לרוע בישראל יש למרבה הצער הרבה פנים. כמעט על בסיס יומיומי אנחנו קוראים ושומעים בתקשורת על מעשי זוועות שהלב מתקשה להכיל. אחד הפנים המזוהים ביותר עם הרוע בישראל הם פניו של דמיאן קרליק, הרוצח של משפחת אושרנקו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בלילה אחד באוקטובר 2009 דקר קרליק למוות, בזה אחר זה, שישה מבני שלושה דורות של משפחת אושרנקו. הקורבן הצעיר ביותר שלו היה נתנאל, תינוק בן ארבעה חודשים בלבד, שנרצח בתוך הלול שלו. לאורך המשפט עיניו של קרליק - שנעו בין חוסר הבעה לעצב עמוק - והתיאורים המזעזעים של מעשיו השטניים הקפיאו את דמנו.
עורך הדין הפלילי אורי קינן, שכיום מייצג אך ורק לקוחות מהתחום המסחרי והצווארון הלבן, אינו שש להיזכר בלקוח האכזרי ביותר שייצג כנראה. "הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בתא המעצר, כשהוא היה עוד חשוד. זאת הייתה פגישת עורך דין-לקוח שגרתית. הוא לא נתן לי שום סימן לכך שאני אמור להירתע ממנו. בכלל, לכל אורך הדרך הוא התנהל כלפיי וכלפי צוות המשרד שלי באופן מכובד".
הוא הודה בפניך שהוא ביצע את המעשה?
"לא. בפניי הוא מעולם לא לקח אחריות או הביע חרטה".
ראית אותו פעם מאבד את קור הרוח?
"כל המעמד מאוד השפיע עליו. במעצר של אשתו (שנידונה ל-13 שנות מאסר בגין הריגה - מ"ש) ואחר כך, במהלך העדות שלה, ראינו סימני התרגשות ולחץ. לי, לעומת זאת, התיק הזה היה מאוד קשה מבחינה רגשית. למרות שאת העבודה המשפטית כסנגור עשיתי באופן קר, עדיין החשיפה לזירת אירוע כזו לא פסחה עליי".
רצח משפחת אושרנקו היה מהפרשות הפליליות המזעזעות ביותר בתולדות המדינה. רבים ראו בקרליק את התגלמות הרוע האנושי וקראו להטיל עליו עונש מוות, אף שאין בספר החוקים הישראלי עונש כזה בגין רצח. הוא עצמו העיד, במהלך שחזור מעשיו המחרידים, כי "האנושיות שלי עזבה אותי וזהו".
כך רובנו מגיבים לרוע. מזדעזעים, נרתעים, מתעבים. משוכנעים שיש בו משהו לא אנושי. בדומה לסנגור של קרליק, זה לא פוסח עלינו, וכמובן, אנחנו לא מבינים אותו. האם ישנו רוע טהור ומזוקק או שמא מדובר בתוצר לוואי של הקיום האנושי, הכולל בתוכו התעללות, הזנחה או חשיפה לרוע בשנים הראשונות לחיים? האם רוע הוא ההיפך המוחלט מטוב, או שלמעשה קצת משניהם קיים בכל אחד מאיתנו? והאם ככל שנבין את הרוע טוב יותר נוכל למנוע אותו, או לפחות לצמצם אותו למינימום?
"השאלה מהו רוע היא שאלה פילוסופית או תיאולוגית, אבל בהחלט יש מעשים רעים ויש אנשים שמסוגלים להם", אומרת ד"ר מעיין בארי נגר, מרצה לנוירו-קרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל. הקורס שאותו היא מלמדת מציע "הבנת התהליכים הנוירולוגיים העומדים מאחורי ההתנהגות האנושית".
איך נוצר רוע?
"אם מתייחסים לרוע כאל מעשים רעים, אנחנו מדברים על קומבינציה של כמה דברים ביחד. ישנם מאפיינים מולדים, כמו מבנה המוח, הורמונים ועוד, שיכולים להשפיע על מידת הרגישות והאמפתיה שלנו כלפי אחרים ועל התנהגויות כמו אימפולסיביות ותוקפנות. מלבד הגנטיקה יש מאפיינים סביבתיים, שמתחילים כבר בתוך הרחם וממשיכים תוך כדי הלידה, אחריה וגם בבגרות שלנו".
