אופיר מימון, קצין שייטת במיל' מכפר יונה, לא שיער שכעשור אחרי שאובחן בטרשת נפוצה הוא ימצא את עצמו בגיל 48 על קו הזינוק של תחרות האיירון מן בארה"ב. הוא חשב שזה יקרה בגיל 50. "הקדמתי בשנתיים", הוא אומר בחיוך שמנסה להסתיר את המאמץ הפיזי והנפשי של מה שקרה השבוע במרילנד.
בתום 16 שעות ו-39 דקות, הוא הפך לאדם הראשון בעולם שחולה במחלה נוירולוגית סבוכה ומסיים את תחרות הברזל עם ציוד ייחודי ומלווה צמוד. "הם פתחו לנו מסלול חמישי, בפיילוט שנקרא 'היברידי', ועכשיו איירון מן שוקלים להפוך את זה לקבוע", סיפר מימון בגאווה. אבל לכל מי שמצפה לשמוע ממנו סיפור גבורה על כוח רצון ועמידות, מימון מבקש לחדד: "אני לא גיבור. פשוט מצאתי פתרונות".
אופיר מימון בנקודת הסיום באיירון מן
6 צפייה בגלריה
"עצם זה שסיימנו היה הצלחה. עשינו משהו שאף אחד אחר לא עשה, והראינו שזה אפשרי". אופיר מימון
(צילום: איירון מן)
תחרות האיירון מן, שנחשבת לאחת הקשות בעולם, כוללת מסלול שחייה של 3.8 ק"מ, רכיבה על אופניים לאורך 180 ק"מ וריצה למרחק של 42.2 ק"מ. "אני בעצמי מופתע שאני עוד מסוגל לדבר איתך ולא מותש לגמרי", הוא צוחק יום אחרי המרוץ. אבל מאחורי הצחוק הזה מסתתר מאבק מתמשך – לא רק מול המגבלות הפיזיות שטרשת נפוצה כופה עליו, אלא גם מול המערכת, שהייתה צריכה להמציא מחדש קטגוריה כדי לאפשר לו ולמלווה שלו, חברו ליחידה מור מוסייב (48), להתחרות.
"המארגנים לא ידעו מה לעשות איתנו", מספר מימון. "היינו צריכים להוכיח את עצמנו: שלחו אותנו לעשות שלושה טריאתלונים ועוד חצי איירון מן, רק כדי שנוכיח להם שאנחנו יכולים להשתתף בתחרות המלאה".
איירון מן ידועה כתחרות שלא מרחמת על אף אחד, ובמיוחד לא על מי שעלול לחוות קשיים פיזיים נוספים על המכשולים הרגילים. "טרשת נפוצה היא מחלה נוירולוגית מאוד לא צפויה", מסביר מימון. "אני יכול להיות בכושר שיא, ובבוקר התחרות להיות פתאום משותק. זה חלק מהקושי שאני חי איתו". זה בדיוק מה שקרה לו במרתון ניו יורק האחרון: "הגוף שלי בגד בי, השתתק לחלוטין, ורק בזכות אשתי, שרצה גם היא בעצמה בתחרות, הצלחתי לסיים את המסלול", הוא נזכר. "אחרי החוויה הזאת לא ראיתי איך אני חוזר למשהו כזה".
אבל לפני כשלוש שנים הוא נפגש שוב עם חבר מהיחידה שעבר להתגורר בניו ג'רזי. "מור ואני הכרנו בשייטת, היינו עוד באותו אוהל ומאז יש לנו קשר מיוחד. אפילו יצאנו לטיול הגדול יחד, ובשנת 2000 הוא עזב את הארץ לארה"ב לעסקים ולא חזר. כשנפגשנו שוב בפעילות של עמותת בוגרי השייטת 'עטלף', וישנו שבוע יחד באותו חדר, אמרנו, זהו זה - אסור להיפרד יותר. בוא נמצא מה לעשות יחד".
מוסייב העלה את הרעיון של השתתפות באיירון מן יחד. "באמת חשבתי שהוא השתגע. אחרי מה שקרה לי במרתון ניו יורק?" אבל מוסייב התעקש, ומימון הסכים לתת לזה צ'אנס. יחד הם פנו ל"אכילס", עמותה אמריקנית שעוזרת לבעלי מוגבלויות להתחרות במרוצים ובטריאתלונים, והתחילו בתהליך שבסופו נבנה ציוד ייעודי שיאפשר למימון להשתתף בתחרות, גם אם יהיה צורך בגרירה או בדחיפה שלו לאורך הדרך.
לאחר ארבעה חודשים של משא ומתן עם מארגני התחרות, קיבל הצוות אישור לפיילוט המיוחד. "הם לא ממש הבינו מה אנחנו רוצים בהתחלה, אבל בסופו של דבר הסכימו שנציג להם את הציוד. הראינו להם שאנחנו מסוגלים להגיע איתו להישגים, ואז הם התחילו לקחת אותנו ברצינות". הפיילוט שנעשה עבורם היה "הקטגוריה החמישית", שמארגני התחרות הגדירו כ"היברידית", כלומר מיועדת לאנשים עם מוגבלות נוירולוגית, כמו מימון, שזקוקים לליווי צמוד לכל אורך הדרך. הציוד המדובר, שעלותו קרובה לרבע מיליון שקל, נבנה במיוחד כדי "שמור ואני נהיה מחוברים אחד לשני כל הזמן, כולל בשלב השחייה שבו היינו מחוברים בחבל", מסביר מימון.
