי לא התפתח שום זיהום. כעבור שישה שבועות נדהמו כולם לגלות שעצמותיו של הילד התאחו, ללא פגיעה ברקמה או מוגלה. ליסטר היה הראשון לתת את ההוראה שכיום נשמעת כל כך מובנת מאליה: "מנתחים יקרים, רגע לפני שאתם נכנסים לחדר ניתוח, אנא שטפו ידיים בתמיסת פנול והצטיידו בכפפות נקיות. את המכשירים שלכם יש לשטוף באותה התמיסה בדיוק, תודה".
ההמשך כבר ידוע. שיעורי הזיהומים והדלקות שהתפתחו בעקבות ניתוחים צנחו באופן דרמטי, חדרי הניתוח הפכו למקום הכי סטרילי בעולם וליסטר מכונה עד היום אבי שיטת הניתוח המודרני.
אחרי שבעיית הכאב ובעיית הזיהום נפתרו, ענף הכירורגיה עבר התפתחות מואצת מכיוון שלא הגביל את עצמו רק לסיטואציות שבהן מטופלים נאלצו בעל כורחם לעבור ניתוח. כעת כבר ניתן היה לדבר על ניתוחים אלקטיביים לשיפור איכות החיים. ניתוח פלסטי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום משמש לשני צרכים: שחזור חלקי גוף מעוותים הגורמים להפרעה תפקודית (פגמים מולדים, גנטיים או התפתחותיים ונזקים חבלתיים כגון כוויות ותאונות), ומסיבות אסתטיות: לצורך שיפור ההופעה, למטרת שיפור ההערכה העצמית והביטחון העצמי.
ב-1881 ביצע ד"ר רוברט טלבוט אלי מניו יורק את הניתוח הראשון של הצמדת אוזניים בילד בן 12. ד"ר יוג'ין הולנדר מגרמניה ביצע את ניתוח מתיחת הפנים הראשון בעולם. זה קרה ב-1901, והמטופלת הייתה אצילה מפולין.
עד מלחמת העולם הראשונה בוצע מספר מצומצם מאוד של ניתוחים פלסטיים במדינות שונות. במהלך המלחמה ואחריה נדרשו מנתחים ממקצועות ומענפים שונים כמו מנתחי פה ולסת, אף-אוזן-גרון וכירורגיה כללית לטפל בפציעות כמו כוויות קשות, חלקי פנים מרוסקים ועיוותי גוף אשר נגרמו מכלי נשק חדשניים לאותה תקופה. המידע הקיים לגבי הטיפול בפגיעות אלו לקה בחסר, והמנתחים נאלצו לאלתר, לחקור ולמצוא פתרונות בעצמם.
אם במלחמת העולם הראשונה הצורך "לתקן" את פניהם של חיילים פצועים רבים יצר מקצוע רפואי חדש - מנתחים פלסטיים - מלחמת העולם השנייה רק הגדילה עוד יותר את הצורך בהם. אט-אט הגיעו להבנה שמראה אסתטי מהווה חלק חשוב בהחלמה של פצועי מלחמה, או כמו שאמר ד"ר הרולד גיליס: "הכירורגיה המשחזרת מחזירה את המטופל למצב נורמלי, ואילו הכירורגיה האסתטית מובילה אותו מעבר לכך".
הייסוד הרשמי של הכירורגיה הפלסטית המודרנית כמקצוע החל בכנס בארה"ב ב-1921, שבו חברו כמה מנתחים ממקצועות כירורגיים שונים. ניתוחים פלסטיים קוסמטיים, המיועדים לאנשים שאינם בהכרח סובלים מבעיה רפואית, החלו להופיע באופן מאורגן החל משנות ה-60, כאשר בתחילה החלה התופעה בקרב העשירים ובהמשך חדרה לשאר שכבות האוכלוסייה.
