רבים באוכלוסייה סובלים מנפיחות בבטן, אי נעימות, גזים ותסמינים דומים נוספים. עד היום הסובלים מבעיה זו טופלו לרוב ע"י הימנעות מסוכרים כגון סוכר החלב (לקטוז) וסוכר הפירות (פרוקטוז). אלא שלאחרונה התברר כי קיים גורם נוסף שיכול לגרום לתופעות אלו - צמיחת יתר של חיידקים במעי הדק. בעבר כונתה המחלה הזו "תסמונת הלולאה העיוורת", היום היא נקראת SIBO, ראשי תיבות של המילים שגשוג יתר של חיידקים במעי הדק. תחת שני השמות, הכוונה היא לתסמונת של תת-ספיגה.
צמיחת יתר של חיידקים במעי הדק יכולה להיגרם מהפרעות בתנועתיות מערכת העיכול, מחלות דלקתיות של המעי או שימוש חוזר באנטיביוטיקה וייתכן שימוש בתרופות נגד צרבות. בכל אחד מהמקרים מתאפשרת התרבות של חיידקים במעי הדק. תופעה זו מביאה לנפיחות, לכאבי בטן, לגזים ולשלשולים ומשפיעה באופן ניכר על איכות החיים.
קראו עוד:
מאמר שפורסם בספטמבר האחרון ב-Gastroenterology מסכם את התפתחות המחקר של המחלה ומסביר כיצד היא נוצרת.
3 צפייה בגלריה
המעי הדק. הרמות הנמוכות של החיידקים בו מבטיחות שהם לא יתחרו עם האדם על מרכיבים מהמזון המתעכל
(איור: shutterstock)
המטרה: לשמור על רמות חיידקים נמוכות
לפי המאמר, ב-1959 קבע הגסטרואנטרולוג האנגלי ג'ון בדנוש ש-SIBO יכול להתבטא אצל שתי קבוצות של אנשים: "קבוצה כירורגית", הכוללת אנשים שעברו כריתה של המעי או ניתוחי מעקפים בו, ו"קבוצה רפואית", שאצלם הסימפטומים היו אנמיה – כתוצאה ממחסור של ויטמין B-12 – שלשול או צואה שומנית.
בהמשך, ההגדרה של SIBO הושפעה מכך שהחלו להבין את הרכב החיידקים התקין שנמצא במעי. במעי הדק של אנשים בריאים יש מספר קטן יחסית של חיידקים, ואילו במעי הגס המספרים גבוהים יותר. גם הרכב החיידקים שונה בין המעי הדק לגס. הרמות הנמוכות של החיידקים במעי הדק מבטיחות שהם לא יתחרו עם האדם על מרכיבים מהמזון המתעכל, בעוד במעי הגס יש חיידקים שתפקידם לבצע משימות שונות, כמו פירוק חומצות מרה וייצור חומצות שומן קצרות שרשרת שמזינות את תאי המעי ומיוצרות מפחמימות שלא התעכלו.
למעי דק בריא יש מספר מנגנונים המשמשים לשמירה על רמות חיידקים נמוכות: חומצת הקיבה, המרה והפרשות הלבלב מונעות שגשוג של חיידקים שמגיעים למעי מהמזון ומחלל הפה; תנועתיות המעי מניעה את המזון קדימה ומונעת הישארות של מזון ושגשוג של חיידקים; רירית המעי מצופה בשכבת ריר ומכילה מנגנונים נגד החיידקים, כמו נוגדנים; החיידקים המצויים באופן תקין במעי מונעים התיישבות ושגשוג של חיידקים מזיקים; השסתום המצוי בין המעי הדק לגס (השסתום האילאוצקלי) מונע תנועה של חיידקים בין שני חלקי המעי.
מחברי המאמר מבדילים בין שתי צורות ביטוי של המחלה: הראשונה, מחלה הגורמת לפגיעה בעיכול או לתת-ספיגה. במצב זה החיידקים במעי הדק מובילים למצבים כמו צואה שומנית, שלשול, איבוד חלבון וחסרים תזונתיים שונים; השנייה, מחלה המובילה לסימפטומים או לביטויים קליניים אחרים (למשל, SIBO המופיע עם תסמונת המעי הרגיז). מספר מחקרים בדקו את שכיחות ה-SIBO, והתברר שהשכיחות גבוהה יותר בגיל מבוגר יותר והיא סיבה יחסית נפוצה לשלשול ולתת-תזונה.
3 צפייה בגלריה
מערכת העיכול. כדי לאבחן SIBO בצורה מדויקת, צריכה להיות בדיקה שתבדיל בין מיקרוביום תקין במעי הדק למיקרוביום לא תקין ושתנבא את התגובה לטיפול
(איור: shutterstock)
מצבים הקשורים ל-SIBO
במהלך המחקרים התברר שיש מספר מצבים שקשורים ל-SIBO.