אילו גורמים תוך-רחמיים יכולים להפוך אנשים לרעים?
"החל מהיריון לא רצוי, דרך מה שהאמא אוכלת במהלכו, אם היא מעשנת או שותה אלכוהול, אילו ויטמינים היא צורכת, אם היא נוטלת אומגה 3, אם יש לה מחסור בברזל או שהיא חשופה לרעלנים חיצוניים. אחר כך יכולים להיות סיבוכים בלידה כמו מחסור בחמצן. בהמשך, אם יש התעללות או הזנחה בילדות, חשיפה לסביבה שלילית, תוקפנית, אלימה או רוויית סמים. וכמובן, צריך שיהיה האדם הלא נכון בסיטואציה הלא נכונה, וגם גירויים סביבתיים שהם לא נכונים עבורו".
ד"ר מעיין בארי נגר: "חלק ממה שאנחנו מגדירים כמצפון הוא בעצם סדרה של התניות. אני מפחדת לעשות משהו ולכן אני לא עושה אותו. אני לא חושבת ככה, אלא פשוט מרגישה תחושה לא נעימה כשאני באה לעשות מעשה אסור. לא משנה אם זה לחנות באדום-לבן, לגנוב משהו מחנות שמאוד בא לי או לשקר. אני מתחילה לחוש את האי נוחות הזאת, שהיא פיזית. פסיכופתים לא מרגישים אותה. להיפך - המצב שלהם כל כך רגוע, שהם חייבים את ההתנהגות העבריינית, הפוגענית או ההרסנית כדי לחוש איזשהו ריגוש בחיים שלהם"
מה אומרת הנוירו-קרימינולוגיה על מי שמכונים "בני טובים" ומבצעים מעשים קשים?
"ההגדרה של בני טובים היא בעייתית. זה שיש למשפחה הרבה מאוד כסף לא אומר בהכרח שההורים זמינים לתת את החום והאהבה והמענה שהילד צריך. חלק מהמחקרים מראים שבמקום שבו הסביבה היא לא הטריגר, יש משקל הרבה יותר גבוה לגנטיקה שלנו, לאיך המוח שלנו מחווט ואולי לחוויות מוקדמות, כמו במקרה של ילדים שאומצו בגיל צעיר על ידי משפחה מאוד תומכת ואוהבת, אבל הנזק כבר נעשה".
זאת אומרת שצריך להיעשות נזק. לא יכול להיות שאדם יקבל הכול, יהיה עטוף כל הזמן - ובסוף תצא מפלצת?
"רוב האנשים לא רעים בהגדרתם. אדם שאין לו מאפיינים גנטיים או גורמים סביבתיים שיפריעו לו, מה המוטיבציה שלו לפגוע במישהו אחר? הרי אדם בהגדרתו הוא יצור חברתי. יש לנו איזשהו חוזה חברתי שאנחנו מקיימים, שאנחנו לא פוגעים באחרים ואחרים לא פוגעים בנו, בטח לא בכוונה. אני חושבת שגם אם תשאלי אנשים שעשו מעשים חמורים וקשים, הם לא בהכרח רואים בעצמם את הגרסה הרעה שלהם.
"הרוע המוחלט, כפי שהוא מתואר על ידי הקרימינולוגיה, הוא כנראה מה שאנחנו מאבחנים כפסיכופתיה. הפסיכופת הוא אדם לא אמפתי שמנצל אחרים לטובתו, עם כוונות שליליות ומעשים שליליים. זה לא חייב להיות מעשה אלים, אגב. אותו אדם בעצם מפר את החוזה החברתי. הוא עושה מעשים שלא ייעשו. התנהגות פסיכופתית אכן מושפעת מגורמים כמו מבנה מוחי מסוים וסביבה מסוימת. אנשים כאלה, שמחפשים להזיק לאחרים לתועלת עצמם, הם אחוז קטן בלבד באוכלוסייה".
אז אין אדם שהוא רע אלא רק כזה שנקלע לנסיבות מסוימות, אם זה ברחם או בילדות שלו, שהביאו אותו למצב הזה?
