השעה הייתה סמוך לחצות של ליל שישי 7 במאי השנה, כאשר במגדל מגורים ברחוב הסנונית בקריית־אתא החלו להישמע זעקות מקפיאות דם. הן באו והלכו, ולאיש לא היה ברור מה מקורן. בסביבות רבע לשלוש, כשהזעקות לא שככו, אחת השכנות הרהיבה עוז, והציצה מדלת ביתה. בשניות הללו נגלה לפניה מחזה מצמית: גבר עירום לגמרי, אוחז בסכין ומנופף בה. השכנה טילפנה למוקד המשטרתי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כאשר השוטרים הגיעו, הם מצאו את דינה שמחון ז"ל, 62, ללא הכרה ומדממת. הפרמדיקים והחובש שהוזעקו למקום נאלצו לקבוע את מותה, לאחר שנמצאו עליה גם סימני אלימות קשים וחבלה בראשה. בקומה ה־16 הם מצאו את בנה של שמחון, בשנות ה־40 לחייו, עדיין עירום, ובידיו הסכין שעימה לפי החשד דקר את אמו. על פי דוח המשטרה, הבן התנגד, וכדי לעצרו השתמשו השוטרים בכוח ובאקדח טייזר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשבת ב־7:00 בבוקר, הוזעקה לתחנה עו"ד שרית גולן מהסנגוריה הציבורית, אשר מתמחה בטיפול משפטי בתיקי מתמודדי נפש. היא מצאה את החשוד כשרק תחתונים לגופו, משום שהשוטרים לא הצליחו להלביש אותו. "הוא היה נסער, התפרע ונראה פסיכוטי לחלוטין", היא משחזרת. "ניגשתי אליו כשישב בפוסטה מעבר לחלון מסורג, אבל לא ניתן היה לתקשר איתו. הוא נשלח משם להסתכלות פסיכיאטרית ומעצרו הוארך בתנאי אשפוז".
מה הבנת שקרה?
"מדובר בבחור נכה נפש שהיה מאושפז באברבנאל, משם הועבר למעלה הכרמל ושוחרר לפני כחודשיים וחצי. הוא בוגר בית הספר הריאלי בחיפה, שאחרי הצבא הקים חברה משלו, והמחלה פרצה אצלו בהמשך. הוא היה בטיפולים, אבל לא היה מאוזן תרופתית, כי לא הקפיד לקחת את הכדורים. הוא הגיע ביוזמתו לבית החולים לאחר הידרדרות במצבו, ושוחרר אחרי שאיזנו אותו שם, עם המלצות להמשך טיפול תרופתי. אבל לעיתים, אדם במצב פסיכוזה ומחשבות שווא לא מודע לכך שהוא חולה, ולכן מפחד לקחת את התרופות. לפני כחודש וחצי, הוא עבר מחיפה לגור עם אמו בקריית־אתא, בזמן הזה חלה הידרדרות במצבו הנפשי, וזה מה שקרה".
כשבועיים לפני הרצח של שמחון, רצח מתמודד נפש בן 34 מלוד את אמו בת ה־60 בדקירות סכין, והסגיר את עצמו למשטרה. בבדיקה ראשונית הוברר, כי היה מאושפז בעבר בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר־יעקב. הוא הועבר להסתכלות ומעצרו הוארך תוך כדי אשפוזו. שני המקרים הללו מצטרפים ללפחות עשרה מקרי רצח דומים בשלוש השנים האחרונות, שבוצעו על ידי מתמודדי נפש ששוחררו. ברוב המקרים מדובר בפרקי זמן קצרים מיום השחרור, שנעים בין מספר שבועות עד שנה.
נאמר מיד: אין כל ספק כי שיקומם של מתמודדי נפש במסגרת הקהילה חשוב מאין כמוהו, והרוב המוחלט של מתמודדי הנפש שמשוחררים אינם אלימים או מסוכנים. יתרה מזאת, זכותם של מתמודדי נפש להשתלב במסגרת הקהילה מעוגנת בחוק שיקום נכי נפש בקהילה. החוק מגדיר "נכי נפש" את מי שסובלים ממחלות נפש, או מהפרעות נפשיות, אשר הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעלי נכות רפואית בשיעור של 40 אחוז ומעלה.
