לפני חצי שנה עלתה ב-Apple TV הסדרה Physical, שהחזירה לחיים את שיגעון הכושר, החותלות ובגדי הגוף הצבעוניים של תחילת שנות ה-80. אפשר לנחש שיוצרי הסדרה לא סתם חשו בפרץ נוסטלגיה אלא קראו נכון את מפת הטרנדים, שכן ממש כמו באותם ימי ניאון זרחניים, גם כיום נדמה שלאן שלא נגלוש, נראה בחורה בטייץ בוהק שגוערת בנו לקום מהכיסא ולהתחיל להתעמל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
דוגמה מובהקת לכך היא סאמר ריי, שבגיל 25 נחשבת לאישה המצליחה ביותר באחד המקצועות החדשים בעולם: דוגמנית פיטנס. כל פוסט פרסומי שהיא מעלה מגלגל לכיסה כ-30 אלף דולר, והוא זמין לצפייה עבור 27 מיליון העוקבים אחריה. מרבית התמונות שהיא מעלה לא שונות בהרבה מאלו שמעלות אושיות רשת שלא מגיעות עם שם התואר "פיטנס", רק שמדי פעם היא מעלה גם סרטונים מתוך שגרת האימונים המאתגרת שלה, על מנת להמחיש כיצד הרוויחה ביושר רגליים שריריות, ידיים חטובות וקוביות בבטן. האם היא מדריכת כושר? האם היא דוגמנית? אפילו היא בעצמה לא ממש יודעת, ובריאיון שהעניקה ל"פורבס" ב-2018 אמרה: "אני רק רוצה לקדם אורח חיים בריא וטבעי", ומיד הוסיפה: "עבדתי קשה בשביל הגוף שלי. פיסלתי אותו. אני לא הולכת להחזיק אותו במוסך. אם יש לך פרארי, את רוצה לנהוג בה".
הפריחה של דוגמניות הפיטנס התחילה יחד עם העלייה המחודשת בפופולריות של שיעורי הכושר המוקלטים. סגרי הקורונה והניסיון להמשיך לשמור על ריחוק חברתי הובילו לכך שהיוטיוב הפך לחדר הכושר האהוב עלינו, שבו מאות ואלפי מדריכים מכל רחבי העולם מציעים שיעורים מכל ז'אנר שאפשר לחשוב עליו (וגם כאלו שלא). אי אפשר להתווכח על הנוחות והנגישות של הסרטונים האלו, שמאפשרים לכל אחד ואחת להזיז את הגוף מבלי להרגיש בעיניהם הבוחנות של המתעמלים האחרים, ומבלי להחליף את הטרינינג המוכתם או לחפש חניה. ובכל זאת, כשבכל מדיה אפשרית דוחקים בנו להזיז את הגוף, התחושה היא שהדגש הוא פחות על קידום אורח חיים בריא ויותר על ההכרח להיות רזים ופוטוגניים, או לחילופין - לצרוך את מה שהרזים והפוטוגניים צורכים.
המתח הזה שבין הרצון להיות אישה בריאה וחזקה לבין ניסיון לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים הוא לא עניין חדש, ונראה שהתחיל יחד עם לידתה של תעשיית הכושר הנשית. עד שנות ה-60 של המאה הקודמת, עולם הכושר וההתעמלות היה שייך לגברים בלבד, והם גם אלו שהרגישו את הלחץ להיות חטובים וחזקים. אחד המודלים החזקים עבורם היה צ'ארלס אטלס (שם המשפחה שאימץ בעקבות ההשוואות בין גופו החטוב לגוף של הטיטאן מהמיתולוגיה היוונית), שכבר ב-1922 שיווק תוכנית כושר בשם "מתח דינמי", שמטרתה הייתה להפוך את המעמד החדש שנוצר – אנשי הצווארון הלבן שלא עובדים בעבודת כפיים – לשריריים, וכל זאת ב-12 שיעורים בלבד. הפרסומות ששיווקו את התוכנית היו מעין קומיקס קצר, והתסריט פחות או יותר חזר על עצמו: גבר חלש שמנוצח על ידי שרירן מאיים עובר מהפך בחסות השיעורים של אטלס, חוזר להילחם על כבודו ויוצא מנצח יחד עם הנערה ו/או אהדת הסביבה.