הפרעות בתנועתיות המעי: באופן תקין קיימת במעי הדק תנועתיות המניעה קדימה את תוכן המעי ומונעת שגשוג של חיידקים בו. יש מחלות, כמו פגיעה עצבית המתרחשת בסוכרת, או סקלרודרמה, שבהן יש פגיעה בתנועתיות המעי ושכיחות מוגברת של SIBO.
שינויים באנטומיה של המעי: ניתוחים שונים במעי יכולים לשנות את האנטומיה שלו ולהוביל לשגשוג יתר של חיידקים בו. מחלת קרוהן יכולה לגרום לפגיעה במעי במנגנונים שונים – למשל, על ידי היצרויות, שיכולות להוביל לשגשוג יתר של חיידקים. גם הקרנות למעי יכולות לשנות את האנטומיה שלו ולהוביל לשגשוג יתר של חיידקים, וכך גם סעיפים במעי הדק (דיברטיקולי).
ירידה בחומציות הקיבה: שימוש ממושך בתרופות לצרבת מסוג חוסמי תעלות מימן (אומפרדקס, קונטרולוק, לוסק, לנטון) נקשר בחלק מהמחקרים לשכיחות מוגברת של SIBO. חשוב להדגיש שהירידה בחומציות הקיבה היא כנראה גורם סיכון משמעותי ל-SIBO כשהיא קיימת עם גורמי סיכון נוספים.
חסר חיסוני: שכיחות מוגברת של SIBO תוארה במצבים של חסר חיסוני, מולדים ונרכשים, כמו HIV.
במצבים מסוימים נגרם ה-SIBO משילוב של מספר גורמים. דוגמה אחת לכך: דלקת לבלב כרונית, שיכולה להוביל לחסר באנזימי הלבלב ולירידה בתנועתיות המעי, ולעיתים מובילה לחסימות מעיים. דוגמה נוספת: מחלת הצליאק, שיכולה לגרום לפגיעה בתנועתיות במעי, לירידה בהגנה נגד חיידקים ולאי-ספיקה של הלבלב. אצל חולי צליאק שאינם מגיבים להימנעות מגלוטן, יש לחשוד ב-SIBO. התופעה אחראית כנראה ל-10-9% ממקרי הצליאק שאינם מגיבים להימנעות מגלוטן.
קיימות, אם כן, שתי צורות של SIBO. הראשונה גורמת לפגיעה בעיכול ובספיגה באמצעות מספר מנגנונים.
פגיעה ברירית המעי: התופעה יכולה לפגוע באנזימים שברירית המעי ולירידה בספיגה של פחמימות. הפגיעה יכולה גם להוביל למעי דליף, לאיבוד של חלבון ולתהליכים דלקתיים.
תחרות בין החיידקים לאדם: חיידקי המעי יכולים לצרוך חלבון שהיה מיועד לאדם, לצרוך גם ויטמינים כמו B-12 ותיאמין ולהוביל למחסור בהם.
תהליכים מטבוליים של החיידקים: אלו עלולים להוביל לתהליכי תסיסה של פחמימות שלא מתעכלות, ומכאן לנפיחות בבטן ולגזים. חיידקי המעי יכולים לגרום גם לפירוק של חומצות המרה ולכך שהן אינן נספגות. מצב זה מוביל לשלשול שומני ולתת-ספיגה של ויטמינים מסיסי שומן. החיידקים יכולים גם לייצר ויטמין K בכמות מוגברת, שתדרוש שינוי מינונים של תרופות נוגדות קרישה, וכן לייצר אלכוהול בכמות כזו שתגרום לסימפטומים של שכרות ולפגיעה בכבד.
הצורה השנייה של SIBO כוללת סימפטומים שונים, ללא עדות לפגיעה בעיכול ובספיגה. כבר לפני יותר מ-50 שנה הבחינו בכך שהאפשרות קיימת. אחת הטענות השנויות במחלוקת בנושא היא לגבי קשר בין SIBO לתסמונת המעי הרגיז. אצל אנשים עם התסמונת הזו נמצאה שכיחות מוגברת של SIBO בתבחין נשיפה, וטיפול אנטיביוטי שהוביל לתוצאה תקינה בתבחין, הביא לשיפור בסימפטומים של התסמונת. כעת מועלית השערה שהאבחון על ידי תבחין הנשיפה לא היה מדויק, מסיבות שונות, וייתכן שהאנטיביוטיקה טיפלה בכלל בחיידקים במעי הגס, וזה מה שהוביל לשיפור בסימפטומים.
