אנחנו נמצאים בעיצומם של הימים הנוראים - בין ראש השנה ליום כיפור, עשרת ימי תשובה. ימים שבהם היהדות מכוונת אותנו לעסוק בחשבון נפש. לעשות סדר פנימי, לנקות, למרק, לבער חמץ נפשי.
אם יש בעיניי חומצה פנימית שאוכלת אותנו מבפנים היא מורכבת מכל מה שמצטבר בקרקעית הנפש שלנו, כשאנחנו לא סולחים. ההתחשבנות עם מי שפגע בנו, האכזבה והעלבון, תחושת הקורבנות, "הצדק שלנו" שאנחנו תובעים ולא זכה לאישור, כל האנרגיה השלילית הזו. היכולת לסלוח - היא פעולת ניקוי והיא חשובה מאד לבריאות הנפשית שלנו.
ההשלכות של פעולת הסליחה - גם על הבריאות הפיזית שלנו זכו לתשומת לב מחקרית בשנים האחרונות. בסדרה של מחקרים נמצא מתאם בין סליחה למגוון של יתרונות רפואיים, כולל שינה טובה יותר, לחץ דם נמוך, סיכון נמוך למחלות לב ואף עלייה בתוחלת החיים. למעשה, כל אותם יתרונות שאנחנו מפיקים כתוצאה מירידה ברמות הלחץ הנפשי.
אפשר לומר את זה בצורה פשוטה גם בכיוון ההפוך - חוסר היכולת לסלוח, משאיר אותנו עם מתח פנימי וקבוע. לפעמים אנחנו מחזיקים את חוסר הסליחה שלנו כסוג של נשק מול האדם שפגע בנו. אנחנו מנופפים מול הזולת הפוגעני את החשבון הפתוח שלנו איתו, במין תחושת ניצחון עקומה. "פגעת בי? אז הנה הנקמה שלי - אני לא סולח!", אבל למעשה - זה גול עצמי. חומרי ה"אי סליחה" מזיקים לנו.
היהדות הבינה את זה הרבה לפני המחקר האקדמי ולכן היא מדריכה אותנו להיות אקטיביים בתחום הסליחה. לקחת אחריות כלפי הזולת וכלפי עצמנו ולעבוד על השריר שיודע לסלוח ויודע לבקש סליחה.
העצות של שירלי:
סליחה זה לא פשוט
שירים רבים נכתבו על הקושי לבקש סליחה. "sorry seems to be the hardest word" מתוודה אלטון ג'ון בשיר שלו, אבל אני חושבת שעוד יותר מאשר הקושי לבקש סליחה, רבים מאיתנו מתקשים עם ה"לסלוח".
הקושי לסלוח הוא יותר חרישי, הוא נשאר כמו הסתודדות כמוסה בינינו לבין עצמנו. שוכב במרתפים הפנימיים שבהם אנחנו רוכנים על ספרי הנהלת החשבונות שלנו עם העולם.
כדי לחשוב בקול רם על השריר הסליחה ולהציע כלים לחיזוק שלו - הזמנתי את ליאור טל שדה, סמנכ"ל התוכן של בית המדרש "קולות" לשיחה בפודקאסט. ליאור טל שדה הוא איש חינוך, פובליציסט ופעיל חברתי ופוליטי, מגיש ועורך הפודקאסט ״ קולות של רוח״ בגלי צה"ל.
בשיחה הזו אנחנו בונים גשרים בין הפסיכולוגיה המערבית, היהדות, הפילוסופיה היוונית, סרטי קולנוע, וניסיון החיים של שנינו - כדי לשרטט קווים לדמותה של היכולת לסלוח, ולמה היא כל כך בריאה לנו, אנחנו מדברים על סוגי סליחה, או דרגות שונות של סליחה, וגם על מצבים שבהם דווקא אסור לסלוח.
האזינו לפרק המלא:
הנה כמה רעיונות שעלו בשיחה שלנו ויעשו לכם קצת סדר ביער הסבוך של הסליחה.
1. התחלתי בלשאול את ליאור אם הוא "טוב בלסלוח" (אני שואלת גם את עצמי). מנבכי הזיכרון עולים תמיד סיפורים על חברים שהיו ופגעו. ליאור חוזר לגיל 16 ולחבר ההוא שעשה מעשה שסדק לחלוטין את האמון ביניהם. הוא מספר על עצה שקיבל אז מחבר שלישי - שהמליץ לו לחשוב על רגע שבו הוא עצמו התנהג בצורה הכי נוראית, עשה משהו מגעיל למישהו אחר.