מאזן הכוחות השתנה בשנת 1960, כשעלתה לאוויר תוכנית הכושר של דבי דרייק. במשך 18 שנים הביאה דרייק לאמריקאיות תוכנית יומית שכללה תרגילי חיזוק ומתיחות, ועודדה נשים להתחיל להתאמן. אלא שגם במקרה הזה הקוץ היה לא פחות גדול מהאליה. דרייק עודדה נשים להתעמל כדי להיות רזות עבור בעליהן ולשמור על נישואים מאושרים, והמילים "בריאות" או "כושר" לא היו בלקסיקון שבו השתמשה. כך, למשל, על עטיפת תקליט ההדרכה שהיא הוציאה נכתב: "איך לשמור על בעלך מאושר: תיראי רזה! הישארי חטובה! התאמני עם דבי דרייק".
דרייק נהגה ללבוש בגדי גוף צמודים, להצטלם בתנוחות שספק לקוחות מעולם הכושר ספק מעולם הדוגמנות (כן, ממש כמו דוגמניות הפיטנס של היום), ולהתארח בתוכניות אירוח בגיגים שלא נופלים מהמפגש הידוע בין דודו טופז לנטליה אוריירו. ואז, כשנשים התחילו לפתח מודעות פמיניסטית, הגיעה ג'יין פונדה.
דבי דרייק מתארחת בתוכנית של ג'וני קרסון
פונדה התחילה את הקריירה הקולנועית שלה כבר בתחילת שנות ה-60. בצעירותה הייתה מזוהה בעיקר עם הסרט "ברברלה", שמיתג אותה כסמל מין, אבל עם השנים הפכה להיות ידועה בעיקר כשחקנית שמתעקשת להביע את דעותיה הפוליטיות, בין השאר בנוגע למלחמת וייטנאם או לקפיטליזם, גם במחיר של תקופות ממושכות ללא עבודה. בשנת 1981 קיבלה אוסקר על הופעתה בסרט "האגם המוזהב", שבו שיחקה יחד עם אביה הנרי פונדה (שמת כמה חודשים אחר כך). ואז, כשנראה היה ששוב היא חוזרת אל לב הקונצנזוס, היא הוציאה קלטת כושר.
פונדה הגיעה אל ההתעמלות האירובית ולמה שמכונה "שיעורי עיצוב" לאחר ששברה את הרגל במהלך צילומי סרט, ולא יכלה יותר לרקוד בלט כפי שנהגה לעשות כתחביב. הקלטת שהוציאה נמכרה בלמעלה מ-17 מיליון עותקים, ובעקבותיה יצאו עוד 22 קלטות וחמישה ספרים. כל אלו הפכו את פונדה לאישה שהובילה את תעשיית הספורט הביתי, ובמקביל לאישה המזוהה ביותר עם ענף האימון האירובי, שפרץ באותן שנים.
"גל הכושר בארצות הברית התחיל אחרי מחקרים שהצביעו על כך שאי פעילות גופנית גורמת לעלייה במשקל ולסיכון במחלות לב, שזה היה אז סיכון מספר אחת בבריאות בשנים האלה", מספרת חיה הלפרין, מומחית כושר גופני ומחול וממגישות התוכנית "שעת כושר". "האוכלוסייה באמת הייתה בעלת עודף משקל, ואז התחיל איזה גל כזה שבעצם עודד פעילות גופנית למען הרזיה. בעקבות כך נפתח שוק הכושר, שכלל ספרים, אביזרים וחוגי אירובי, ומתוך זה צמחו גם קלטות הכושר. זה התחיל במישור מאוד עממי, תרגילים פשוטים יחסית שאנשים יכלו לבצע, וכדי עוד יותר לתמרץ הוסיפו לזה מוזיקה מדליקה, שמעלה את הקצב.
