כדי לדעת איך אנחנו מרגישים, אנחנו מסתכלים לא פעם מסביב. פעם זו הייתה מדורת השבט, שאליה היו הולכים אבות אבותינו כדי ללמוד איך אחרים חושבים ומרגישים. היום זו התקשורת שמעצבת לא מעט את רגשותינו ואת תובנותינו החברתיות. דרך התקשורת, אנו מביטים סביב ומנסים להבין גם מה נכון ולא נכון. וכל זה קריטי במיוחד בהקשר האובדנות.
לאחרונה הופיעו בתקשורת כתבות על ההתאבדויות של אסף דגן ז"ל, אלירן מזרחי ז"ל, שיראל גולן ז"ל ואחרים. אלו הצטרפו לידיעה השגויה על אודות "50 מניצולי הנובה שהתאבדו". כל אלו מעוררים שיח ציבורי עמוק וחשוב, אך גם עלולים לייצר סיכון מוגבר להתאבדות. המחקר בתחום מלמד אותנו כי כאשר הסיקור של מקרי התאבדות נעשה באופן לא נכון - למשל כשמציגים התאבדות באופן רומנטי, מציינים את השיטה ואת מקום ההתאבדות ומדגישים כי ההתאבדות התרחשה בגלל סיבה אחת בלבד, הדבר עלול לעודד עלייה במקרי התאבדות.
לעומת זאת, סיקור אחראי המדגיש גורמי סיכון ודרכי מניעה דווקא מפחית את שיעורי ההתאבדות. לאור העלייה במספר הכתבות בנושא ולצד הקשיים הרבים שעימם החברה הישראלית מתמודדת בעת הזו, חשוב שנלמד יחד איך מונעים התאבדות. זהו קרב חשוב על החיים אשר הפעם, בשונה מהקרבות הצבאיים, נעשה במישור האזרחי. וכדי לצאת לקרב על מניעת התאבדות, עלינו להצטייד בידע על מי נמצא בסיכון ובכלים לגבי איך לפעול במצבי סיכון אובדני.
מי נמצא בסיכון אובדני בשנה האחרונה?
בתקופות משבר אקוטיות שיעורי האובדנות נוטים לרדת, בעיקר כי תקופות אלו מגבירות את תחושת השייכות ("כולנו בסירה אחת") שמאפשרת חיבור, קרבה וקשר בין אישי. אבל, חשוב לזכור כי ככל שהאירוע החריף מתרחק בזמן, תחושות השייכות והחיבור מתפוגגות לאט לאט. ובמקום תחושת הביחד מגיעה תחושת בדידות מכאיבה. כאשר אדם חש שהוא לבד במצוקתו, הסיכון לאובדנות עולה. בשנה האחרונה התוודענו לצערנו למספר גורמי סיכון ייחודיים שחשוב להכיר.
מאז אוגוסט 23 ועד היום אנו במהלך מחקר אורך פרוספקטיבי במדגם מייצג של החברה הישראלית, שבו השתתפו 710 בני אדם לאורך ארבע מדידות עד כה. לצדי לקחו חלק במחקר פרופ' יובל נריה מאוניברסיטת קולומביה, ד"ר כרמל בלנק וד"ר יואב גרובייס מהמרכז האקדמי רופין. המאמרים מהמחקר התפרסמו בכתבי עת מדעיים בעלי שם ממשפחת ה-Nature וה-Lancet.
"מחשבות אובדניות הן סימן למצוקה חריפה, אבל בתקופה זו הן גם תגובה הגיונית למצב הקשה. לכן, לא צריך להיבהל מהן. לאפשר לאדם במצוקה לשתף ולספר, ופשוט להקשיב יכול לעשות שינוי - בלי לחנך, בלי להטיף, בלי לכעוס, בלי לומר ש"החיים יפים"
על פי הממצאים, רמת החשיבה האובדנית, שהייתה גבוהה מאוד חודש אחרי הטבח, ירדה בחודשים האחרונים. ביולי 2024, 29 אחוז ממשתתפי המחקר שלנו דיווחו על מחשבות אובדניות. כמו כן, מצאנו כי יש קבוצות שנמצאות בסיכון אובדני חריף יותר - בעיקר אלו שעברו חשיפה ישירה לטבח, איבדו אדם קרוב במהלך המלחמה ופונו מהבית בשל המלחמה. לאוכלוסיות אלו חשוב מאוד שנשים לב.
