6 צפייה בגלריה
מימין למעלה: ד"ר משה אשכנזי, ד"ר צבי פישל, מימין למטה: ד"ר מורן לוין, ד"ר רובי חביב, ד"ר אלה קוזמינסקי
(צילום: טל שחר, יח"צ)
מיום שהתחלתי לסקר את תחום הבריאות הייתי סקרנית לגבי הסיבות שמובילות לכך שאנשים רוצים להיות רופאים בכלל, ובעיקר מה הוביל אותם לתחום הספציפי בעולם הרפואה שבו בחרו. עם הזמן גיליתי שהסיבות לבחירה מגוונות: "כי אבא שלי היה קרדיולוג והוא תמיד נראה לי מרוצה מזה", "כי באותו זמן זאת הייתה ההתמחות הפנויה היחידה בבית החולים שבחרתי לעבוד בו", "כי במהלך הסטאז' נחשפתי לענף הזה והתלהבתי ממנו" ועוד. אבל אחת לכמה זמן מספרים רופאים על סיבות מסוג אחר, שפחות מדובר, כשהבחירה נובעת מאירוע אישי ומעצב חיים. כמה מהסיפורים האלה אנחנו חושפים כאן.
קראו עוד:
"בגלל מחלת הנפש של אחותי": ד"ר צבי פישל
בן 61, בזוגיות, אב לאחד, מנהל מחלקה פסיכיאטרית סגורה בגהה ויו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש
"אני הצעיר במשפחה של שני ילדים, אחותי מבוגרת ממני בשנתיים וחצי. כבר בגיל הגן, כשהלכתי למרפאה, היה לי משחק קבוע עם הרופא. אחרי שסיים לבדוק אותי, הוא העביר לי את הסטטוסקופ ונתן לי לבדוק אותו. הרגשתי שאני רופא של ממש וידעתי שזה מה שאהיה כשאגדל. ואכן, בגיל 18 התקבלתי ללימודי רפואה כעתודאי. במהלך שנת הלימודים הראשונה ניכרו שינויים התנהגותיים באחותי האהובה. מאז ומתמיד היא הייתה ביישנית מאוד, אבל מתפקדת. היא סיימה תיכון, אבל צה"ל לא גייס אותה והיא התחילה לעבוד, ונחשפנו בהדרגה לתלונות שלה על בעיות ויחסים עכורים במקום העבודה. כשהבעיה החריפה היא התחילה טיפול פסיכולוגי, אבל ההחמרה נמשכה. היא אמרה שמתנכלים לה, שצוחקים עליה, שקוראים לה את המחשבות. היא הופנתה לפסיכיאטר, הוא צייד אותה במרשמי תרופות, אבל הן לא שיפרו את מצבה ומחשבות השווא החמירו. בשלב זה היא אושפזה בכפייה בבית חולים לחולי נפש לתקופה של למעלה משנה. למדתי בירושלים, ובכל יום חמישי, כשחזרתי הביתה, עברתי דרכה. באופן הכי טבעי אהבתי לדובב את החולים ולשוחח עם בני המשפחה שלהם, ולכן בשנת הלימודים החמישית, כשהייתי צריך להחליט על התמחות, התלבטתי בין כמה אפשרויות ובחרתי בפסיכיאטריה".
"לרפא את הילד החולה שהייתי": ד"ר משה אשכנזי
בן 47, נשוי ואב לשלושה, מומחה ברפואת ריאות ילדים וסגן מנהל בית החולים ספרא לילדים במרכז הרפואי שיבא
6 צפייה בגלריה
ד"ר משה אשכנזי. "מגיל שנה סבלתי מהתקפי אסתמה קשים, מי כמוני מכיר את התסמינים והמצוקה"
(צילום: יח"צ)
"למדתי רפואה כעתודאי. כמו כל סטודנט, סביב השנה הרביעית התחלתי להתלבט באיזה תחום ארצה להתמקצע. אחרי סבב מחלקות נדלקתי על תחום הכירורגיה הפלסטית והתחלתי לעבוד במחלקה הזו כמתמחה. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה נחשפתי לפצועים רבים שסבלו מפגיעות קשות. זה בא לי בבום, כל המסה הזו של טראומה והמון דם, ואז ירד לי האסימון שזה לא באמת התחום שאני רוצה, והחלטתי להתמחות דווקא ברפואת ילדים ולהתמקצע בתחום הריאות. כשהגעתי למחלקת ילדים מיד הרגשתי בבית כי הילד משה סבל כבר מגיל שנה מהתקפי אסתמה קשים, שהתבטאו בשיעול רצוף ובקוצר נשימה. בגלל המחלה נאלצתי לוותר על טיולים שנתיים, חיי חברה, ספורט ועוד. אבל כנער התחלתי להתמרד, ובזכות כוח הרצון לא ויתרתי על חוויית השירות הקרבי, על טריאתלונים, טיפוס על הקילימנג'רו ועוד. את ההחלטה שלי שלא להתמסר למחלה אלא לאתגר את הילד החולה שהייתי, רציתי להעביר הלאה. מי כמוני מכיר את התסמינים והמצוקה? בעזרת הניסיון שלי אני רוצה לרפא ילדים חולי ריאות, ובמידה מסוימת גם את משה הקטן מפעם".