9 צפייה בגלריה
עד להמצאת שתל הסיליקון רופאים ניסו להגדיל חזה על ידי השתלת שעווה, זכוכית או שנהב
(צילום: Shutterstock)
ניתוח הגדלת חזה לדוגמה, שהוא גם הניתוח הפלסטי הפופולארי ביותר בישראל, בוצע לראשונה על ידי המנתח הגרמני ד"ר וינסנט צ'רני בשנת 1895 ונחשב להברקה של ממש: המטופלת שלו סבלה מגידול שומני בגבה. ד"ר צ'רני השתיל אותו בתוך החזה שלה, וכך בעצם פתר שתי בעיות בניתוח אחד. ארבע שנים אחר כך ניסה ד"ר גרסוני מאיטליה להגדיל חזה באמצעות מילוי פרפין. בהמשך ניסו רופאים אחרים להגדיל חזה על ידי השתלת שעווה, זכוכית או שנהב, שאומנם יצרו מראה חזה גדול יותר אך גם מאוד לא טבעי. הגדלת החזה הראשונה עם שתלי סיליקון בוצעה בשנת 1962 ביוסטון, טקסס. טימי-ג'ין לינדסי הייתה בת 29, גרושה ואם לשישה ילדים, כשהתנדבה להיות המנותחת הראשונה.
"הכירורגיה הפלסטית אומנם התחילה ממקום של שחזור, אבל צריך לזכור שהרצון של נשים וגברים להיראות טוב יותר הוא לא חדש", אומר פרידמן. "כבר אצל המצרים היה איפור, ובחפירות ארכיאולוגיות של לפני אלפי שנים מצאו מראות. זאת אומרת שהמראה החיצוני היה חשוב לאנשים מאז ומעולם. היכולת שלנו להתערב ניתוחית בצורה נפוצה הוא סיפור של מאה השנים האחרונות, ובעיקר 50 השנים האחרונות. הוא מגיע בד בבד לא רק עם התקדמות היכולות הכירורגיות וההרדמות, אלא גם עם דרישה וצורך של הציבור. אנשים מרגישים שאפשר להיות יפים יותר, ויש להם את הלגיטימציה לגרום לזה לקרות".
אבל מה נחשב ל"יפים יותר", ומי קבע יופי מהו?
היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים, והוא מוזכר במקרא פעמים רבות כמאפיין אובייקטיבי. בספר בראשית מתואר יוסף כ"יפה תואר ויפה מראה". התיאור הזה מתייחס ליופיו של יוסף כאל תכונה שוות ערך לתכונותיו האחרות. כשם שהיה יוסף "בעל חלומות" ו"צפנת פענח", כך היה גם יפה תואר. כל התכונות מוצגות כעובדות גמורות, כאלה שאינן תלויות בדעות, באמונות, בתפיסות העולם או ברגשות של המספר.
מתברר שבתנ״ך כולו זוהי דרך רווחת ומקובלת לתאר יופי. כשם שהיה דוד המלך אדמוני, כך היה גם "יפה עיניים וטוב רואי" (שמואל א' ט"ו, י"ב), וכשם שהייתה אסתר יתומה, כך הייתה ״יפת תואר וטובת מראה״ (מגילת אסתר ב', ז'). העמדה המקראית בנוגע ליופי רואה בו תכונה ככל התכונות, שקיומה אינו מותנה בסובייקט האינדיבידואלי.
מים רבים זרמו בנהר מאז ימי התנ"ך, וכיום מקובלת התפיסה שלפיה אף שיש ביופי ממד אובייקטיבי ואוניברסלי, שרוב החברות האנושיות מסכימות עליו ושהוכח במחקרים שונים, יש בו גם ממד סובייקטיבי השונה בהגדרתו מחברה לחברה, מתקופה לתקופה ומאדם לאדם.
"המראה הנשי האידיאלי השתנה לאורך ההיסטוריה המון פעמים. כשמסתכלים על פסלי פריון עתיקים מלפני 5,000-4,000 שנה רואים נשים עם בטן גדולה וחזה גדול, ויש אפילו פסלים של נשים מרובות שדיים כי זה סמל הפריון. כשמסתכלים על התקופה היוונית, המראה הנערי שולט יותר - חזה קטן יותר, מבנה אגן קצת יותר רחב. ברנסנס המראה השולט של נשים הוא מראה כבד יותר, מלא יותר, בשל יותר ועם חזה קטן", אומר פרידמן.