במסגרת החוק, הם זכאים לשירותי שיקום בתחומים כמו דיור, תעסוקה, השלמת השכלה, חברה ופנאי ותיאום טיפול. השיקום הזה, בשיעורים ניכרים, עובד מצוין, ועדיף בהרבה על המשך אשפוזם במסגרות סגורות. בין אם מתמודדי הנפש משוחררים לחזקת בני משפחתם ובין אם למסגרת טיפולית אחרת בקהילה, כל המומחים שעימם שוחחנו מאוחדים בדעה שלרוב, אין תחליף לשיקום בקהילה; גם עבור המטופל וגם עבור החברה. אבל יש "אבל": במיעוט קטן של המקרים, זה לא מצליח. ולפעמים, במקרי קיצון, זה נגמר גם ברצח.
התחקיר הנוכחי מגלה כי בחלק ממקרי הקיצון הללו, הרציחות היו יכולות להימנע. עוד טיפה תשומת לב, עוד פיקוח על נטילת התרופות, עוד בחינה מדוקדקת של המטופל על ידי אנשי מקצוע לפני שחרורו – וייתכן שלפחות כמה מהנרצחים הללו היו היום עימנו, ומתמודדי הנפש שביצעו את המעשים היו זוכים לטיפול לו הם זקוקים. אבל מתברר שבמערכת בריאות הנפש בארץ - שגם כך פסיכיאטר בכיר מגדיר אותה כ"ילד הכאפות של ישראל" - נוצרו "חורים שחורים", שדרכם חומקים מקרים גבוליים. ולעיתים, זה נגמר בדם.
כדי להבין איך יכול להיות שמערכת בריאות הנפש מפספסת אדם שמשתחרר ומבצע רצח, צריך קודם לעשות קצת סדר. יש כמה מסלולים שיכולים להוביל אדם בישראל לאשפוז פסיכיאטרי, ובהתאם להם, גם להשתחרר ממנו. מרבית האשפוזים הפסיכיאטריים בארץ – כ־15 אלף מתוך כ־20 אלף בשנה – הם אשפוזים מרצון. אדם מגיע לאחד ממרכזי בריאות הנפש, מקבל אבחנה שעליו להתאשפז או לקבל טיפול כלשהו, והוא מסכים לכך. במיעוט המקרים, כאשר האדם מסרב להתאשפז או לקבל טיפול והוא מהווה סכנה לעצמו או לסביבתו, ייתכן כי יישלח לאשפוז כפוי. מי שרשאי לאשר אשפוז כפוי הוא רק הפסיכיאטר המחוזי, ובמקרים מסוימים גם מנהל מחלקה פסיכיאטרית או מנהל בית חולים פסיכיאטרי. מסלול זה מכונה בעגה המקצועית "אשפוז אזרחי".
אבל יש בישראל עוד גוף שרשאי לאשר אשפוז כפוי: בית המשפט. זהו "המסלול המשפטי". עו"ד חלי גראו־גלבוע, ראש תחום פסיכיאטריה מטעם הסנגוריה הציבורית במחוז חיפה, מסבירה: "כשאדם מוגדר כחשוד בביצוע עבירה או שהוא עצור במשטרה או שהוגש נגדו כתב אישום - הוא יכול לטעון שמצבו הנפשי הוא שהביא למעשיו, או לא מאפשר לו לנהל משפט תקין. ואז אני, כמי שמייצגת אותו, יכולה לפנות לשופט בבקשה להוצאת צו לבדיקה פסיכיאטרית כפויה, או צו להסתכלות באשפוז כפוי. כמו כן, המשטרה יכולה לפנות לבית המשפט בבקשה דומה".
וכשמוגש נגדו כתב אישום?
"במקרים של כתב אישום, יכול גם בית המשפט ביוזמתו להורות על בדיקה פסיכיאטרית או הסתכלות פסיכיאטרית, כדי להעריך את מצבו של האדם".
אם בהסתכלות נמצא שהנאשם אינו כשיר לעמוד במשפט או שמעשיו בוצעו על רקע מצבו הנפשי, בית המשפט יכול לפסוק כי הוא יאושפז, או במתקן ייעודי של השב"ס או בבית חולים פסיכיאטרי. עו"ד גראו־גלבוע: "התקופה המרבית לאשפוז היא 25 שנה, כי זה נחשב עונש לכל דבר".
אלו שני מסלולי האשפוז העיקריים – ה"מסלול האזרחי" וה"מסלול המשפטי". עכשיו מגיעים לשאלה: מי מאשר למטופל להשתחרר? התשובה לכך תלויה באילו משני המסלולים המטופל אושפז.