"אם הכוונה ב'אדם רע' היא לאדם שהתכוון לעשות מעשה רע ועשה אותו – יש אנשים רעים. המחקרים מצביעים על דברים ששונים אצלם לעומת אנשים שנחשבים נורמטיביים. הרבה פעמים נראה ליקויים באזורים במוח, בעיקר באלה הקשורים בפחד. הם לא מפחדים יותר מדי, ולכן אנחנו לא יכולים ללמד אותם להימנע מפגיעה.
"חלק ממה שאנחנו מגדירים כמצפון הוא בעצם סדרה של התניות. אני מפחדת לעשות משהו ולכן אני לא עושה אותו. אני לא חושבת ככה, אלא פשוט מרגישה תחושה לא נעימה כשאני באה לעשות מעשה אסור. לא משנה אם זה לחנות באדום-לבן, לגנוב משהו מחנות שמאוד בא לי או לשקר. אני מתחילה לחוש את האי נוחות הזאת, שהיא פיזית. הם לא מרגישים אותה. להיפך - המצב שלהם כל כך רגוע, שהם חייבים את ההתנהגות העבריינית, הפוגענית או ההרסנית כדי לחוש איזשהו ריגוש בחיים שלהם.
"המצב הזה יכול להיגרם כי נולדנו ככה, או שחווינו חוויות ילדות מאוד קשות שדרשו מאיתנו לא להרגיש. הזנחה, למשל, גורמת להתנהגות כזאת. התינוק שמביע מצוקה ולא מקבל מענה מבין שאין טעם להביע יותר את המצוקה הזאת. אם הוא לא מביע אותה, הוא גם לא מרגיש אותה, ואם הוא לא מרגיש אותה לנוכח הפגיעה בו – הוא בטח לא יכול להרגיש אותה כלפי האחר. זה מנגנון ההישרדות שלו, אחרת הוא לא יכול לשרוד. אנחנו רואים את התסמונת הזאת אצל הרבה רוצחים סדרתיים, אם כי לא אצל כולם".
בארצות הברית יש תופעה שנראית כמו רוע מוחלט, של נערים שמבצעים ירי המוני חסר אבחנה, לעיתים בחבריהם לכיתה. יש להם מכנה משותף?
"זה אומנם לא תחום המומחיות שלי, אבל ממה שאני קוראת ונחשפת אליו אני רואה ילדים או בני נוער שהם די מנודים חברתית ומכונסים בתוך עצמם. מאוד הגיוני שכתוצאה מכך יש להם תחושה של חוסר שייכות, חוסר משמעות וחוסר ערך עצמי. מספרים עליהם שהמשפחה שלהם הייתה מאוד תומכת ומכילה, אבל משפחה שרואה את הילד שלה מסוגר כל הזמן בחדר ומגלה תסמיני דיכאון - לא בטוח שזאת המשפחה החמה והתומכת שאפשר לדמיין. אם נוסיף לזה סערה הורמונלית של גיל ההתבגרות, הדרך לבצע מעשה פוגעני לא ארוכה".
7 צפייה בגלריה
סלבדור ראמוס שביצע לאחרונה רצח המוני בבית ספר בטקסס. ''ילדים כאלו סובלים לרוב מתחושת חוסר שייכות וחוסר בערך עצמי''
יש אנשים שהם חסרי תקנה?
"המחקר על פסיכופתיה מראה מעט מאוד יכולת לשנות. אין לנו כמעט יכולת להשפיע על המרכיב הרגשי, כי הוא בעצם לא קיים. אין לנו תשתית לעבוד עליה. פסיכופתים לא מסוגלים לחוש רגש, ואין שום דבר שניתן לעשות מבחינה טיפולית כדי לעזור להם. אפשר להפחית את המרכיב ההתנהגותי של התוקפנות, האלימות והעבריינות, אבל גם את זה אני מסייגת, כי אני לא יודעת אם זה שנתנו לאדם כזה טיפול לא הופך אותו לפסיכופת יותר מוצלח".