מניעת אובדנות – ידע, כלים, יוזמה ואומץ לפעול
נכון, לא כל מי שמתמודד עם מחשבות אובדניות אכן יבצע ניסיון אובדני. יש מרחק בין מחשבות ובין התנהגות. אבל, הנתונים מדגישים שיש מסביבנו אנשים יקרים מאוד שמתמודדים עם מצוקה חריפה ועלינו לדעת איך לסייע להם. זו משימה רחבה שדורשת פעולה לאומית, חברתית ואישית. ברמה האישית יש מספר פעולות שחשוב מאוד שנבצע:
1. לזהות סימני מצוקה ולתת הכרה לכאב: ידע על סימנים לזיהוי אדם הנמצא בסיכון הוא חשוב. שינויים חריפים בהתנהגות, תחושות דיכאוניות, התמודדות עם טראומה חריפה שאינה נותנת מנוח, הסתגרות חברתית ותחושת חוסר שייכות, דיבור על חוסר תקווה, חוסר אונים ותחושת נטל על הסביבה ("כשאני לא אהיה כאן יהיה לאחרים טוב יותר").
בתוך המשבר האובדני אנשים נוטים לחוות נוקשות חשיבתית כך שאינם רואים חלופות או אופציות למצב הקשה. במדריך להתערבות במצבי סיכון אובדני בקרב בני נוער וצעירים, הדגשנו כי בני נוער מבטאים דיכאון לא פעם דרך כעס, תוקפנות ועלייה באלימות. בקרב גברים הדיכאון נוטה להתחבא מאחורי שימוש נרחב באלכוהול וסמים.
ממצאי המחקר מבהירים כי יש אוכלוסיות שעדיין מתמודדות עם סבל רב, עם פינוי מהבית, עם אובדנים בלתי נסבלים, עם שחיקה מהמילואים. חשוב מאוד לזכור שיש משפחות שעדיין מחכות לאהוביהם, לאחינו ואחיותינו החטופים. אנשים מקבוצות אלו עלולים להיות בסיכון מוגבר ולכן חשוב לתת להם מקום, הכלה, כבוד והוקרה – לראות אותם באמת להבטיח שלא ירגישו שקופים. חוסן קהילתי מתחיל בתשומת לב למי שנפגע באירועים ומתן מקום לכאב ולקושי שלהם.
2. לא לחשוש לדבר על מצוקה ועל קושי: אחת המשימות החשובות במניעת אובדנות היא הפחתת הסטיגמה הקשורה במצוקה, באובדנות ובמוכנות לבקש עזרה. שיח פתוח במשרד, בכיתה, בתנועת הנוער ובכל מקום אחר יכול לשנות את התפיסות ולהגביר מוכנות להיעזר. חשוב להבין שמחשבות אובדניות אינן מידבקות, לשאול על אובדנות לא מגביר סיכון אלא להפך, השאלה מאפשרת לאדם במצוקה להבין שיש מי שמוכן להקשיב גם לקשיים האלו.
מחשבות אובדניות הן סמן למצוקה חריפה, אבל בתקופה זו הן גם תגובה הגיונית למצב הקשה. לכן, לא צריך להיבהל מהן. לאפשר לאדם במצוקה לשתף ולספר, ופשוט להקשיב יכול לעשות שינוי - בלי לחנך, בלי להטיף, בלי לכעוס, בלי לומר ש"החיים יפים". כאשר אנחנו מאפשרים לאנשים במצוקה לשתף בלי לחשוש מביקורת או מסטיגמה, אנו יוצרים סביבה שמקדמת פתיחות ומוכנות לקבל עזרה.