"עצם זה שסיימנו זו כבר הצלחה"
מימון לא מנסה להתייפף סביב האתגרים הפיזיים והלוגיסטיים של התחרות: "זה היה סיוט", הוא מודה. "השחייה, שזה התחום שבו אני הכי טוב - הייתה קשה. 1,500 אנשים במים, והכול מאוד צפוף". אבל הרכיבה שאחריה הייתה לדבריו השלב הכי קשה בתחרות. "שמונה שעות ו-40 דקות עם כלי ששוקל כפול מכל אחד אחר, כשצריך לסנכרן כל תנועה ביננו, ואתה רואה איך כולם עוקפים אותך. מור האכיל אותי תוך כדי, כדי שתהיה לנו אנרגיה, כי בסוף זה אירוע ש-40 אחוזים ממנו זה תזונה. חייבים לאכול". בשלב הריצה, שהתנהל בתנאים לא פשוטים של הצפות נדירות בנהר הצ'ופטנקי, מוסייב נאלץ לדחוף את מימון בכמה מקרים, אבל הם המשיכו וסיימו עם תוצאה מרשימה, כאמור, של 16 שעות ו-39 דקות. "עצם זה שסיימנו זו כבר הצלחה. עשינו משהו שאף אחד אחר לא עשה, והראינו שזה אפשרי", אומר מימון.
6 צפייה בגלריה
"אני מצליח לחיות חיים מלאים ואפילו לחוות יותר רגעי אושר עכשיו מאשר שחוויתי כשהייתי בריא". אופיר מימון וילדיו
(צילום פרטי)
במהלך ההכנות לתחרות, מימון ומוסייב התבקשו לבחור שם לצוות שלהם. הבחירה לקרוא לצוות TAG, 13, על שם שלושת חבריהם שנהרגו באסון השייטת, הייתה לדברי מימון חלק ממורשת שחיברה אותנו לאורך השנים. מורשת שהפכה למשמעותית עוד יותר אחרי 7 באוקטובר, כשהתגייסו מיד לסייע לפצועים ולמשפחות החטופים. מימון מתאר כיצד "יצאתי מעורי כדי לעזור בכל דבר שאני יכול לעשות. היו לנו במלחמה הזאת 60 פצועים מהיחידה, והיינו צריכים לטפל בחבר'ה האלה".
מיד עם סיום התחרות במרילנד, הוא לבש חולצה עם תמונתו של גדי מוזס, אחד מהחטופים בשבי חמאס. "הבן שלו ביחידה שלנו, ואני לא מאמין שאני מקדיש לו עוד טריאתלון. הקדשתי לו את חצי האיירון מן ועכשיו את זה. בן 80 שיושב שם בשבי. החשיבה עליו, על החיילים והפצועים, זה מה שהניע אותי גם כשלא היה לי כוח. מי אנחנו בכלל שעושים איירון מן כשחיילים נלחמים? רק שיחזרו הביתה בשלום".
אבל גם גאווה ישראלית דחפה אותו במהלך התחרות: "אנחנו הישראלים היחידים שהיו שם, והמארגנים מציגים את הדגל של כל מדינה שיש לה משתתף. לראות את דגל ישראל דווקא בזמנים כאלה לצד כל המדינות ושלט שכתוב בעברית 'שלום' - כן, זה היה מרגש מאוד".
כחבר בוועד המנהל של עמותת "עטלף", מימון לא שוכח לרגע את התמיכה שקיבל מהקהילה סביבו, ובמיוחד מהקהילה היהודית בארה"ב ומעמותת ידידי השייטת האמריקאים (AFINS). "הם היו חלק בלתי נפרד מהמסע הזה, ואני אסיר תודה להם על כל התמיכה".
אבל מימון לא רואה בתחרות רק אתגר אישי, אלא מסר ברור להעביר לעולם: "אני עושה את זה כדי להראות שאפשר לעשות הכול, גם דברים שנראים בלתי אפשריים. נכות לא מגדירה אותך. יש לי חלומות ורצונות, ואני מוצא את הדרך להגשים אותם. העולם לא נגיש, אבל אני מוצא פתרונות הנגשה בהתאם לצורך. אני לא באתי לסבול בחיים שלי, יש לי עוד לפחות 40 שנה כאן וצריך ליהנות עם מה שיש. אני מצליח לחיות חיים מלאים ואפילו לחוות יותר רגעי אושר עכשיו משחוויתי כשהייתי בריא".
ואחרי שהתחרות הסתיימה בהצלחה, מה הלו"ז? מימון מחייך: "התחרות הזו הייתה חלום שהגשמתי שנתיים לפני הזמן. עכשיו אני נותן קצת זמן לאשתי, אבל שתדעו – לא שמעתם ממני את המילה האחרונה. יש עוד פסגות לכבוש". כמנהג מסיימי התחרות, הוא מתכנן לקעקע את סמל האיירון מן, רק שבמקרה שלו, דמות הברזל תהיה בכיסא גלגלים - "שיהיה אותנטי".