הפסיכיאטר פרופ' משה קוטלר, שניהל בעברו שני בתי חולים לבריאות הנפש (בבאר־שבע ובבאר־יעקב) ושימש כעשור ראש המועצה הלאומית לבריאות הנפש, מסביר כיצד משתחרר חולה שאושפז ב"מסלול האזרחי": "באשפוז אזרחי יש ועדה מחוזית שבה יושבים שני פסיכיאטרים ומשפטן ברמה של שופט שלום, ללא קרימינולוג קליני. חולה שנכנס לוועדה יכול לבוא עם ייצוג משפטי. קורה שמנהל המחלקה סבור כי החולה צריך להישאר באשפוז, אבל הוועדה מחליטה לשחרר אותו בכל זאת".
מי עושה את הערכת המסוכנות למטופל?
"את הערכת המסוכנות עושה רופא במחלקה. אבל אם הוא חושב שהמטופל מסוכן אולם הוועדה מתרשמת אחרת, או שהמטופל משחק אותה בפני הוועדה, היא זו שמחליטה האם להאריך את האשפוז, או לשחרר".
כלומר, כאן כבר יש "חור" שדרכו מתמודד נפש מסוכן, עלול להשתחרר. ומה קורה במקרה של "המסלול המשפטי"? כאן, לכאורה, ההליך יותר מפוקח. פרופ' קוטלר: "במקרה של צו בית משפט, הקריטריונים יותר נוקשים, כי החולה משתחרר עם צו פיקוח מרפאתי כפוי. כלומר, הוא חייב להתייצב אחת לחודש במרפאה לבריאות הנפש בקהילה לצורך מעקב ופיקוח של הטיפול התרופתי".
עבור רבים ממתמודדי הנפש, הטיפול התרופתי הוא קריטי, ומה שמאפשר לרובם לחיות חיים מלאים מחוץ למסגרות האשפוז. "מחלות הנפש ברובן, באות בגלים חוזרים", מסביר פרופ' קוטלר. "לכן נותנים לחולה טיפול תרופתי באופן קבוע, כדי למנוע את חזרת המחלה, ודואגים שמצבו יהיה מאוזן ויציב".
אלא שכאן נוצר עוד "חור" במערכת: ברגע שמטופל שוחרר, אין באמת מעקב האם הוא נוטל את התרופות שלו, או שהפסיק. בנה של דינה שמחון ז"ל, למשל, השתחרר והיה אמור להיות מאוזן על ידי התרופות. זה לא קרה. שאלנו את פרקליטתו, עו"ד שרית גולן, אם הוא בכלל עבר ועדה פסיכיאטרית. היא השיבה בשלילה. הוא השתחרר, הפסיק לנטול את התרופות, ומכיוון שלא היה מי שיפקח על כך – מצבו הידרדר. עו"ד גולן: "ברגע שהוא לא מקפיד לקחת את הטיפול התרופתי, זה חוזר. באשפוז אזרחי אין שום פיקוח, אף אחד לא יכול לדעת אם החולה נוטל את הכדורים או לא. הכישלון של המערכת הפסיכיאטרית הוא בלפקח על אותם מטופלים ולהדק את הפינות".
מי יכול לוודא שמתמודד נפש משוחרר ימשיך לקחת את התרופות? במרבית המקרים, עושים זאת המטופלים עצמם – נדגיש שוב, רק מיעוט קטן מאוד מתוכם הוא אלים או מסוכן, ורובם יכולים לחיות חיים מלאים מחוץ לאשפוז. גם בני משפחתם יכולים לסייע. השאלה היא מה עושים כשזה לא קורה. פרופ' קוטלר: "בית חולים לא יכול לשאת באחריות לכך. יש לו הרבה מטופלים ואין לו יכולת לעקוב אחרי כל אחד. להערכתי, 50 אחוז מחולי הנפש שמשתחררים לא לוקחים את התרופות שלהם. הם לא אוהבים את הרעיון, כי יש לתרופות האלה הרבה פעמים תופעות לוואי, כמו אין־אונות, שיבוש בדיבור, תחושה של זומבי. אם יהיו שירותי קהילה יותר זמינים, יהיה אפשר להפחית את המקרים".