"כמובן שהפרזנטורית הכי גדולה של זה הייתה ג'יין פונדה, שגרמה לאנשים לחשוב שאם הם יתעמלו גם הם ייראו כמוה, אבל עם הזמן לא דיברו שם רק על הפחתה במשקל, אלא גם על בריאות וכושר. פונדה הייתה אדירה, אין עליה גם מבחינת הביצוע וגם במראה", מבהירה הלפרין, אבל מציינת גם את מנחה תוכנית הכושר הישראלי-אמריקאי גלעד ינקלוביץ', ששידר מהוואי: "בעזרת רמת הביצוע שלו, ההגשה והנוף המקסים הוא קירב אנשים לכושר. בהמשך גם שר הצטרפה לטרנד ועוד הרבה מפורסמים אחרים. המשותף בין כולם היה שמחת החיים, כי היה ברור שאם זה לא יהיה שמח ולא יעשה לאנשים נחמד על הלב, הם פשוט לא יעשו. כל הדבר הזה, שכלל את המוזיקה והאופנה שכל הזמן השתנתה, את החותלות והחגורות ובגדי הגוף הצבעוניים, מאוד השפיע וקירב אנשים לפעילות גופנית".
בשנת 1986 החליטה הטלוויזיה החינוכית להצטרף לחגיגת הכושר העולמית ולהרים תוכנית כושר כחול-לבן, "שעת כושר", שגם היא עשתה קאמבק לאחרונה. "פונדה הייתה השראה עבורנו, כי היא הייתה מופלאה, גם הקלטות של גלעד. הייתה גם תוכנית מהערוץ בלבנון, לפני שהיו כל הערוצים. המדריכה התחילה וסיימה את התוכנית עם ברכה לישו והיו לה רק כיסא וזוג משקוליות, ובכל זאת היא הייתה ממש מצוינת. כולם נתנו השראה, אבל בסופו של דבר אלו היו רק השפעות. הקו המנחה של התוכנית היה לגמרי מקורי".
6 צפייה בגלריה
''פונדה הייתה השראה עבורנו, אבל הקו המנחה היה מקורי''. חיה הלפרין
(צילום: מתוך 'שעת כושר')
הלפרין מציינת את נפילת מגדלי התאומים כרגע שבו הכול השתנה: "האירוע הטראומטי הוריד את המורל והשמחה הכללית, והוא השפיע גם על הפעילות האירובית, שהייתה מלווה בצבעוניות ובמוזיקה שמחה. בנוסף, הדור שהוליד את הגל הזה, הבייבי בומרס, נעשה יותר מבוגר, וכל זה הוביל לאופנה של חיבור בין הגוף לנפש. התחיל גל של יוגה ופילאטיס, אימונים איטיים ורוחניים יותר. לאנשים היה יותר נוח להפסיק לקפוץ, בלי החברותיות שיש באירובי או שיעורים של המוני אנשים. עבודה יותר אישית ופנימית. עכשיו אנחנו כבר רואים דור חדש, הילדים שלהם, שחזרו לאימונים האנרגטיים יותר, כמו זומבה, קיקבוקס והיט. מעניין לראות איך ההיסטוריה תמשיך להשפיע על סוג הפעילות הגופנית הפופולרית".
לדבריה של הלפרין, המטרה של "שעת כושר" מעולם לא הייתה לעודד הורדה במשקל או רזון, אלא בריאות. "מפיקת התוכנית, נורית הניג, חשבה על ההתאמה לאוכלוסיות שונות, לילדים, לאנשים עם מוגבלויות, לכבדי משקל, לעקרת הבית. זה לא היה למען הרזון, זה היה למען העם היושב בציון, שיזוזו, שיהיו עליזים, והדגש היה ממש על הבריאות. זה בפירוש היה הקו המנחה, ולכן גם התוכנית הייתה די צנועה, לא בגדים או מוזיקה מפוצצים, היא הייתה נעימה וסולידית. היא הייתה ראשונית, כמו תמיד בישראל, והיו שלוש תוכניות ביום, כשיש רק ערוץ אחד ומאה אחוז רייטינג, אז מה הפלא שזוכרים אותה עד היום?"