לפעמים ההיזכרות בכך שגם אנחנו עצמנו חוטאים, פוגעים, לא מושלמים, היא הנקודה שממנה אפשר להתחיל לבנות גשר לעבר האדם שפגע בנו, ולסלוח לו.
2. אני נזכרת במה שסיפר לי פעם הסופר אתגר קרת, על האופן שבו הוא משתמש בכתיבה כדי לסלוח. "כשמישהו נורא מרגיז אותי, או מעליב, ואני רואה שזה לא מרפה ממני - אני כותב עליו סיפור. כי כשאתה כותב סיפור על מישהו אתה מוכרח להבין אותו. אתה לא באמת יכול לכתוב את הסיפור שלו אם אתה לא נכנס לנעליו", אחרי שאתגר כותב את הסיפור, הוא לרוב מצליח להסתכל על האדם הזה עם יותר חמלה ופחות שיפוטיות.
3. כשאנחנו מדברים על סליחה, אנחנו מדברים על מנעד רחב של תחושות. אפשר להשתמש בקו ששרטט הרב סולובייצ'יק כשהבחין בין מחילה לסליחה כשני קצוות של המנעד.
4. מחילה היא סוג מצומצם של סליחה. כשאני מוחל למישהו זה אומר שאני מבין קצת יותר טוב איך קרה מה שקרה בינינו, אולי אפילו מסוגל לראות את הדברים גם מנקודת מבטו של הפוגע, אבל אני לא מעוניין יותר בקשר בינינו. האמון בינינו כבר כל כך סדוק ומערכת היחסים הזאת הגיעה לסיומה. המחילה מאפשרת לי לשחרר את עצמי מהעיסוק בסכסוך ולהמשיך הלאה כפי שמציע לנו מאיר בנאי בשירו - "בלי כאב, בלי דמעות, כאן דרכינו נפרדות".
המחילה היא אם כן משהו שאני עושה בתוך תוכי. סוג של ניקוי חדריי הפנימיים. ההחלטה למחול למישהו היא החלטה חד צדדית ועצמאית שלי. היא אינה תלויה בכך שהפוגע יבוא להתנצל בפניי, יתקן את דרכיו, יסביר את עצמו או יראה לי שהוא השתנה. אני מחליט למחול כדי לתקן משהו בתוכי, ולא בשביל לתקן מערכת יחסים.
5. סליחה היא חוויה פנימית אחרת לגמרי - בקצה השני של הסקאלה אם תרצו. סליחה נעשית בתוך מערכת יחסים, כשאני מאמין שאפשר לתקן אותה ופועל כך שהיא תשתנה. סליחה עמוקה היא סוג של מקפצה לקשר. היא מעלה אותו לדרגות גבוהות יותר. היא מאפשרת תהליכי צמיחה.
בתוך קשרי המשפחה שלנו, במערכות היחסים ארוכות הטווח בחיינו - כולנו נדרשים לאלפי סליחות קטנות, על אכזבות ותסכולים, והרגלים מרגיזים של בני ביתי, כמעט על בסיס יומיומי. היכולת לסלוח היא מה שמנקה את האבק ממערכות היחסים שלנו והיא סוג של תחזוקה קבועה לקשר.
6. יחד עם זה - כשמדברים על גבולות הסליחה, חשוב להאיר זרקור על פגיעות שעליהן אסור לסלוח. מדובר במצבים שבהם אני בוחר לסלוח כמנגנון של הכחשת המציאות. אני משתמש בסליחה כסוג של מטאטא שעוזר לי לגרוף החוצה מהתודעה שלי את כל מה שאני לא רוצה לראות.
זה הסיפור המוכר על נפגעות אלימות בתוך המשפחה, אלה שמספרות לעצמן: "הוא אוהב אותי בטירוף", לנוכח התקפי הקנאה של בן הזוג, אלה שמביאים למחרת פרחים ומכתבי סליחה אחרי תגובה אלימה, שתחזור על עצמה שוב ושוב, כי הסליחה "מוחקת" אותה. אסור לסלוח לאדם שנוהג בי באלימות, בחוסר מוסריות, בזדון. במקרים כאלה, ההחלטה לא לסלוח דווקא פועלת לטובתנו.
היכולת לא לסלוח - תעזור לי להתרחק מהאדם הפוגעני ולשמור על עצמי.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית, מרצה וסופרת, בעלת הפודקאסט "ליהנות מהדרך"