נדמה שהאנושות לא סיפקה הצצה טובה יותר לרוע המוחלט מזה שהציגו הנאצים במאה הקודמת. הם אלה שהפכו את הסבל האנושי המחריד ביותר למפעל. "הבנאליות של הרוע", כך כינתה הסופרת חנה ארנדט את ההתרשמות שלה מפושע המלחמה אדולף אייכמן, הוגה תוכנית "הפתרון הסופי" להשמדת יהודי אירופה. את הביטוי, כשם ספרה המפורסם של ארנדט על משפט אייכמן, היא טבעה כדי לתאר את הפער הבלתי נתפס בין מעשיו מעוררי הפלצות של איש האס.אס לבין דמותו האפרורית.
יש מי שנרתע מהרוע האולטימטיבי הזה – ויש מי שמקדיש לו את חייו. ההיסטוריון פרופ' גדעון גרייף לא רק לקח על עצמו לתעד את זוועות השואה, אלא הקדיש חלק ניכר מעבודתו לביטוי אולי הנורא ביותר שלהן – הזונדרקומנדו. מדובר ביחידות שהורכבו מאסירים יהודים, שתפקידם היה לטפל בגופות הנרצחים בתאי הגזים.
פרופ' גדעון גרייף: "אני לא חושב שכל הגרמנים היו מרושעים. לא כולם היו סאדיסטים, אבל גם אלה שלא היו נגררו לכך באווירה של מחנות הריכוז וההשמדה. אני חושב שאפילו הייתה תחרות מי מרושע יותר, מי אכזרי יותר - והיהודים האומללים שלא יכלו להגן על עצמם שילמו את המחיר"
"קראתי אלפי עדויות על מעשי האכזריות של הגרמנים כלפי יהודים וכלפי אחרים. מה שבולט אצלם הוא שהרוע והסאדיזם היו לגמרי מיותרים, כי אם הייתה כוונה לרצוח את כל העם היהודי, כך שלא יישאר ממנו שריד ופליט, אז למה לענות קודם? למה להשפיל? להרעיב? למה לגרום סבל מתמשך ומיותר? הרי להרוג מישהו יכול לקחת שנייה או שתיים".
אז למה באמת?
"מההבנה המקצועית שלי, זה כנראה היה צורך שנבע מאידיאולוגיה של שנאת יהודים עמוקה, מושרשת, שגם חוזקה על ידי שטיפת מוח שיטתית מגיל הגן. אנשי המשמר במחנות הוכשרו לגלות אפס חמלה ואפס אנושיות".
אפשר אפילו לומר שהם נהנו מזה?
"חלק ודאי נהנו, ואחרים נכנעו תחת לחץ חברתי. אני לא חושב שכל הגרמנים היו מרושעים. לא כולם היו סאדיסטים, אבל גם אלה שלא היו נגררו לכך, באווירה של מחנות הריכוז וההשמדה. אני חושב שאפילו הייתה תחרות מי מרושע יותר, מי אכזרי יותר, והיהודים האומללים שלא יכלו להגן על עצמם שילמו את המחיר.
"פרופ' דניאל ג'ונה גולדהגן (חוקר יהודי-אמריקני מתחום מדעי המדינה - מ"ש) מקדיש חלק גדול מספרו המפורסם, 'תליינים מרצון בשירות היטלר', לאותה אכזריות מיותרת. אני מסכים איתו שהתופעה הזאת לא נחוצה, פשוט מיותרת, אבל היא בכל זאת הייתה קיימת. הגרמנים לא ויתרו עליה, וגם שאר משתפי הפעולה, האוקראינים, הליטאים, הצרפתים, הפולנים, ההולנדים, הנורבגים - כולם אימצו את המודל של התאכזרות קיצונית ומיותרת כלפי יהודים. אין פה אפילו סיפוק אמיתי. זה סיפוק מאוד מפוקפק. הוא לא באמת הופך אותך למאושר, נותן הרגשה טובה. זה מלאכותי".
7 צפייה בגלריה
נאצים לועגים ליהודים שמקרצפים את המדרכה. ''אנשי משמר במחנות הנאצים הוכשרו לגלות אפס אנושיות''
(צילום: GettyImages)
קשה לי להאמין שרק לחץ חברתי גרם למעשים כאלה.