אלא שבניגוד לאווירה המכילה והמקבלת של "שעת כושר", נגד קלטות הכושר של פונדה ושות' צצו בשנים האחרונות לא מעט תלונות על נזקים בדיעבד. פונדה אומנם נחשבת לפורצת דרך עבור נשים בתחום הכושר, אבל במקביל היא עזרה לבסס בתודעה הציבורית את המשוואה הבעייתית: בריאות שווה לכושר, וכושר שווה לרזון.
"עצם זה שנולדו דוגמאות של נשים שעושות כושר, מה שלא היה בעבר, זה כבר חיובי", אומרת ד"ר דליה לירן-אלפר, חוקרת תקשורת ומומחית בנושאי מגדר ודימוי גוף. "עם זאת, ג'יין פונדה לא מהווה שום מודל לאישה הממוצעת. היא מהווה דוגמה בלתי אפשרית ואף מתסכלת. גם היום, במיוחד בעקבות הקורונה, יש מלא אתרים וקלטות שאפשר לעשות איתם כושר, אז יש בזה את הצד החיובי כי יש עוד דוגמאות של נשים מתעמלות, אבל אני בהחלט חושבת שכל התופעה היא חלק ממה שמקובל לכנות בסוציולוגיה 'הדיקטטורה של הרזון'.
6 צפייה בגלריה
''לאופי הזה של התעמלות יש הרבה אינטרסים כלכליים''. ד"ר דליה לירון-אלפר
(צילום: אלבום פרטי)
"בעידן המודרני ואפילו הפוסט-מודרני יש דרישה, ובעיקר מנשים, להיות בתהליך תמידי של עבודה על הגוף. נשים חייבות כל הזמן לשפר ולשפץ את הגוף לכיוון של אידיאל יופי בלתי מושג. מה שעומד מאחורי זה אלו כוחות כלכליים. ככל שאידיאל היופי יהיה בלתי מושג, כך יושקעו משאבים כדי להשיג אותו, למשל לקנות מכונות ואביזרים או להיעזר במדריכים. גם בסרטונים שהם בחינם, ושאין בהם התחייבות כספית מודעת, אם מסתכלים על המזרנים, על הבגדים, על הנעליים ועל הסמל של נייק שמבצבץ פה ועל הסמל של האדידס שמבצבץ שם, ברור שמישהו מרוויח מזה. לכן הדברים הם מורכבים, כי אנחנו חיים בעידן שבו אנחנו יודעים שפעילות גופנית תורמת לבריאות, זה ערך שמהדהד, אבל אפשר גם ללכת בפארק, אז להכוונה דווקא לאופי הזה של התעמלות יש הרבה אינטרסים כלכליים. מישהו מרוויח משהו מזה, מעבר לבריאות של המתעמלות".
ומעבר לצד הכלכלי, יש גם נזק לדימוי הגוף?
"בהחלט. אם אנחנו מדברות על נערות ונשים צעירות, זה מאוד מתחבר להפרעות אכילה. כל הדוגמאות שהן רואות הן רזות, גבוהות וחטובות, וזה לא ריאלי. בדרישה כל הזמן לעבוד על הגוף יש הרבה מאוד נזק, במיוחד לנערות צעירות שהן יותר מושפעות כי זה גיל של גיבוש הזהות, וכל קמט הכי קטן נראה כמו אסון לאומי.
"אם הולכים לחוג שבו פוגשים את המדריכה, יש אפשרות למתן את זה, כי יש שם דמות מכוונת שיכולה לראות אם את מזיקה לעצמך, גם מבחינת הרזון וגם מבחינת היכולות של הגוף. אבל מול המסך אין את התיווך הזה, וזה גם משהו שצריך לקחת בחשבון. על פניו, הרעיון שאנחנו חיים בעולם שהתקשורת הבינאישית והאנשים מוחלפים בדימויים ובמסכים הוא טוב, כי לא צריך לצאת מהבית ואפשר להתאמן מתי שרוצים, אבל יש פה סכנות שאולי יצאו רק בדור הבא".
הסדרה Physical
אז מה אפשר לעשות?