האבחנה של SIBO - האתגרים הנוכחיים
כדי לאבחן SIBO בצורה מדויקת, צריכה להיות בדיקה שתבדיל בין מיקרוביום תקין במעי הדק למיקרוביום לא תקין ושתנבא את התגובה לטיפול. אנחנו עדיין לא שם.
בעבר נעשתה האבחנה באמצעות תרבית של חומר שנשאב מהמעי הדק. לשיטה זו יש מספר חסרונות: הפולשנות שלה, מחירה הגבוה, הסכנה שחיידקי הלוע יזהמו את הדגימה והרגישות הנמוכה אם שואבים מאזור שדווקא בו אין ריכוז של חיידקים. מסיבות אלה החלו לפתח את תבחיני הנשיפה. העיקרון שעליו הם מבוססים: אם נותנים לנבדק פחמימות כמו לקטולוז או גלוקוז, הן עוברות מטבוליזם על ידי המיקרואורגניזמים במעי הדק, מה שמוביל לייצור גזים כמו מימן או מתאן שנספגים למחזור הדם ואז נפלטים בנשיפה. התאים האנושיים אינם מסוגלים לייצר את הגזים הללו, ולכן מדידה שלהם מאפשרת להסיק מסקנות לגבי מצב המיקרוביום.
בארצות הברית נקבעו טווחים להגדרת SIBO: עלייה של לפחות 20 חלקים למיליון (ppm) ברמת המימן מהרמה הבסיסית תוך 90 דקות של הבדיקה, או רמת מתאן של לפחות 10 חלקים למיליון (ppm) בכל נקודת זמן של הבדיקה. כדי להימנע מתוצאות חיוביות כוזבות, יש הנחיות מיוחדות לדיאטה שמבצעים לפני ביצוע תבחין הנשיפה.
יכולת ההבנה שלנו לגבי אוכלוסיית החיידקים הבריאה במעי עברה מהפכה בעקבות בדיקות הדור החדש, שאינן תלויות בתרביות. מדובר בבדיקות גנטיות של כל אוכלוסיית המיקרובים במעי, בדיקות שבודקות את התוצרים שלה, ובדיקות שבודקות את הביטוי הגנטי שלה. הבדיקות הללו, המבוצעות על דגימות צואה, מאפשרות להגיע למסקנות לגבי מיקרוביום המעי הגס, בעוד הבדיקות להערכת מיקרוביום המעי הדק עדיין מוגבלות.
מספר מחקרים הוכיחו שוני בין מיקרוביום המעי הדק אצל אנשים בריאים למיקרוביום המעי הדק במצבי מחלה כמו צליאק, רגישות לגלוטן שאינה צליאק, סוכרת ושחמת הכבד. מחקרים אחרים הראו שדיאטה ועישון סיגריות יכולים להשפיע על מיקרוביום המעי הדק, אולם המחקרים הללו היו מוגבלים וכללו מספר נבדקים קטן. לגבי SIBO ומיקרוביום המעי הדק, מספר המחקרים קטן עוד יותר.
מחקר אחד, שהשווה מטופלים עם SIBO לאנשים בריאים, מצא שאצל הראשונים היה מגוון קטן יותר של מיקרובים, ושהיה הבדל בסוגי המיקרובים בינם לבין הנבדקים הבריאים. במחקר זה הדגימות נלקחו מהתריסריון, שהוא חלק מהמעי הדק, אבל המעי מורכב משלושה חלקים, ואין הסכמה מהיכן עדיף לקחת את הדגימה. כדי לסבך את העניינים עוד יותר, הרכב החיידקים בחלל המעי הדק שונה מזה שעל פני רירית המעי הדק, ולא ברור איזו דגימה תיתן תשובה טובה יותר לגבי אבחנת SIBO.
הפיתוח של בדיקות בטכניקת קפסולה יאפשר נטילת דגימות במרווחים שונים לאורך המעי הדק במקום נטילת דגימה יחידה. את עומס החיידקים במעי ניתן יהיה להעריך באמצעות בדיקת PCR. אחד המחקרים מצא עומס מוגבר של מיקרובים בתריסריון אצל אנשים שסבלו ממחלות מעי שונות.
האתגר הגדול שנוגע לאבחנת SIBO הוא להגדיר מהם המאפיינים של מיקרוביום בריא במעי הדק. כשהשוו את המיקרוביום בבדיקות הגנטיות המתקדמות, מצאו הבדלים ניכרים במיקרוביום של נבדקים בריאים שונים, וזה הוביל להערכה שאולי עדיף להגדיר מיקרוביום בריא על ידי התפקוד שלו במקום על ידי הרכב המיקרובים שלו. את התפקוד בוחנים על ידי בדיקות של תוצרי החיידקים, וההערכה היא שהן יכולות להיות יעילות באבחון של SIBO.
הכותבת היא מומחית ברפואת המשפחה וברפואה אינטגרטיבית ופונקציונלית
