גם אחרי כמעט שנה של מלחמה, סיפוריהם של הפצועים ממשיכים להדהד ולהעניק השראה למדינה שלמה. סא"ל פואז חוסיין, קצין גששים בפיקוד הצפון, נפצע קשה בהיתקלות עם מחבלים בקיבוץ חולית ביום הראשון של המלחמה. במשך 40 דקות לא הצליחו להתקרב אליו משום שמחבל צלף ארב ללוחמים. סתיו בכר, לוחמת לשעבר בגדוד האיסוף הקרבי, שנלחמה באותה שבת בבסיס אורים ונפצעה מירי בגבה אחרי שחיסלה מחבל. סגן יונתן בן חמו, סמ"פ בהנדסה קרבית, איבד את רגלו מירי RPG לדחפור D-9. שלושתם הגיעו לוועידת הבריאות של ynet ו-"ידיעות אחרונות".
צפו בעדות המרגשת של הפצועים:
פצועי המלחמה מדברים בשיחה שהיא השראה
(צילום: אורי דוידוביץ, ירון ברנר, אלכס בורטמן)
פואז, ספר איך נראה הבוקר של 7 באוקטובר עבורך?
"7 באוקטובר פגש אותי ב-06:30 בבית. אני מקבל טלפון ממפקד החטיבה שיש התקפה קשה מאוד על יישובי העוטף וצריך לבוא לסייע. בלי להסס, בלי לחשוב פעמיים לוקח את עצמי, מניע את הרכב וטס דרומה על כביש 6 לכיוון מחנה אמיתי, המחנה שבו שירתי למעלה מ-15 שנה, אני מגיע לשם ופוגש את התופת. אני פוגש את המח"ט שלי על 232 ושם אנחנו עולים על ג'יפ לכיוון כרם שלום, מוודאים שהקיבוץ בשליטה מלאה, ואז מקבלים טלפון שיש התקפה קשה מאוד על קיבוץ חולית. אנחנו חוזרים חזרה, תחת אש, תחת טילים, כאוס מוחלט, ולא יודעים מאיפה מגיעים כל הזמן דיווחים על עוד ועוד מחבלים, אבל אנחנו לא נחים לרגע.
"בג'יפ, המח"ט נותן לי לגימת מים אחרונה לפני שנכנסים ואז אני מגיע לשער של הקיבוץ, אני רואה את השער פתוח, וכגשש ותיק ולוחם מבין שיש פה משהו. שער פתוח באמצע ולא נפתח עד הסוף, ואני רואה את כל הבוטקה מחורררת בכדורים. אז אני אומר למח"ט שיש פה מחבלים וכדאי שניכנס בעוצמה גדולה, אני ממליץ שהטנק ישבור את השער של היישוב ואנחנו ניכנס שניים. המח"ט לא מהסס, ובגבורה גדולה גדוד קרק"ל, הטנקיסטיות הגיבורות שלנו, שאני מצדיע להן מכאן, שבאמת פעלו בצורה מופתית, בצורה יוצאת דופן, באמת שברו את השער של היישוב ונכנסו פנימה בטנק.
"המח"ט מתחיל להיתקל במחבלים ראשונים בתוך הקיבוץ, אני קופץ מהג'יפ ויחד עם עוד כמה לוחמים מתחילים להסתער על אותם מחבלים. בהיתקלות הזאת לצערי נהרג אחד הלוחמים שהוא מיחידה מיוחדת בצבא, ואני חטפתי שלושה כדורים ברגליים. נשברת לי רגל ימין, עצם הפימור, עד היום יש חורים ברגליים שלי כמזכרת מהמחבלים הארורים. עד עכשיו אני עם כדור ברגל ופלטינה. אני שוכב 40 דקות ליד חבר שלי שנהרג, לא מצליחים להגיע אליי כי מבינים שיש צלף שיושב עליי, וכל מי שמתקרב הוא יורה בו. אחרי 40 דקות המח"ט הצליח להגיע אליי ולפנות אותי לבית החולים".
מה עובר לך בראש בזמן שאתה מחכה לחילוץ?
"שגם אם הייתי מת זכיתי להגן על עם ישראל, זכיתי להיות חלק מהלחימה הקשה הזו, ושאנחנו נבלום את ההתקפה הקשה שלא יכולה להגיע ליישובי העומק. משם גוררים אותי ממש בגרירה מתחת לבית, כאשר כל החלונות מנופצים, ואני נשרט ונפגע גם בראש גם ברגליים. שם מתחילים לחבוש אותי, ולוחם אחד מאבטח אותי וממשיכים בלחימה. לאחר מכן מעלים אותי לג'יפ החוצה".
