אף אחד מחבריה של מעיין יצחק לספסל הלימודים לא מתאר לעצמו שהבחורה בת ה-21 שלומדת איתם קורסי מבוא ואנטומיה, התחילה את חייה במשקל 700 גרם, ארבעה חודשים מוקדם מהצפוי. אולי עכשיו, אחרי שיקראו בחוג לסיעוד את הכתבה, יבינו שם את הרצון שלה לחזור לפגייה, והפעם בתור אחות.
קראו עוד:
מעיין, תושבת יבנה, נולדה בבי"ח קפלן בשבוע 24 להיריון, לאחר זיהום מי שפיר בעקבות הבדיקה שעברה אמה כמה ימים קודם לכן. "ההורים שלי ממש לא ציפו לזה", היא מספרת. היא הייתה מאושפזת בפגייה ארבעה חודשים ("126 ימים", היא מדייקת), ובמהלכם עברה שני ניתוחי מעיים וניתוח לב דרמטי.
זמן קצר לאחר שהשתחררה לביתה הובהלה חזרה לקפלן, לאחר שהריאות שלה קרסו והיא אושפזה לחודשיים בטיפול נמרץ, ולאחריו הייתה מחוברת שנה וחצי לבלון חמצן. "בגלל כל ה'כיף' הזה הריאות שלי לא מתפקדות טוב במאמץ, והגוף שלי למד להסתדר עם 60-70 אחוזי תפקוד ריאות".
הבחירה בלימודי סיעוד דווקא לא הייתה חלום ילדות שלה. "השתחררתי באפריל 2020 מהצבא, לתוך הקורונה ומוקדם מהצפוי, לאחר שעברתי ניתוח לתיקון מיתר קול משותק, שכנראה נגרם בניתוח קודם. חששתי להתחיל עבודה חדשה בגלל הקורונה והחלטתי לנצל את הזמן ללימודי פסיכומטרי. רק אחרי שהשתתפתי בימים הפתוחים בזום לקראת שנת הלימודים, התחלתי להתלבט בין סיעוד למדעי הרוח".
הסיעוד ניצח ומעיין החלה את השנה ראשונה בלימודי תואר ראשון בסיעוד באוניברסיטה העברית בירושלים, בשיתוף בי"ח קפלן.
איך הלימודים עד כה?
"ידעתי שיהיה קשה אבל אף אחד לא מכין אותך לכמה שזה אינטנסיבי. זה מרגיש כמו חומר של שלוש שנים שנדחס לסמסטר אחד. בינתיים גם הרוב זה קורסי מבוא, שלא ממש מעניינים, חוץ מאנטומיה. אני מקווה שבשנה הבאה יהיה מעניין יותר".
והשאיפה לעבוד בפגייה?
"היה לי ברור לי שאם סיעוד – אז לחזור לפגייה. גם כדי לסגור מעגל, למרות שזו קלישאה, ובלי קשר – זה תחום שמעניין אותי. אני יותר מתחברת לקשר שנוצר במחלקה כזו עם המטופל ובני המשפחה, זה עמוק יותר".
מה אמרו במשפחה על הבחירה לחזור לכותלי בית החולים, אחרי ש"בילית" שם לא מעט?
"כולם תמכו, חוץ מסבתא שלי שהיא רופאה, רדיולוגית, שאמרה לי 'אל תתקרבי לסיעוד', אבל נראה לי שזה קטע של רופאים".
"אחות בפגייה היא כמעט מיני-רופא היום"
ביום ההולדת האחרון שלה ביקרה מעיין בפגייה של קפלן. "היינו באים המון שנים לביקור בפגייה, אני וההורים, ויצא שלא ביקרתי שם המון זמן, בגלל הצבא והקורונה. זה היה מרגש. חלק מהצוות התחלף כמובן, כולל המנהל דאז, פרופ' אריק שינוול, שעבר לנהל את הפגייה של בי"ח זיו בצפת וטיפל בי שנים בילדותי. מגיע לו קרדיט ענק - אדם מקסים".
איך זה מרגיש להיכנס לפגייה עכשיו?
"לא נתפס שהייתי שם 700 גרם, אין מצב, זה מרגיש כאילו עובדים עליי".
אז מזל שבפגייה עדיין עובדת אורנה ועלני (כבר מ-1983, אבל מי סופר) ויכולה לאמת את הפרטים. אורנה הייתה בצוות הסיעודי כשמעיין נולדה ומאז 2016 היא מנהלת הסיעוד בפגיית קפלן.
אורנה, מה השתנה ב-21 השנים שעברו מאז הלידה של מעיין?
"הכול – הידע של הרופאים והצוות, הציוד, הטכנולוגיות. היום הכול משוכלל, דיגיטלי – לכל תינוק יש מחשב. לפני 21 שנה, כשהיו מודיעים לי על תינוק בגיל 27 שבועות שצריך להיוולד, זה היה לחץ אימים, בטח 24 שבועות, כמו שמעיין נולדה. התנאים לא היו אז לטובת הפגים ויש שיפור של לפחות 50 אחוז מאז. היום גם הגעה של פג בן 24-23 שבועות כבר לא מלחיצה אותנו, זה עידן אחר לגמרי".
גם רמת הצוות השתדרגה מאז. "בעבר צוות האחיות כלל בעיקר אחיות מעשיות או מטפלות. צוות הפגייה היום יוצא מביה"ס לאחיות עם תואר ראשון, שזה כבר משנה את כל התמונה, ובהמשך מתמקצע עוד יותר בקורס על-בסיסי לטיפול בפגים", מסבירה אורנה, "וזה מאפשר לעשות דברים נוספים. אחות בפגייה היא כמעט מיני-רופא היום".
אורנה מעידה שגם הורי הפגים מתנהגים היום אחרת. "לפני 20 שנה ההורים רק היו חרדים להישרדות של התינוק שלהם, לא היו שואלים שאלות וסמכו על הצוות הסיעודי והרפואי. היום זה לא ככה", מודה אורנה, "יש ד"ר גוגל ומאמרים, וההורים מעורבים יותר גם בטיפול התרופתי ובמזון. אנחנו משתפים את ההורים בהחלטות, מה שלא היינו עושים פעם. גם הצוות בפגייה הרבה יותר מעורב בהחלטות על הטיפול מול הרופאים".
אתם מקבלים הרבה ביקורים של בוגרי פגייה?
"המון. היינו כבר בחתונה של רביעייה, בר מצוות ובת מצוות. המון באים לבקר בימי הולדת כל שנה וזה תמיד מרגש מאוד".
מעיין אומרת שהיא רוצה לעבוד בפגייה בה היא טופלה עם סיום הלימודים שלה.
"בשמחה, זה תלוי בתקנים, וכל בתי החולים בבעיות תקינה עכשיו, בגלל שרוב התקנים הולכים לטיפול במחלקות הקורונה".