מ', שאחיה רצח את אמם לאחר שהפסיק לקחת את התרופות המאזנות: "בשעה שלוש בלילה באו אליו קולות של המשיח, 'לך תעשה מה שתעשה'. אמא שלי ישנה. אני רוצה להאמין שהיא ראתה אותו ככה, וכבר הלב שלה לא עמד בזה והיא מתה לבד. הכעס שלי הוא על מערכת הבריאות: אתם הרי לא מצפים מילד בן ארבע לחצות לבד את הכביש, נכון? אז אחי כמו ילד. חייבת להיות בקרה עליהם"
למה מתכוון קוטלר? למשל, שמטופל שהשתחרר ויש חשש שלא ייטול תרופות, יגיע למרפאה או למקום מסוים בקהילה, וייקח שם, תחת פיקוח, את התרופות. עכשיו תיראו מופתעים: יש כזה דבר, והוא הוזכר כאן. קוראים לזה "צו מרפאתי כפוי", והוא קיים רק ב"מסלול המשפטי": בית משפט או פסיכיאטר מחוזי יכולים להוציא צו, לפיו מי שהשתחרר מאשפוז כפוי, מחויב להגיע למרפאה ולקבל טיפול, תרופתי, פסיכולוגי או שניהם. בדרך כלל מתמודד הנפש נדרש להתייצב אחת לחודש פיזית במרפאה לבריאות הנפש בקהילה. אבל הפיקוח הזה – שכאמור בכלל לא קיים ב"מסלול האזרחי" – רופף מאוד. למרות הצו, אם המטופל מחליט לפתע להיעלם ולא לקחת תרופות, אף אחד לא ממש מחפש אותו. זה מה שקרה לבנה של אם מהצפון, שב־18 בפברואר שנה שעברה רצח אותה. הבן הפסיק לקחת את התרופות. מ', אחותו, המיוצגת על ידי "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות": "אחי היה מאושפז במשך שנה בצו של בית משפט על עבירת אלימות בבית החולים מזרע, והשתחרר על ידי ועדה פסיכיאטרית עם צו לטיפול מרפאתי כפוי".
ומה קרה?
"דיווחתי למרפאה שהוא הפסיק לקחת את הכדורים, ואמרתי שצריך למצוא פתרון, כי אחי לא יכול להישאר בלי תרופות. אמרו לי: 'אנחנו מודעים לזה, נחייב אותו לקחת זריקה שתחזיק אותו במשך חודש שלם. ואם הוא לא יגיע למרפאה או יסרב לקחת את הזריקה - נדווח לוועדה ששיחררה אותו והוא יחזור לאשפוז'. אחי התחיל לקבל זריקה, אבל הפסיק גם אותה, כי היא הייתה מפילה אותו לקרשים. לא דיווחו לי על כך".
ואז?
"שלושה ימים לפני הרצח, אחי התחיל להרגיש לא טוב. הוא היה עייף, והיו לו התפרצויות של תסכול כלפינו, אבל לא משהו רציני. למחרת, הוא רצה לחזור לאשפוז וכבר ירד עם אמא למונית, אבל התחרט ברגע האחרון. באותו ערב התקשרתי ב־19:00 לברר מה קורה. הוא לא הרגיש טוב, והבטחתי לאמא שאגיע לשם בבוקר. בשעה שלוש בלילה באו אליו קולות של המשיח, 'לך תעשה מה שתעשה'. אמא שלי ישנה. אני רוצה להאמין שהיא ראתה אותו ככה, וכבר הלב שלה לא עמד בזה והיא מתה לבד".
איך הגבת כששמעת?
"הייתי בשוק. בשנייה שהתקשרו אליי, היה לי ברור. הכעס שלי הוא על מערכת הבריאות. אתם הרי לא מצפים מילד בן ארבע לחצות לבד את הכביש, נכון? אז אחי כמו ילד. חייבת להיות בקרה עליהם. הם לא עושים להם במרפאה בדיקות דם ולא בדיקות שתן לראות אם הם לוקחים באמת את התרופות. מאמינים להם (פרופ' קוטלר, מאשר ומסביר: 'כי זה לא אפקטיבי. לא כל כדורים שהם לוקחים רואים את עקבותיהם בדם ובשתן')".
נגד אח של מ' הוגש כתב אישום בגין רצח, וההליכים עדיין מתנהלים.
אחיך מבין בדיעבד מה הוא עשה?
"הוא מבין, והוא בוכה, 'מי ידאג לי עכשיו?' הוא לא האמין כשאמרנו לו, 'אנחנו איתך ולא נעזוב אותך'".