סתיו, את סיפרת שמה שעבר לך בראש כשנפצעת, שייתכן שזה סוף החיים שלך.
"הייתי באורים באיסוף קרבי, שזה בסיס שמחולק לשני בסיסים, בסיס אחד של איסוף קרבי, שזה אנחנו, ובסיס שני זה פיקוד העורף. התעוררתי ב-6:30 לאזעקות כמו כולם, לא ידענו שום דבר. כשאחרי איזה שעה במיגונית אנחנו מתחילים לשמוע יריות, שלא הבנו מאיפה היריות האלה מגיעות. בהתחלה חשבנו אולי מטווחים, כי התקשורת נפלה ולא יכולנו לתקשר עם כל התצפיתניות, אז הרמנו רחפן לבסיס שצמוד אלינו ובאמת ראינו אותם רצים שם, ממש חמושים עם וסטים, RPG, נשקים, הכל כאילו באו מוכנים מאוד לקרב. באותו רגע הבנו שאנחנו צריכים לעלות על ציוד לחימה כי עדיין היינו עם פיג׳מות. רצנו מהר לעלות על מדים, ציוד לחימה, חתכנו את הגדר ופשוט נכנסנו פנימה".
סתיו מספרת על מסע הלחימה ההרואי שלה: "פתחתי את הכוח, הייתי קלעית, ואיך שנכנסנו ראיתי מחבל שממש רץ עם הגב אליי. ובאותו רגע התלהבתי ברמות, זה נשמע מופרך, אבל כלוחמת חיכיתי לזה כל השירות שלי, להילחם באמת, להרגיש שאני עושה משהו. ובאמת הצלחתי להוריד אותו. אחרי שלוש שעות של לחימה, המחבלים התפצלו לשני כיוונים ואחד ירה בי מאחורה, מהגב, והכדור נכנס לי בעצם הזנב, בעצם ניתק לי את האגן, כל עמוד השדרה נפל, המעיים שלי התפוצצו והכדור נתקע לי ממש בבטן, ולא ידעתי את זה. רק אחרי שפינו אותי, שהגעתי רק לבית החולים, הבנתי את זה".
מה את זוכרת מהפינוי?
"חברה טובה מאוד שלי נהרגה בקרב הזה, היא הייתה איתי עד הרגע האחרון ואני ממש קוראת לה המלאך השומר שלי, כי ממש פינו אותנו ביחד כשכל הדרך אני תופסת לה את היד וממש הרגשתי שהיא שומרת עליי. ולצערי היא לא שרדה את זה, קוראים לה עדי גרומן וחשוב לי להזכיר אותה, אני עושה את זה בשבילה.
"כשהכניסו אותי לחדר ניתוח שאלו אותי אם אני רוצה להתקשר להורים, להגיד להם שאני פה. הרגשתי שזה הדקות האחרונות שלי בחיים, ואמרתי אם אני לא אתקשר יכול להיות שאף אחד לא יגיד להם את זה ויכול להיות שאני לא אצא מפה בחיים. אז ישר הרמתי טלפון לאימא ואמרתי לה "אימא ירו בי". היא ממש נבהלה, וזהו. ואז אני זוכרת שהחזרתי לה את הטלפון, כי היא הבינה שאין כל כך עם מי לדבר".
מה המחיר של הפגיעה במערכת עיכול, שסיפרת?
"עשו לי ניתוח מציל חיים. הייתי עם סטומה חצי שנה. זה היה סיוט, אבל עשיתי ניתוח להוציא את זה. יומיים אחרי שעשיתי ניתוח מציל חיים עברתי ניתוח קשה בגב, שמו לי פלטינות וברגים שיחברו את האגן למקום כדי שאצליח לעמוד ולזוז. בעזרת השם יש לי עוד ניתוח בקרוב להוציא את הפלטינות האלה מהגב. ועדיין אני בשיקום, תהליך ארוך".
השבוע כבר הצלחת לעלות על הליכון ורצת.
"כן השבוע עליתי על הליכון מגניב כזה שמוריד ממשקל הגוף והצלחתי לרוץ, הייתי בשוק מעצמי. מרגיש חודשיים אבל עברה כבר שנה, וזה עדיין קשוח".