"המחלות שפגעו במשפחתי": ד"ר מורן לוין
בת 39, נשואה ואם לשניים, רופאה בכירה במכון הגסטרו־אנטרולוגי במרכז הרפואי הלל יפה
"גדלתי עם אמא שהייתה אחות אונקולוגית, ובזמנה הפנוי, בשל טוב ליבה, טיפלה גם בשכנים שהזעיקו אותה לביתם כשחלו. כבר כילדה אהבתי להצטרף אליה, והייתי מביטה בהשתוממות ובהערצה כשהיא הייתה פותחת את תיק האחות שתמיד הביאה איתה ומוציאה ממנו אביזרים, משחות, מדחומים, תחבושות ועוד. חיי היו טובים ורגילים עד שהייתי בכיתה י"ב, ואז נשמטה הקרקע מתחת לרגליי: אבא שלי לקה באירוע מוחי קשה שהשאיר אותו נכה גופנית ומנטלית. בזמן שהיינו עסוקים בטיפול באבי פקדו אותנו בזה אחר זה שני אירועי בריאות משפחתיים נוספים והושפעתי מזה מאוד. כך נחשפתי לענף רפואה עשיר ורחב שיודע בין היתר לאתר ולאבחן גידולים דקה לפני שהם הופכים לממאירים ועלולים לגרום לתמותה. גם את חוויית הטיפול באבא שלי יישמתי בתת־התמחות: נוירו־גסטרואנטרולוגיה".
"לאמא שלי לא יכולתי לעזור": ד"ר רובי חביב
בן 47, נשוי ואב לשלושה, ראומטולוג ילדים במרכז הרפואי מאיר
6 צפייה בגלריה
ד"ר רובי חביב. "לאמא שלי לא יכולתי לעזור, התפתחה בי תשוקה לעזור לאחרים עם אותה מחלה"
(צילום: יח"צ)
"כבר מילדות החיים יצרו אצלי צלקת עמוקה, כשאמא שלי חלתה בזאבת, לופוס, מחלה אוטואימונית קשה. היא סבלה מקשיים בריאותיים גדולים, שאילצו אותי להפוך מילד שזקוק לאמא לילד שבעצם משמש כסוג של הורה. מאחר שהיא חלתה בזאבת מפרקית, היא מאוד התקשתה לתפקד. הייתי צריך לעזור לה לקום מהמיטה בגלל קשיון הבוקר שהיה לה, הכנתי לה לשתות, עזרתי לה לאכול, ומדי פעם היא נכנסה לאשפוזים, אחד מהם נמשך שנה ותשעה חודשים כשאני גדל בבית בלי אמא, או אפילו גרוע יותר, עם אמא בבית חולים. הזיכרונות שלי מאותם ימים קשים מתרכזים בימי שלישי ושבת, כשאבא שלי לקח אותי לבקר אותה בבית החולים. פגשתי שם אמא ששוכבת כל הזמן במיטה, ורק לעיתים רחוקות אפשר לקחת אותה למסדרון של המחלקה.
בשלב מסוים, בעודה מאושפזת, החמיר מצבה בשל בעיה בטיפול התרופתי, ומצבה כבר הוגדר כהתחלת גסיסה. הציפו אותה בכמויות לא סבירות של סטרואידים, היא התאוששה ואפילו שוחררה לבר־המצווה שלי. היה לי מאוד קשה מול תופעות הלוואי של הסטרואידים, אני לא יודע אם יותר התביישתי בה או ריחמתי עליה. התסכול שהתפתח בי כילד שטיפל ככל יכולתו באמא שמחלתה הייתה חזקה ממנו, כנראה היה זה שהביא אותי לבחירה המקצועית שלי. מאחר שלאמא שלי לא יכולתי לעזור, התפתחה בי תשוקה לעזור לאחרים עם אותה מחלה - וכך אולי לסגור מעגל".
"להיות כמו רופאת הילדים שלי": ד"ר אלה קוזמינסקי
בת 51, נשואה ואם לשלושה, נוירולוגית ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים
6 צפייה בגלריה
ד"ר אלה קוזמינסקי. "נשבעתי להיות מכילה וחייכנית כמו רופאת הילדים שלי שהייתה ההשראה שלי"
(צילום: יח"צ)
"גדלתי ברוסיה כילדה חולנית שנזקקת לביקורים חוזרים במרפאה. סבלתי בעיקר מדלקות גרון חוזרות שמאוד הכאיבו לי. תמיד, גם כשהעליתי חום גבוה, מאוד חיכיתי להגיע כבר לרופאה, שהייתה חייכנית, אמפתית ומכילה. גם חדר ההמתנה, שנראה כמו גן ילדים צבעוני עם הרבה משחקים, היה עבורי אטרקציה. אני זוכרת שמרוב שאהבתי את אותה רופאת ילדים, בכל אחד מהביקורים אצלה עקבתי אחרי כל תנועה שלה. בגיל חמש, אחרי כמה שנות טיפול אצל אותה רופאה, הצהרתי שכשאהיה גדולה, גם אני אהיה רופאה. בגיל 17 הגשמתי את חלום הילדות ונרשמתי לבית ספר לרפואה. ברוסיה, כבר משנה א' מסלילים את הסטודנטים לאפיק התמחות מסוים, ומובן מאליו שבחרתי ברפואת ילדים.
בשנה הרביעית ללימודים אבי, שהיה דמות חשובה בחיי, לקה באירוע מוחי קשה. הוא היה אז בן 56. זה היה שבר עצום למשפחה. מאדם פעיל הוא הפך לשבר כלי ועול הפרנסה נפל על אמא. זה היה קשה, חיינו בצמצום רב ושקלתי לעזוב את הלימודים ולסייע בפרנסת המשפחה. בסוף סיימתי את הלימודים, ובשנת 1998 עליתי עם משפחתי לישראל ועשיתי כפל התמחויות, בילדים ובנוירולוגיה. נשבעתי להיות מכילה וחייכנית כמו רופאת הילדים שלי שהייתה ההשראה בחיים המקצועיים שלי, ובאמצעות הנוירולוגיה אני מרגישה שבמידה מסוימת אני דואגת לאבא שלי דרך הילדים שמטופלים אצלי".