הוא שאל למה?
"כן. אמרתי לו, 'כי זו הצוואה של אמא'"
גם בנה בן ה־27 של תמר מסאנגילוב ז"ל, בת 50 מבית־שמש, שוחרר מאשפוז וניתן לו "צו מרפאתי כפוי". גם במקרה הזה, הבן הפסיק לקחת תרופות, יצא מאיזון, והנורות האדומות לא נדלקו בזמן. השכנים העידו כי בימים שקדמו לרצח, הוא הסתובב בשכונה, דפק על הדלתות וביקש סיגריות. ב־22 באוקטובר אשתקד, בזמן שמסאנגילוב התפללה בסלון הבית, התקרב אליה בנה מאחור כשבידו סכין מטבח, ודקר אותה מספר פעמים בצווארה ובפלג גופה העליון. לחוקריו הסביר שעשה זאת כי היא לא קנתה לו סיגריות. אחיו טען בבית המשפט, כי הוא לא מבין איך שיחררו אותו מבית החולים ללא השגחה, ופרקליטו הוסיף שצריך לבדוק אם היה מחדל של הרשויות המטפלות. מכריו משוכנעים: "הוא לא שלט בעצמו, אפשר היה למנוע את הרצח הזה".
אולי. אם היה מי שימנע.
מי שמנסים להדליק את אותן נורות אדומות, הם במקרים רבים בני המשפחה של מתמודד הנפש. הם הראשונים שמזהים את ההידרדרות במצבו. אבל לא תמיד יש לבני המשפחה כתובת מסודרת שאליה ניתן לפנות, או איזה מספר חירום. עו"ד שרית גולן, ייצגה בשנים האחרונות עשרה מתמודדי נפש שרצחו, ושמעה לא פעם מבני המשפחה: הזהרנו, התרענו, לא היה מי שיקשיב. "אני נתקלת במשפחות שטוענות שהתלוננו כי בנם נמצא במצב נפשי לא טוב ויש החמרה במצבו, ואמרו להם: 'לכו תתלוננו במשטרה כדי שנוכל להניע את המערכת הפסיכיאטרית".
משפחתה של ויויאן קמינסקי, בת 65 מלוד, ניסתה גם היא להתריע. כשבנה של קמינסקי עמד להשתחרר מבית החולים הפסיכיאטרי, הם התנגדו. כשמצבו הלך והידרדר, הם הזהירו. באחד מימי אפריל 2019, קמינסקי חשה שחייה בסכנה, והספיקה להתקשר לשכנה, שהזעיקה שוטרים. זה לא עזר. הבן ניגש לאמו ששהתה במטבח הדירה, וחבט בה בראשה ובגופה. כשהתמוטטה והייתה שרועה על גבה, הוא רכן מעליה וחנק אותה. הוא לא הפסיק גם כאשר השכנה ושוטרים שהזעיקה ניסו לפרוץ לדירה, והמשיך עד שהם נכנסו. האם פונתה במצב אנוש לבית החולים, ומתה מפצעיה למחרת.
אחיו של הרוצח טען בבית המשפט כי בני המשפחה דרשו שהוא לא ישוחרר מהאשפוז. לדבריו, אחיו היה אדם אלים, ומצבו הידרדר בשנים האחרונות, בעקבות אירועים טראומטיים שחווה. "הוא כל חייו היה מטופל בבתי חולים, יוצא וחוזר. הוא היה מסוכן לציבור, ודרשנו שלא ישוחרר מבית החולים".
בדיון התברר, כי הבן הספיק להסתבך בחשדות לפלילים, כולל בחשד להפרעה לשוטר ובעבירת אלימות, וכל ההליכים נעצרו בשל מצבו הנפשי. כל זה לא הספיק כדי למנוע ממערכת בריאות הנפש לשחרר אותו שוב ושוב, עד לתוצאה הטרגית.
כשלושה חודשים אחר כך, נרצחה הישישה זינב מחאמיד, בת ה־83 מאום אל־פחם, גם היא על ידי בנה, שהיה מתמודד נפש ואושפז בעבר ב"שער מנשה", בית חולים פסיכיאטרי, שמטפל גם במקרי קיצון אלימים. פרקליטתו, עו"ד חלי גראו־גלבוע: "היו לו שמונה אשפוזים קודמים ארוכים, וחלקם אשפוזים אזרחיים. האחרון ב־2017".