"התאבדות אינה גזרת גורל ומניעת אובדנות היא מטרה אפשרית והיא בהישג יד. זהו נושא חשוב בכל שנה ובכל זמן, אולם בשנה האחרונה, נוכח המשבר שאיתו אנו מתמודדים כחברה, זהו נושא חשוב שבעתיים. "כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם מלא", נאמר זה מכבר, והנה כאן, אנו יכולים להציל לא מעט נפשות. זהו קרב חשוב מאין כמוהו"
3. לדעת איך לשאול לגבי אובדנות: לשאול באופן ישיר על אובדנות אינה משימה קלה אך היא מצילת חיים. ראינו אדם במשבר כלשהו? כדאי שנפנה אליו ונשאל ישירות. בהתחלה על הקשיים ועל המשבר, על תחושת חוסר תקווה וחוסר אונים. ולאחר מכן, לשאול שאלות ישירות ואמפתיות על מחשבות אובדניות והתנהגות אובדנית. לדוגמה, "האם לפעמים אתה רוצה רק ללכת לישון ולא להתעורר?", "האם את חושבת על התאבדות?", "האם יש לך מחשבות לפגוע בעצמך?" שאלות ישירות על אובדנות מעבירות מסר ברור: אני מוכן להקשיב למה שאת.ה חווים ומרגישים, גם אם אלו דברים קשים וכואבים.
4. להתמקד בשכנוע לפנות לטיפול: אחרי שהקשבנו לאדם במצוקה והבנו את מצבו, חשוב לשכנע אותו לפנות לעזרה מקצועית. השכנוע הזה צריך להיות אמפתי ורגיש, מתוך הבנה שהאדם לא רואה כרגע מוצא אחר. הדגישו בפניו שיש אנשים מקצועיים שיכולים לעזור, ושהמצב שבו הוא נמצא הוא זמני וניתן לשינוי. שיתוף במידע על אפשרויות הטיפול, הקווים החמים והמרכזים הזמינים לקבלת סיוע, יכול להיות קריטי. יש היום טיפולים מצוינים לדיכאון ולפוסט טראומה וגם למניעת אובדנות. אין סיבה להישאר עם הכאב הזה לבד, כדאי ורצוי לקבל טיפול.
5. לא לשכוח להרחיק אמצעים מסוכנים: כשיש מולנו אדם בסיכון אובדני – עלינו לעשות כל מה שאפשר כדי להרחיק ממנו אמצעים מסוכנים לפגיעה עצמית. זה מציל חיים. עלינו לזכור כי האדם האובדני הוא אמביוולנטי – הוא רוצה למות ובמקביל מחפש הצלה. כשאנשים מבצעים ניסיון אובדני באמצעים לא קטלניים, הם נוטים להתקשר למישהו כדי לבקש עזרה. זוהי תמצית האמביוולנטיות. אולם, כאשר הניסיון נעשה באמצעי קטלני – הסיכוי לשרוד כדי לבקש עזרה יורד מאוד. על כן, להרחקת אמצעים קטלניים יש משמעות גדולה.
פרופ' יוסי לוי בלזצילום: עופר חג'ביהתאבדות אינה גזרת גורל ומניעת אובדנות היא מטרה אפשרית והיא בהישג יד. זהו נושא חשוב בכל שנה ובכל זמן, אולם בשנה האחרונה, נוכח המשבר שאיתו אנו מתמודדים כחברה, זהו נושא חשוב שבעתיים. יש פעולות שאנחנו צריכים לבצע – ברמה הממשלתית, ברמה החברתית והקהילתית, וכפי שהדגשנו במאמר זה – גם ברמה האישית.
אין לדעת מתי מילה אחת, הקשבה כנה, או מעשה קטן של חסד יכולים להציל חיים. בהקשר הזה כל אחד מאיתנו הוא מנהיג, אשר בידיו נמצא המפתח להצלת חיים. נכון, אנו ראויים למנהיגים טובים יותר ברמה הלאומית, אולם בהקשר מניעת אובדנות נוכל אנחנו להיות מנהיגים וביחד לבנות חברה רגישה ומכילה יותר, שתעמוד לצד מי שזקוק גם ברגעים הקשים ביותר. "כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם מלא", נאמר זה מכבר, והנה כאן, אנו יכולים להציל לא מעט נפשות. זהו קרב חשוב מאין כמוהו.
פרופ' יוסי לוי בלז – פסיכולוג קליני, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין
- לפרטים על הרצאות להעלאת מודעות למניעת אובדנות, היכנסו לאתר "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, או ב-03-7487771.
- כמו כן, ניתן לפנות למרכזי החוסן או לקופת החולים כדי לקבל סיוע נפשי. מידע מלא על מספרי הטלפון ליצירת קשר עם מרכזי החוסן, עמותות הנותנות תמיכה וקופות החולים - בקישור הבא.