"אני לא איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה אלא היסטוריון. אני יכול לנתח מצבים. לכן מה שאני יכול להגיד הוא שהנאצים לא הסתפקו ברצח, אלא נתנו לזה מעטפת של רשעות, סאדיזם והתעללות נפשית וגופנית בלי גבול. התחושה הייתה, כבר בשלב מוקדם, שביהודים מותר לעשות הכול ואיש לא ייתן את הדין".
אנחנו שומעים על זוועות המלחמה שאינן תוצאה ישירה של הלחימה גם בימינו, למשל באוקראינה.
"אני יכול רק לחזור לציטוט מהתנ"ך, שלפיו יצר לב האדם רע מנעוריו. התופעות האלה קיימות משחר ההיסטוריה. הרוע נמצא בחברה האנושית".
אתה לא שואל בעבודתך למה?
"כהיסטוריון, אני סקרן לדעת למה הגרמנים היו כל כך אכזריים. אי אפשר לשקול אכזריות. זה לא ניתן למדידה. נורמות חברתיות קובעות פה, אמות מידה מוסריות שמשתנות מדי פעם, אבל אדם מסוגל להגיע לדרגות של רוע. לא רק בשואה. רוע היה לפני השואה, וכנראה יהיה אחריה".
בעניין אייכמן, לא השתכנעת שהוא רק מילא פקודות.
"ברור שלא. כל התיעוד מוכיח שהוא היה רוצח יהודים נלהב. אומנם הוא לא רצח אותם במו ידיו, אבל הכשיר את הקרקע להשמדתם. הוא ידע בדיוק לאן הם נוסעים. הוא גם ביקר לא מעט פעמים באושוויץ, כדי לבדוק שהכול דופק כמו שצריך. הוא היה מודע למה שהוא עושה. הוא שאף לרצוח כמה שיותר יהודים. ב-44' הוא העביר את כל המטה שלו לבודפשט, כי ראה בשליחתם של יהודי הונגריה לאושוויץ את פסגת הקריירה שלו - הצ'אנס האחרון שלו לזכות באהדה.
"הוא היה איש מתוסכל וממורמר מאוד. הוא לא זכה להערכה שקיווה לה למרות שהיה כל כך מסור לעבודתו. אגב, הוא לא זכה להיפגש אפילו פעם אחת עם היטלר, הפיהרר לא העניק לו אפילו חמש דקות של שיחה אישית, וזה הכעיס אותו מאוד. הוא התאים את עצמו למדיניות שלא הוא קבע, הוא לא היה פקיד בכיר בכלל - אבל הוא ביצע אותה בלהיטות, בנחישות, בלי פקפוקים ובלי לשאול יותר מדי שאלות".
אפשר להגיד מה הפך אותו לכזה?
"יש חוות דעת מעניינות של גרפולוגים על כתב היד שלו. דיברו שם על אישיות אגוצנטרית חסרת רגש. כדי להבין מה הביא אותו לזה, צריך היה לחיות בבית ההורים שלו. דבר אחד בטוח: הוא באמת שנא יהודים. הוא לא הסתיר את זה ודיבר על כך בגילוי לב".
ועכשיו שאלה אישית: העיסוק בצד הכי אכזרי ומרושע של יצר האדם עשה לך משהו? אתה פחות אוהב בני אדם בעקבות העיסוק הזה?
"אני לא נותן לנושאים שאני עוסק בהם להשפיע על העולם שלי. גם אם אקרא 200 אלף ספרים על השואה, זה לא ישנה את האישיות שלי. אבל העניין שלי בשואה והרצון שלי לתעד אותה לא נחלשים עם השנים. להיפך, הם רק מתגברים. אני בוער מתשוקה לתעד את השואה, לדבר עליה, להסביר אותה".
לדעתך כל אחד יכול להגיע למצב הזה או שהיה משהו מיוחד בעם הגרמני?
"אני באמת לא יודע. אני לא חושב על השאלה הזאת. אני גם לא מוסמך לתת תשובות. זה היתרון של ההיסטוריון, תפקידו לנתח מה שהיה. אפילו ההווה כבר מחוץ לתחום שלו. העתיד בטח. בניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי אני לא עוסק. את זה אני משאיר לעמיתיי".
מה יכולה ההיסטוריה להגיד לנו על הרוע האנושי? על היכולת למגר אותו?