במשפטו התברר, כי יומיים לפני הרצח התקשרו בני המשפחה לבית החולים בנוכחות הבן ובהסכמתו, וביקשו לקבל אותו לאשפוז בשל הידרדרות במצבו הנפשי. "למרבה הצער", כתבו השופטים, "זעקת המשפחה זכתה להתייחסות שהיא לכאורה בלתי מספקת... נקבע לו תור לבדיקה בבית החולים רק כחודש לאחר מכן".
באותו ערב, הבן התנפל על אמו ורצח אותה. "מעשי אלימות בל יתוארו במטרה אחת והיא להמיתה", הגדירו אותם השופטים. שכנים וקרובי משפחה העידו כי שמעו רעשים, צעקות ויללות מהבית. נכדה של הנרצחת, שגר בקומה העליונה, אף הקיש בדלת הנעולה ודרש מהחשוד שיפתח. מקץ מספר דקות, כשהדלת סוף־סוף נפתחה, הוא כבר ראה את הבן כשחולצתו מוכתמת בדם.
השופטים דרשו כי טענות המשפחה ייבדקו לעומקן על ידי גורם אובייקטיבי מטעם משרד הבריאות. "מן הראוי כי יופקו הלקחים הנדרשים, על מנת שמקרים דוגמת זה הנידון כאן לפנינו לא יישנו עוד ככל שניתן למנוע", כתבו.
מה קרה בתיק?
עו"ד גראו־גלבוע: "בעקבות בקשת השופטים הורכב פאנל של שלושה פסיכיאטרים וקרימינולוג קליני מהשב"ס. הפאנל מצא אותו כשיר לעמוד לדין ואחראי על מעשיו. הוא נשלח למאסר עולם במרץ השנה".
למרות כל האשפוזים שלו, הוא נמצא כשיר?
"אנחנו מערערים כעת לעליון ומנסים לאתגר את הכרעת הדין המחוזי. אנחנו יודעים שבין האשפוזים הוא לא הקפיד על הטיפול התרופתי. וחולה שלא לוקח תרופות, רוב הסיכויים שיקבל התקף פסיכוטי".
לפעמים, האסון הגדול נמנע רק באמצעות מזל. ב־27 בנובמבר 2020, שוחרר מתמודד נפש מבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". האיש, שהיה בעבר מחסידיו של הרב המתעלל אליאור חן, סבל מפוסט־טראומה חריפה. בני משפחתו התנגדו לשחרור – והוא עצמו ביקש להישאר באשפוז. אבל הוועדה החליטה לשחררו, ובאותו יום ממש לקח סכין, וניסה לתקוף את אחיו, אמו וגיסתו. האם והגיסה נפצעו, לא היה חסר הרבה שהכותרות ידווחו על רצח משולש וכל המדינה תרעש.
בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע אותו בשלושה ניסיונות רצח, וקבע כי אין למצבו הנפשי השפעה על הפשע. אבל פרקליטיו, עו"הד אריאל הרמן וחנן ג’בסקי מהסנגוריה הציבורית, עירערו על הרשעתו לעליון – ולפני כשבועיים זכו. "בית המשפט העליון קיבל את טענתנו כי הלקוח שלנו פטור מאחריות בשל מצב של אי־שפיות הדעת", הם אומרים. "הוא קיבל צו אשפוז לבית חולים פסיכיאטרי לתקופה מרבית של 25 שנה. זה נדיר, כי על כל ניסיון רצח הוא יכול היה לקבל 20 שנה. אנחנו מקווים שהלקחים המערכתיים יופקו כתוצאה מהמקרה הטרגי, כדי למנוע מקרים דומים בעתיד".