"השאלה היא איך אפשר לנצל את המדיה גם כדי להצביע על הסכנות. כלומר, שאותה אחת שמצטלמת לקלטת או לסרטון תדבר גם על הבעיות – 'תיזהרי לא לכופף את הברך יותר מדי', או 'מי שלא יכולה להתכופף כמוני וכמו נערת גומי, שלא תתכופף עד הסוף'. יש כאלו תוכניות - כמו להבדיל אלפי הבדלות 'חתונה ממבט ראשון' - שגם מסבירות את התהליכים. יש תיווך וליווי בתוך המדיות, גם אם לא נפגשים פנים מול פנים. זו מחשבה שיותר מתקדמת ומתאימה ל-2021. לא לפסול את הכול, כי זה הרי לא ייעלם. אם סתם יגידו שיש סכנות, נשים ונערות לא יוותרו על זה, כי זה נוח, זמין וזול. אבל יש פה איזושהי הצעה מעשית שאולי אפשר לאמץ".
נועה זילברמן, מאמנת כושר אישית, הוליסטית ובודי פוזיטיבית, מכירה היטב את הדיקטטורה של הרזון, הן מניסיונה האישי והן מניסיונה המקצועי. "אומנם גדלתי בשנות ה-90, על רקע ההרואין שיק, אבל שאלתי כמה מתעמלות שלי שהיו מתבגרות בשנות ה-80 מה הן חושבות על קלטות הכושר, והמתעמלות שלי, שהן ברובן נשים רגישות, שחוו גם הפרעות אכילה ודימוי גוף בעייתי, אמרו פה אחד שהקלטות גרמו להן להרגיש או בושה איומה, או כישלון גדול, או גם וגם. הייתה לי מתעמלת שאמרה שזה גרם לה להרגיש כל כך לא רלוונטית, כי לא היה שום ייצוג שאפילו קרוב בקצת למה שהיא, כך שהיא פשוט לא הייתה מתעמלת בכלל. היא האמינה שספורט נועד רק לאנשים רזים, ובגלל שהיא שמנה היא לא יכולה להתעמל. ממש הדירו אותה מלעשות ספורט".
6 צפייה בגלריה
''כשנחשפתי לראשונה לבודי פוזיטיב, המוח שלי התפוצץ''. נועה זילברמן
(צילום: עידית ניסנבאום)
זילברמן טוענת שהמצב כיום לא יותר טוב: "עדיין אצל הרוב המוחלט של המאמנים והמאמנות, של התזונאים ושל התזונאיות ושל חדרי הכושר, יש קידום מאוד ברור של הרזיה ורזון. עולם הבריאות התבלבל, הוא חושב שהתפקיד שלו זה לגרום לאנשים להוריד במשקל, בעוד שהתפקיד שלו זה לגרום לאנשים לאמץ אורח חיים בריא. ואלו שני דברים שונים".
זילברמן הגיעה אל עולם הבודי פוזיטיב אחרי מערכת יחסים ארוכה וכואבת עם אוכל ועם כושר. בילדותה נתפסה כילדה שמנה בגלל התפתחות מוקדמת, מה שפגע בדימוי העצמי שלה ובסופו של דבר הוביל לעלייה במשקל. "מאז ולאורך כל החיים התמודדתי עם דימוי גוף שלילי ומערכת יחסים לא בריאה עם אוכל. כשהשתחררתי מהצבא נהייתי צמחונית מסיבות אידיאולוגיות, התחלתי למלצר ובאופן טבעי ירדתי במשקל. כמובן שהחברה מאוד עודדה את זה וקיבלתי המון מחמאות. ואז ראיתי כי טוב, כי זה היה החלום הנכסף והגדול, ובזמן הטיול שלי במזרח פיתחתי הפרעות אכילה. כשחזרתי למדתי מוזיקה ברימון והחלטתי תוך כדי ללמוד אימון כושר, גם כי זו עבודה גמישה לסטודנטים וגם כי ככה אני אוכל להישאר בכושר.