"שהכול תלוי באדם. אם כל אינדיבידואל יחליט שהוא לא הולך בדרך הרעה, אין מה שיעצור בעדו. זה עניין של החלטה. אנחנו שולטים בהתנהגות שלנו. מי שנחוש להיות טוב לב ולא להיכנע לרוע, יכול להגיע לזה. אני מאמין שזה אפשרי. הבעיה היא שהרוע הרבה פעמים יותר אטרקטיבי ומושך אליו יותר בקלות. זאת הטרגדיה של המין האנושי, אבל אפשר להתמודד עם זה. אני מאמין שהאדם שולט ברוב הדברים, ואם הוא שואף להשאיר חותם טוב - הוא ישאיר כזה. אפשר לתקן את העולם, ולא בתקציבי ענק אלא בהחלטה של כל אחד מאיתנו.
"אומרים שההיסטוריה חוזרת, אבל זה לא נכון. ההיסטוריה לא חוזרת. מה שחוזר אלה הדפוסים. כעיקרון אירוע היסטורי לא יכול לחזור פעמיים כי הנסיבות משתנות. הזמן חולף, ומה שהיה ב-1933 לא יכול לחזור בדיוק על עצמו, אבל דפוסים כן. בני אדם עדיין חושבים ומגיבים באותם דפוסים, אז הדפוסים חוזרים, אבל לא האירועים. בדיוק כמו שבני האדם חוזרים שוב ושוב על אותם הדפוסים, כך גם אומות. גם להן קשה לשנות, וכנראה שנחזור על אותן טעויות גם במאות ה-22 וה-23".
פרופ' גרייף אינו טועה. הרוע באמת אטרקטיבי יותר. אנחנו נמשכים אליו. רוצים לראות אותו. למרות שהאנושות שבעה ממעשי רוע, התרבות הפופולרית מלאה בו. מהמלך ג'ופרי (משחקי הכס) דרך הג'וקר ועד טוני סופרנו, רובנו מתעניינים יותר דווקא במי שבחרו ללכת לא בדרך הישר. כדי להבין אם הרוע קיים בכל אחד מאיתנו, צריך קודם כל לחפש, אם לא בהיסטוריה ובקרימינולוגיה, את ההגדרה לרוע דווקא בפילוסופיה.
פרופ' אסא כשר, מי שניסח את הקוד האתי של צה"ל וזוכה פרס ישראל לפילוסופיה, מציע הגדרה משלו לרוע האנושי: "רוע הוא תופעה אנושית רחבה, מקיפה ומדאיגה שצריך להיאבק בה. אני רוצה לסמן רעיון מפתח לשורש הרוע, לשאלה מתי אנחנו מזהים משהו כרע, והוא שמירה על כבוד האדם.
"כשאנחנו מסתכלים על בני אדם שעושים מעשים רעים קיצוניים, אנחנו מזהים בכוונות ובהתנהגות שלהם את הפגיעה בכבוד האדם של זולתם. הפושעים הפליליים, לא עברייני החניה אלא הרוצחים, האנסים והשודדים, הם בוודאות פוגעים בכבוד האדם של זולתם כשהם מבצעים את המעשים שלהם.
"אם נסתכל על ילדים קטנים, אנחנו חושבים עליהם כעל מלאכים וטובים ונהדרים ואנחנו אוהבים אותם, אבל האמת היא שיש להם נטיות אגואיסטיות. הנכדים שלי לימדו אותי את הביטוי 'בא לי'. אני כמובן אוהב אותם מאוד, אבל יחד עם זה, הניסיון המתמיד להשביע את הרצונות של עצמך מאפיין מאוד את הילדים. הוא ישנו שם כל הזמן.
"לאט-לאט, אם אנחנו מגדלים אותם בסביבה טובה ובאופן מיטבי, הם יוצאים מזה. פתאום יש עוד ילד שרוצה לשחק בבובה. אתה תקבל כמה סוכריות ותיתן כמה מהן לחבר שלך. זה לא עניין אבוד, אבל לפעמים לא מתפתח בהם הרצון לשמור על כבוד האדם של זולתם. הוא לא מעניין אותם. אם הם מתחשבים בזולת, זה רק מתוך האינטרסים של עצמם, כדי ליהנות מזה שהשני יהיה יריב קצת פחות מסוכן.