יש עוד "חור" מובנה בתוך ועדות השחרור הפסיכיאטריות ב"מסלול האזרחי". הפסיכיאטרים היושבים בתוכן - רובם המכריע אנשי מקצוע מעולים שניצבים בפני הכרעות קשות - יודעים להעריך מה מצב המחלה של מתמודד הנפש, וכיצד לאזנה. הם פחות מתמחים בשאלה עד כמה אותה מחלה עלולה לגרום לו לפשוע. הסיבה לכך היא פשוטה: זה פשוט לא אותו מקצוע. לדעת להעריך מחלה ואת הטיפול בה, זה עניין לפסיכיאטרים; לדעת להעריך עד כמה אותו מתמודד נפש עלול לבצע פשע – זהו תחומם של הקרימינולוגים הקליניים. ואלו, אינם חלק מהוועדות הללו. קרימינולוג קליני משתתף בתהליך רק ב"מסלול המשפטי", וגם אז, רק בעבירות של רצח. כלומר, כשמתמודד הנפש כבר ביצע את הפשע החמור מכל. לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, חושבת שקרימינולוג קליני צריך לשבת בכל ועדות השחרור, בוודאי אלו שדנות במקרים אלימים: "רוב מעשי הרצח שאנחנו רואים, הם של אנשים שאושפזו בעבר על עבירות אלימות פחותות מרצח וניסיון רצח, ואז השתחררו ורצחו".
אז מה את מציעה?
"לתקן את החוק כך שהם יעמדו בפני ועדת השחרור והערכת המסוכנות שלהם תתבצע על ידי קרימינולוג קליני ולא רק על ידי פסיכיאטר של בית החולים. זה מכיוון שקרימינולוג קליני הוא מומחה לפשע ולעבירות, ויכול לאבחן יסוד אישיות קרימינלי של מטופל".
יכול להיות שאם מתמודד הנפש שרצח את יוסי שמילוביץ' ז"ל היה עובר ועדה שבה יושב גם קרימינולוג, שמילוביץ' היה עדיין בחיים. בבוקר 30 ביוני 2019, שמילוביץ', בוחן תנועה מהקריות, יצא ליום עבודתו. בסמוך לרכבו התנפל עליו בהפתעה צעיר בן 22, דקר אותו למוות, ונעלם. לא הייתה בין השניים כל היכרות. שמילוביץ' פשוט היה במקום הלא־נכון, בזמן הלא־נכון, ליד אדם שהמערכת פיספסה. הצעיר המשיך במסע האלים שלו, וניסה לרצוח גם את חברו הטוב, אבל החבר נאבק בו וניצל.
נגד הצעיר הוגש כתב אישום בגין רצח וניסיון רצח. ושוב, לדברי פרקליטתו, עו"ד גראו־גלבוע, כל נורות האזהרה היבהבו כאן. הצעיר היה מאושפז שנה קודם בבית החולים מעלה הכרמל, שוחרר על ידי הוועדה, והיה אמור לקחת תרופות תחת מעקב. זה לא קרה. בנוסף, בני משפחתו, שניסו גם הם להתריע, "דיווחו על ההידרדרות במצבו, ואף הגישו תלונות בגין אלימות מצידו למשטרה, לא זכו למענה הולם". איך זה נגמר? ברצח של אדם תמים ובצו אשפוז ל־25 שנה למתמודד הנפש. כמה סבל היה נחסך משמילוביץ' ומשפחתו, וממתמודד הנפש עצמו וסביבתו, אם רק אחד מצלצולי האזהרה היה נקלט, או שקרימינולוג קליני היה יושב בוועדת השחרור ומתריע.
גם השכן של דינה אשכנזי, קשישה 81 מחולון, היה אמור להיות מטופל אחרת. השכן נעצר בעבר כמה פעמים, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי – ושוחרר. היא התלוננה נגדו מספר פעמים במשטרה, דיווחה למשרד הרווחה, שוב ושוב סיפרה כי הוא מאיים עליה, ושהיא חיה בפחד ממנו. בפעם האחרונה שאשכנזי התקשרה למוקד 100, היא התחננה לעזרה. "יש לנו בעיה עם השכן למעלה. הוא היה כנראה בטיפול, הוא גמר את הכדורים שכנראה הוא צריך לקחת והוא היום השתגע לגמרי... הוא צורח. זה כבר כמה ימים אבל היום אי־אפשר לסבול את זה", אמרה. המוקדנית ענתה לה: "אוקיי, נראה אם אנחנו יכולים לטפל בזה, אני אעביר את זה". אבל כשבסופו של דבר תגיע ניידת לבניין, זה כבר יהיה מאוחר מדי. השכן נשלח בצו אשפוז ל־25 שנה בבית חולים פסיכיאטרי.
