בראייה לאחור אני קצת מתחרט על כך שלא שיתפתי את הפסיכולוגית שלי בתחושותיי סביב סוגיית התשלום בטיפול. הפסיכולוגית שלי הייתה מתחשבת מאוד ומעולם לא העלתה את המחיר, אף שזה היה לגיטימי בהחלט. אותי זה הכניס למלכוד: מצד אחד, מובן שלא רציתי לשלם יותר; מצד שני, התגנבה לראשי מחשבה מוזרה, אפילו קצת מביכה - אולי היא חוששת שההעלאה תפגע בי או תגרום לי לרצות לעזוב? אולי היא לא מעלה את המחיר, אבל כתוצאה מכך נוטרת טינה או אפילו מורידה אותי בדרגת החשיבות ביחס למטופלים אחרים?
קראו עוד:
אלא שבזמנו זה נראה לי לא קשור כל כך להתעסק בקשר שלי ושלה. היו לי עניינים לפתור מחוץ לחדר הטיפולים, אז לא היה צריך להוסיף עניינים גם בתוכו. בדיעבד, אני יודע שזו הייתה טעות, כזו שאני דואג להזכיר לעצמי בכל פעם שמגיע אליי מטופל חדש, רגע לפני שאני מסביר לו בכלליות מה זה טיפול ואיך נעבוד יחד להשגת מטרותיו. אני כבר צופה את המבט המופתע שיעלה כשאגיד שלקשר שמתהווה בינינו יש פוטנציאל טיפולי מאוד משמעותי, ושאני מעודד אותו לשתף אותי בכל תחושה או מחשבה שעוברת לו ביחס אלינו, תהיה זו הערכה, משיכה, אהבה, כעס, שנאה או פגיעה.
למה פסיכולוגים מסוימים מתעקשים לדבר על הקשר שלהם עם המטופל? כי זה באמת אחד הכלים היותר חזקים שנמצאים בארגז הכלים הטיפולי שלנו. לא אשתמש בו כל הזמן, אבל אם וכאשר, הנה כמה מהנחות היסוד שעליהן אני נשען.
"זה שאנחנו סיימנו עם העבר, לא אומר שהוא סיים איתנו"
לפני 20 שנה, טנדר גדול מסוג GMC שנסע בנתיב לימיני סטה ללא התראה מוקדמת ופגע בצד הרכב שלי. בקטנה: כופף לי את הכנף. אלא שמאז, כבר 20 שנה, אני מתרחק מטנדרים גדולים מסוג GMC ודומיו שנוסעים לידי. כך אני מגיב 20 שנה לאירוע חד פעמי ויחסית זניח.
עכשיו, תתארו לעצמכם שלא רכב היה פוגע בכם, אלא בן אדם, ואולי לא באופן חד פעמי, ואולי הנזק לא היה כזה קל: לא תיזהרו בהווה מאנשים דומים שמזכירים לכם את אותה חוויה מפעם, לפני 20 שנה?
חוויות העבר עיצבו, ולמעשה ממשיכות לעצב, את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו, את העולם, את האחר. אז לכאורה אנחנו לא חיים בעבר, אנחנו חיים בהווה, אבל בפועל, לא מעט מהעבר משפיע על ההווה שלנו, וזה מתחבר לנקודה הבאה.
"כדי להיות חלק מהפתרון, עליך להיות חלק מהבעיה"
למעשה, אין סיבה לשער שמי שאנחנו, האופי שלנו, דפוסי ההתמודדות וכמובן גם הקשיים שבגינם פנינו לטיפול, יישארו מחוץ לחדר הטיפולים, ובטיפול נהיה אנשים אחרים. מכיוון שכך, אנו מניחים שגם הקשיים שעליהם רוצה המטופל לעבוד, יבואו לידי ביטוי בקשר בינו לבין המטפל. למשל, אדם שמתלונן ש"לא סופרים אותו בחוץ", עלול בלי לשים לב לאמץ גם בקשר הטיפולי דפוס מרצה ומתבטל.
למטופלים נוח וטבעי יותר לדבר על אירועים יומיומיים שמתרחשים "שם, בחוץ". אנחנו עושים את זה הרבה, וזה עשוי להיות אפקטיבי מאוד. יחד ניתן לזהות את הרגשות שנחוו ואת דפוסי ההתמודדות ולחשוב על מגוון רחב יותר של תגובות. אבל כשאנחנו מצליחים לזהות שהבעיה "שם, בחוץ", מתרחשת גם בינינו (גם אם בצורה ובעוצמה אחרות), ההשפעה הטיפולית נעשית חזקה הרבה יותר: אנחנו עוברים מ"לדבר על" ל"לחוות את".
למה פסיכולוגים מסוימים מתעקשים לדבר על הקשר שלהם עם המטופל? כי זה באמת אחד הכלים היותר חזקים שנמצאים בארגז הכלים הטיפולי שלנו
לי, כמטפל, מתאפשרת הצצה אובייקטיבית למה שקורה למטופל, לאופן שבו הסביבה חווה אותו, לנקודות העיוורות שהוא אולי איננו ער להן. זה גם מאפשר לי לייצר חוויה אחרת מזו שהמטופל היה מקבל בחוץ: חוויה מתקנת.
אני מודה: לפעמים זה קצת מפחיד פתאום להפוך לחלק מהבעיה, אולם אם מצליחים להתגבר עליה, פתרון הבעיה בקשר הטיפולי עשוי להיות מוכלל גם לאותן בעיות "שם, בחוץ", וזו המטרה העיקרית והמשותפת שלנו.
לקשר הטיפולי ממדים ואופנים רבים. אנחנו משתמשים בו בצורות שונות כדי לקדם את התהליך הטיפולי. לא תמיד, ולא בכל הקשיים שאיתם מגיעים אנשים לטיפול, יש צורך בעבודה מהסוג שתואר. לפעמים שימוש מוגזם ולא תואם בהסתכלות זו עלול ליצור יותר נזק מתועלת. כשזה לא הכיוון המתאים למטופל, הוא לרוב ימצא את הדרך לסמן לנו, ומוטב לנו, המטפלים, להיות מספיק רגישים לסימנים אלו, ומספיק גמישים להשתמש במגוון הכלים האחרים שעומדים לרשותנו. אבל כשזה מתאים לאדם ולבעיה, וניתן להשתמש בקשר הטיפולי בצורה כזו - ממש כדאי לכם להקשיב למטפל שלכם ולחפור איתו על הקשר ביניכם.
הכותב הוא פסיכולוג קליני