יונתן, היית מהמשוחררים הכי מהירים ממחלקת שיקום.
"כששאלתי איך מסבירים את זה אמרו לי בגלל שאתה כל כך שמח, ו-90% מהשיקום זה לא הטיפולים, זה פה הכל בראש. אז אם אתה שמח בראש ומחייך ואופטימי אז כל השאר מתרפא אוטומטית".
3 צפייה בגלריה
"אני רואה את הפרצוף של החייל שלי, כבר הבנתי שכנראה איבדתי את הרגל". סגן יונתן בן חמו
(צילום: אביגיל עוזי)
איך נפצעת?
"ירו RPG ל-D9 שהייתי בו ולא הבנתי מה קרה כי זה שבריר של שנייה. אני מרגיש זרמים ברגליים. וכשאני מסתכל על הרגל אני רואה את הרגל השמאלית, אני רואה את האצבעות של הרגל. לא הבנתי איך אני רואה את האצבעות, איפה הנעל? היא התפרקה. ואז אני רואה את הפרצוף של החייל שלי, כבר הבנתי שכנראה איבדתי את הרגל. הגעתי לסורוקה, שם עשו לי ניתוח, התעוררתי בלי רגל. ואחרי שישה ימים עברתי לתל השומר לשיקום, ושם התחיל הכוח להפיץ חום ואהבה לכל האנשים. באו עשרות אם לא מאות אנשים לבית החולים בכל התקופה הזאת. לכל אחד שהגיע סיפרתי את הסיפור, כדי לחזק אותו, לעשות להם טוב כי האנשים האלה שמגיעים לבית החולים, הם עוזבים דברים כדי לבקר אותנו.
"פגשתי חבר יקר, קוראים לו שמואל משה מעמותת 'נותנים תקווה' עם הבן שלו יוני. הדבר הראשון שהוא ראה אותי, נוצר ניצוץ. הוא אמר לי, עד סוף חייך אני איתך. כשאתה נפצע אין אף אחד שמתווה לך את הדרך. לא אומרים לך מה מגיע לך, מהן זכויותיך ואין מישהו שמלווה אותך בתהליך. יש דברים שהצבא מנסה לעשות אבל זה לא משהו שהוא באמת רציני על מלא. וכשמגיע אדם כמו שמואל, שהגיע, עזר לי ותמך לי, וזה לא רק עניין של דברים בסיסיים בבית חולים, אלא לכל העתיד".
איזה מסר קצר אתם יכולים להעביר ללוחמים שאתמול נפצעו ונקלטים עכשיו והולכים לעבור תהליך ארוך של שיקום מאתגר ומורכב?
סתיו: "שייקחו הכל בפרופורציות ולאט-לאט, והזמן עובר. וגם אני הדבר הראשון שאמרתי לאמא שלי כשיצאתי מניתוח זה אמא, הבת שלך הולכת להיות נכה ואני לא הולכת לקום על הרגליים. והיום אני רצה בהליכון. אז זה באמת עניין של זמן ופשוט תרימו את עצמכם ותחבקו את עצמכם ותנו לאנשים לחבק אתכם כי זה באמת מה שעוזר".
פואז: "אני רוצה למסור להם שלא יוותרו, קשה יש בלחם וגם אותו אוכלים. הייתי על כיסא גלגלים תקופה ארוכה, אבל באמת בזכות הצוות הרפואי שליווה אותי במרכז הרפואי העמק ולא ויתר על שום תרגיל, גם כשהיו ביקורים מסגן הרמטכ"ל ועד אחרון הלוחמים שלי, עדיין עשיתי את הפעולות הנדרשות. לא לוותר, באמת אפשר לעמוד על הרגליים שוב, הכל עניין של מוטיבציה, והיום חזרתי לצבא".
יונתן: "הפציעה כבר קרתה, זה היה. עכשיו יש לך שתי אופציות, או לקחת את זה בחיוך ולהתקדם ולעשות מהלימון לימונדה, או לשבת בבאסה. הרי לשנות את המצב אי-אפשר לשנות. וצריך לקחת את הדברים האלה ולהבין שאם אתה חזק, ואם אתה עושה את הדברים בצורה טובה ואתה מבין שהכל יחסי בחיים, אז אולי איבדתי רגל, אבל יש בחור שאיבד שתי רגליים. תמיד יש יחסי, ותמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה, כי רק ככה אפשר להתקדם. ולא רק בפציעה אלא בכל דבר אחר בחיים".