במערכת בריאות הנפש, מדגישים – כאמור, בצדק – שאין תחליף לטיפול במתמודדי נפש במסגרת החברה הכללית. "האמירה כי 'הכתובת הייתה על הקיר' היא בעייתית", אומר לנו ד"ר שמואל הירשמן, מנהל המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, המכהן גם כיו"ר פורום מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים. "זה לא ריאלי להחזיק באשפוז תמידי את כל מי שיש לו פוטנציאל לסיכון. בסביבות חמישה אחוזים מהאוכלוסייה סובלים ממחלות נפש קשות, וגם אם מחציתם יהיו בעלי פוטנציאל לאלימות, עדיין מדובר על 300 אלף איש בכל רגע נתון".
אז של מי האחריות אם אדם כזה שוחרר מבית החולים וביצע רצח?
"זה לא מתפקידם של בתי החולים לעקוב אחר כל מטופל בסיכון שהשתחרר מבית החולים. אנחנו צריכים לשמור את החולים האלה מאוזנים נפשית ולהבטיח את הרצף הטיפולי בהם - ואת זה אפשר לעשות רק באמצעות מערכת בריאות הנפש בקהילה".
ואולי שיחררתם אנשים שלא לגמרי היו מאוזנים?
"כשאדם נמצא בהחמרה פסיכוטית, כמובן שיש אחריות לכך שהוא יהיה באשפוז. אבל בגלל שמטופלים רבים נמצאים במצב פסיכוטי מתמשך שאין בו סיכון, האתגר הוא לשחרר אותם לטיפול בקהילה. צריך להגיד את האמת: אין היום במדינת ישראל מספיק נגישות למיטות אשפוז לחולים. צריך להוריד את מספר המאושפזים הממושכים, על מנת שיהיו יותר מיטות למטופלים בהחמרה רפואית, ולגייס פסיכיאטרים, מה שיוריד באופן משמעותי את הסיכון לציבור, משום שנוכל לאתר את החולים האלה בזמן".
פרופ' קוטלר חושב גם הוא שהכל מתחיל ונגמר בסדרי העדיפויות. וגם בישראל של 2022, בריאות הנפש עדיין נתפסת בקרב מקבלי החלטות כאיזשהו בן חורג, משהו שמתרחש רחוק מהמחלקות הנוצצות של בתי החולים הגדולים והעשירים. "בריאות הנפש הוא ילד הכאפות של הרפואה בישראל", אומר קוטלר. "אחוז התקציב שניתן לבריאות הנפש בישראל הוא הנמוך בעולם המערבי. אין מספיק בתי חולים, אין מספיק מיטות אשפוז, אין מספיק כוח אדם כי לא הכשירו, ויש מחסור משווע של פסיכיאטרים".
וזה למה?
"פשוט כי חולי הנפש הם לא להיט".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לממצאי התחקיר: "כל החלטה על שחרור אדם מאשפוז פסיכיאטרי, נידונה בתשומת לב, ובאופן פרטני על ידי ועדה שבה חברים גורמי מקצוע המיומנים לתפקיד זה. בהתאם למהלך האשפוז, מובאת בפני הוועדה גם הערכת מסוכנות עדכנית של המועמד לשחרור. יודגש כי הערכת מסוכנות הינה הערכה בלבד – ולא יכולה לנבא באופן מוחלט כיצד ינהג האדם לאחר שחרורו ובעיקר ככל שחולף זמן ממועד השחרור".
על הטענות לחוסר פיקוח על נטילת התרופות: "הפיקוח על אדם המשתחרר מאשפוז תלוי במצבו הרפואי. כאשר גורמי המקצוע צופים כי עלולה להיות בעיה בהגעה סדירה לטיפול ובמעקב במרפאות הקהילה, וכשישנו חשש לפגיעה במטופל או בסובבים אותו, ובהתאם לקריטריונים של חוק הטיפול בחולי הנפש, נשקלת האפשרות של טיפול מרפאתי כפוי".
על הטענות כי יש לצרף קרימינולוג קליני לכל ועדות השחרור: "על פי החוק, רק במקרים של מאושפז תחת צו בית משפט, שביצע רצח או ניסיון לרצח, חלה חובה לשתף קרימינולוג כחבר בוועדה הפסיכיאטרית המחוזית".
על הטענות של משפחות מתמודדי הנפש כי אזהרותיהן לא נשמעו: "לאשפוז פסיכיאטרי נגד רצונו של אדם יש קריטריונים ברורים בחוק, ולמול השאלה לגבי השחרור יש לזכור שלא נרצה מצב שבו אנשים יהיו מאושפזים שלא לצורך".
פורסם לראשונה: 07:46, 20.05.22