"כשנכנסתי לעולם האימונים הייתי לגמרי מאמנת קלאסית, עם התפיסה של איך מאמנת כושר צריכה להיראות ולאכול, אבל באזור גיל 25 נחשפתי לראשונה לפוסט של חברה ללימודים, שפתאום דיברה בודי פוזיטיב ודגמנה פלאס סייז, ואני זוכרת שהמוח שלי התפוצץ. לא ידעתי שזה אפשרי. התחלתי לצרוך עוד ועוד תכנים על אידיאל היופי ודימוי גוף חיובי, ולקרוא מאמרים על סטטיסטיקות של דיאטות והצלחה. פתאום הרגשתי כאילו חיים שלמים חייתי בשקר. כשאסימונים התחילו ליפול לי, אני ממש ראיתי את האור. ככה זה הרגיש.
"עם הזמן הגעתי לנקודה שזו האג'נדה המקצועית שלי, ואני מתייחסת לעצמי כמאמנת כושר בודי פוזיטיבית מתוך האמונה שבריאות לא יכולה להגיע משנאה, זה פשוט לא הולך ביחד. בריאות חייבת לבוא מתוך מקום של אהבה, מתוך רצון להיטיב עם עצמנו. ככל שהתעמקתי, הבנתי שבעצם בריאות לא שווה רזה. היום אנחנו יודעים שיש הרבה נשים שהן מלאות ואף שמנות והן בריאות, הן אוכלות תזונה נכונה ונמצאות בכושר טוב, ואם הן ימשיכו לנהל אורח חיים בריא הן לא יהיו רזות. כדי להיות רזות הן יצטרכו להגיע למקום לא בריא".
מתוך קלטת הכושר של סינדי קרופורד
איך את מנסה לשנות את התפיסות הרווחות?
"קודם כל ברעיון ובשפה שאני מקדמת. אני נותנת זוויות שונות של הסתכלות, בין אם זה להזכיר שסטטיסטית דיאטות לא עובדות, ושאם לכאורה כשלת בדיאטה זה לא כי את אשמה, או כי את חסרת כוח רצון, אלא כי יש הרבה נסיבות שלא מאפשרות לקיים אורח חיים ארוך טווח שהוא בגירעון קלורי, או באימונים בעצימות גבוהה מדי. אני מקדמת חמלה ותזכורת לזה שאנחנו בני ובנות אדם, והקושי להתמיד והקושי לקיים אורח חיים בריא הוא באמת נחלת הכלל. כשהגישה היא הכול או כלום ויש כל הזמן תחושת חריגות ואשמה, לרוב זה גורם לוותר מראש או לעשות באופן כפייתי, וכשעושים באופן כפייתי מהר מאוד זה חוזר ללא לעשות כלום. אני מנסה להזכיר שעשייה שהיא חומלת מקדמת עשייה. שאפשר וגם כדאי לקבל את הגוף שלנו. שיש לגיטימיות לחיות בשמחה ובאהבה לכל גוף באשר הוא, גם אם הוא לא בריא. לכל אחד יש זכות קיום במרחב, הוא לא צריך לחיות בבושה בעור של עצמו - וזו כבר הבנה שהיא מרפאת.
"אני משתדלת להביא את זה גם לאימונים שלי וגם לתכנים שאני כותבת וגם לעצמי, והדבר הזה יוצר אדוות. עם הזמן הדברים האלו מקבלים הדהוד, ולשמחתי הגדולה יש כבר עוד נשי ואנשי מקצוע שמקדמים דימוי גוף חיובי, וזה מחלחל למטה, למתאמנות".
וכיום כבר יש לזה יותר פתיחות וקבלה?
"אני חושבת שיש עוד ועוד קהילות שצועקות 'אני לגיטימית. מותר לי לעשות ספורט בכל מידה', ויש גם דוגמניות פלאס סייז ועוד מאמנות כמוני, ויש יותר שיח על דימוי גוף בטלוויזיה. אבל יחד עם כל האבולוציה שקורית בעולם – והיא קורית והיא מרגשת – עדיין יש לנו דרך ארוכה, ועדיין הרוב המוחלט של האנשים מאוד שמנופובים, ועדיין יש הדרה של מידות מהחנויות, ועדיין יש הנחות שגויות לגבי שמנים וכוח רצון. אז יש עוד דרך ארוכה לעשות".