ולא רק לאורך ההיסטוריה ניתן להבחין בשינויים. גם בתקופה הנוכחית, המונח "יופי" משתנה מאזור לאזור. כך לדוגמה, בעוד שבעולם המערבי סוגדים לרזון, במאוריטניה שבמערב אפריקה אלפי ילדות בנות שבע-שמונה נשלחות מדי שנה ל"חוות השמנה", כדי להכין אותן לחיי הנישואין ולהפוך אותן לכלות נחשקות. ההזנה בכפייה של ילדות מכונה "לבלו" ומהווה מסורת ארוכת שנים, תוצר של אידיאל יופי שבו נשים שמנות ומקומרות נחשבות לראויות יותר. פתגם עתיק בשפה המקומית גורס כי "גודל גופה של האישה מסמל את גודל המקום שהיא תופסת בליבו של בעלה". בנוסף, נישואין לאישה שמנה מסמלים את עושרו של בעלה, שמסוגל להאכיל היטב ומעל ומעבר את אשתו. גם צלוליט וסימני מתיחה, הסממנים הפיזיים שרוב נשות המערב מתעבות, הם היופי האולטימטיבי במאוריטניה.
כשנשים אומרות לי: "דוקטור, תעשה את השד שאתה חושב שהוא הכי יפה", אני אומר להן שאין לי בעלות על אידיאל היופי", אומר ד"ר פרידמן. "היופי משתנה ממקום למקום, מחברה לחברה ומעין לעין. מה שיפה בעיניי יכול להיות לא יפה בעינייך, ואף אחד מאיתנו לא טועה. המושג 'שד אידיאלי' פשוט לא קיים כמושג אבסולוטי. הוא כפוף חברה, תרבות וזמן. באירופה השאיפה היא לחזה מעוצב אבל לא מאוד גדול, בעוד שאצל האמריקאים כמה שיותר גדול יותר טוב - חזה נוסח 'משמר המפרץ' הוא עדיין הדבר.
"דבר נוסף שיש לציין הוא שתפיסת היופי שלנו, גם כפרטים, משתנה לאורך החיים שלנו. אישה בת 19 שרוצה הגדלת חזה תבקש לרוב מראה מוחצן של פוש-אפ. אותה אישה בגיל 45 ואחרי שלוש לידות תחפש משהו בשל יותר, עדין יותר ופחות מוחצן".
ומה לגבי אף? ישנה הסכמה לגבי מהו אף יפה?
"לא, גם זה משתנה ממקום למקום. אם ניקח אף אירופי צר וישר ונשים אותו על פרצוף של איש שחור, זה הרי לא יתחבר. האף חייב להתאים למכלול הפנים. אין דבר כזה אף אידיאלי. הוא תלוי פנים ספציפיות של אדם ספציפי. המגמה הזו באה לידי ביטוי בצורה מאוד בולטת במזרח הרחוק. יש להם שאיפה להיראות מערביים, אז הם דורשים מהמנתחים הפלסטיים אפים ישרים וצרים כמו של היוונים או האירופאים, וזה פשוט לא מתאים".
יש ניתוחים פלסטיים שפופולאריים רק באזורים מסוימים בעולם?
"בהחלט. בקוריאה, למשל, מתעקשים לשנות את מבנה העיניים. העין האסייתית מקסימה בעיניי. הצורה שלה אחרת מהצורה של העין המערבית: אין לה את הקפל שיש לנו בעפעף העליון. בחלק מהמדינות האסייתיות נולד ניתוח מיוחד שמטרתו ליצור את הקפל הזה. מבחינה כירורגית אני כמובן יכול ליצור את הקפל הזה, אבל האם עין כזו בתוך מבנה של פרצוף אסייתי נראית יותר טוב? בעיניי לא".
ולמרות ההשלכות, על פי נתוני האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית ואסתטית, כ-78 אלף ישראלים עברו ניתוח פלסטי בשנת 2020. הניתוח הפופולארי ביותר הוא הגדלת חזה, עם כעשרת אלפים נשים שביצעו אותו. במקום השני בפופולאריות - ניתוח אף, הליך שביצעו השנה 7,000 ישראלים, ובמקום השלישי - שאיבת שומן. בקרב הגברים שכיח במיוחד ניתוח גינקומסטיה (עיצוב חזה גברי).
הליכים כירורגיים שעד לא מזמן נחשבו למסוכנים מבוצעים כיום כשגרה רפואית, וניתוחים שבעבר היו בגדר מדע בדיוני מוצעים לכל מי שחשקה נפשו לשנות איבר זה או אחר בגופו. אפשר להתווכח על הבחירה לקחת חלק ב"חגיגה", אבל אין ספק שההיסטוריה של הניתוחים מציגה את התפתחות הטכנולוגיה והידע האנושי בשיא תפארתה.
פורסם לראשונה: 07:20, 04.02.22