"ואז אנחנו רואים את הרוע בהתגלמותו. כמובן שהרוע הפלילי הוא קיצוני, אבל אנחנו רואים אותו במקומות נוספים. כמובן שבישראל לא צריך להזכיר את השואה. הרצון הנאצי להשמיד את העם היהודי הוא התגלמות קיצונית מאין כמוה של אי הנכונות לשמור על כבוד האדם. גם בפוליטיקה אני רואה רוע שמהמם אותי. אם כי אני כבר פחות המום כי כבר התרגלתי שככה הפוליטיקאים מתנהגים, אבל בכל פעם הם יורדים יותר נמוך בנכונות שלהם לפגוע בכבוד האדם של זולתם.
"מה עושה האופוזיציה? זה נראה כמו אסטרטגיה: אנחנו נפגע בכבודם של חברי הקואליציה כמה שאנחנו יכולים. מכונת התעמולה היא מכונה לפגיעה בכבוד האדם, ולא לחילוף דמוקרטי של השלטון. אין לזה שום קשר. חילוף דמוקרטי נעשה על ידי שכנוע הבוחרים שיש לך דרך יותר טובה. פה מדובר על איך אני פוגע בהם בצורה חסרת מעצורים.
"לרוע הפוליטי יש פנים מיוחדים אצלנו בהתייחסות לבית המשפט. אני חושב שבית המשפט העליון בישראל, במיוחד מאז שנחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו - חוק היסוד החשוב ביותר - הוא המקום שנלחם ברוע. תפקידו החוקי הוא לדאוג שייעשה מה שאפשר כדי לשמור על כבוד האדם באשר הוא אדם. להתנפל על בית המשפט ועל השורש המוסרי שלו, זהו רוע. הרוע הפוליטי מתבטא בכיוונים נוספים. ביחס למפלגות האחרות, למיעוטים, כל אחד והמיעוט שהוא מתבטא נגדו ומעוניין לפגוע בכבודו, התייחסויות שרווחות לא רק אצל הפוליטיקאים אלא גם אצל אלה שנוהים אחריהם".
7 צפייה בגלריה
פרופ' אסא כשר. ''מכונת התעמולה היא מכונה לפגיעה בכבוד האדם ולא לחילוף דמוקרטי של השלטון''
(צילום: מוטי קמחי)
אז יש סביבנו המון רוע?
"נכון, זה רווח מאוד, גם מפני שאנחנו נולדים עם התעניינות במיוחד בעצמנו, גם בגלל שמחנכים אותנו להתעניין יותר בקבוצה שאליה אנחנו שייכים וגם בגלל שלא מחנכים אותנו כמו שצריך לשמור על כבוד האדם באשר הוא אדם.
יכולים להיות עולם, חברה או בני אדם בלי רוע?
"האנשים של תולדות המחשבה המדינית לא נתנו לזה הרבה סיכוי", עונה פרופ' כשר וצוחק. "אפשר לחנך ילדים לכבד את זולתם. אפשר לעשות את זה בצורה מוצלחת. החינוך הוא המכשיר העיקרי. צריך לפתח אצל ילדים את השמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם, כי הוא דומה לי, כי הוא שונה ממני, חבר שלי או רחוק ממני - לא משנה מיהו - יש לו שכל, רגשות, רצונות וערכים, וזה מספיק כדי שאכבד אותו.
"נוסף על כך, בחברה דמוקרטית מתוקנת יש לנו מנגנונים שהתפקיד שלהם הוא לפתח ולטפח את השמירה על כבוד האדם, כמו בתי המשפט. תפקידם להפריע לאנשים אחרים לפגוע בכבוד האדם. לוולטר (פילוסוף צרפתי בן המאה ה-18 - מ"ש) יש נובלה בשם 'קנדיד' או 'האופטימיות', שמתארת את 'הטוב בכל העולמות האפשריים', מצב שבו יש הכי פחות רוע, אך זאת כמובן פרודיה. אין באמת דבר כזה. הכול כמובן רקוב, והרוע קיים בכל מקום".
