בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
דימוי עצמי, מציאת בן זוג, ניהול קריירה על כל שלביה, התמודדות עם המחלה כשיש תינוקות בבית, או מה קורה כשהבית ריק ואז המחלה תוקפת? חמש נשים אמיצות, כל אחד בגיל אחר ובשלב אחר בחייה, פותחות את ליבן וחושפות את הקשיים שחוו בשלבי האבחון, הגילוי, הטיפולים והחיים שאחרי.
את בר כהן, אוטוטו בת 30, הסרטן "תפס" בסוף אפריל 2022, קצת אחרי יום הולדתה ה-29. היא הייתה בין עבודות, בין בתים, בין בני זוג, ואז פתאום זה.
כהן, זמרת המופיעה בהרכבים שונים ומורה לפיתוח קול, עברה סדרת בדיקות שארכו למעלה מחודש בכדי לאשש כי הגוש שבשד הוא אכן סרטני. "באותו ערב כשהרופא התקשר אליי הייתי כבר כמה חודשים בלי בית, ונדדתי בייאוש בין חברים. אני זוכרת שבדיוק בישלתי במטבח, לפני הופעה שהייתה לי, וחשבתי לעצמי שדי, נמאס לי מהנדודים ומהחיפושים אחר בית, ושקלתי האם לקחת איתי תיק גדול כך שאחרי ההופעה אמשיך להוריי, שגרים ביישוב לפיד שעל יד מודיעין".
היא נזכרת בשיחת הטלפון: "הרופא אמר לי בלקוניות מוזרה שהמחלה בשלב יחסית מוקדם, ושהוא מצטער שהוא צריך לבשר לי את זה. הייתי בהלם. התיישבתי על הכיסא ושאלתי 'מה אני עושה?' הוא שלח אותי לאונקולוג". כהן, שעוברת בימים אלה הקרנות, איבדה את אמה כשהייתה בת שש. "אימא שלי נפטרה מסרטן השד, וזה תמיד ריחף מעל ראשי", היא אומרת.
כשהחלו הטיפולים ושיער ראשה נשר היא חששה מאוד. "הייתי אז בתחילת הקשר עם עמית, בן זוג חדש, שרק התחלנו לצאת, ולא ידעתי מה הוא יחשוב עליי", היא מספרת, "אבל הוא עזב הכל ועבר איתי את כל התהליך הקשה הזה. למרות שעברתי הרבה שינויים, גם פיזיים, הוא נשאר ונתן לי הכי הרבה בטחון וכוחות".
"בעשורים האלה של החיים הכל מורכב מאוד ודומיננטי" היא אומרת. ניסיתי להיראות טוב ולהיראות בריאה. לא הלכתי עם פאה כי לא רציתי להסתיר או להתבייש. זה היה שיא הקיץ וסימן ההיכר שלי היה מטפחות צבעוניות במגוון הדפסים. הקושי והאתגר הגדול היה בעיקר לקראת הסוף, כשהפנים פחות נשמרות ואת מפסיקה להרגיש עצמך.
"להבדיל מנשים שחיפשו קבוצות תמיכה אני דווקא חיפשתי את האנשים הרגילים כדי שינרמלו לי את החיים", היא מספרת. "צחוק הגורל הוא שמצאתי את עצמי נחשפת לעמותת"אחת מתשע" דרך פוסט אופטימי עם תובנות שכתבתי בשיא הטיפולים. הן התקשרו אליי ומשם מהר מאוד מצאתי עצמי במשך חודשיים על שלטי חוצות, מככבת בקמפיין להעלאת המודעות לסרטן השד".
כהן ובן זוגה עמית שהחלו, כאמור, במערכת יחסים בתחילת המחלה ונשארו עד היום, נזכרים בצחוק: "כל תל אביב הייתה מכוסה בשלטים של בר רפאלי ושלי. שלט בר רפאלי, שלט אני. בזמנו, גרנו בתל אביב והיינו סופרים שלטים ונקרעים מצחוק. מי ידע שהקרחת ואני נתגלגל לכאלה ממדים?", היא מסכמת בחיוך גדול.
העשור הרביעי: "ילדים קטנים נותנים כוח להתמודד"
שמרית לוי קילצ'בסקי (42) מרמת השרון, אובחנה יום לפני יום הולדת 38. מגיל 34 הייתה במעקב של כירורגית שד ועם האבחנה מיהרה ועברה מיד ניתוח להוצאת הגידול, לאחר מכן החלה במסלול טיפול הכולל: שימור פוריות, כימותרפיה, הקרנות ולבסוף טיפול הורמונלי מונע. כיום היא מוגדרת כמחלימה. באפריל 2022 ילדה את בתה שמצטרפת לשני בניה, שהיו בני 5,8 בזמן שחלתה.
"התוכנית הייתה להרחיב את התא המשפחתי. עם האבחנה הבנו בעלי ואני שנצטרך להמתין עם זה", היא משתפת, "הבנו שלזמן יש משמעות ושצריכים לפעול מהר. הייתי במעקב לאור העובדה שיש לנו במשפחה הסטוריה עם המחלה, שתי סבתות שחלו בסרטן השד ודודה שנפטרה מסרטן (לא שד). בבדיקה האחרונה אצל הכירורגית, זו זיהתה מרקם לא טיפוסי ולכן הפנתה אותי לביצוע בדיקת אולטראסאונד ומשם המשכתי לביופסיה שגילתה את הגוש הסרטני האגרסיבי שבשד ימין. לא הופתעתי", היא מודה, "אבל זה תמיד נופל כרעם ביום בהיר. העולם מתרסק עלייך ותחושת חשש מציפה אותך".
היא עובדת כמנהלת מוצר בטוטו, המועצה להסדר ההימורים בספורט, והיה לה חשוב לשמר שיגרה, ולכן פנתה לפסיכולוגית ילדים כדי שתכוון אותם כיצד לשוחח עם הילדים. "אחרי הניתוח סיפרנו לילדים שלאימא היה סרטן והוציאו אותו ושאימא צריכה לעבור טיפולים שגורמים לשיער לנשור ומחלישים קצת את הגוף. הבן הקטן מיד שאל, "אימא, מקבלים את זה מהים?" אמרתי לו, "למרות שזה סרטן זה לא קשור לים".
היא אומרת: "מבחינתי, שיחת הגיים צ'יינג'ר הייתה עם אחות של חבר שחלתה והחלימה. היא אמרה לי, 'אני הייתי שם. את תראי, את עוברת את זה. יהיו לך כמה ימים אחרי טיפול כימותרפי שאת תהיי חלשה, אבל את תתאוששי. לראשונה, הבנתי שזה קשה אבל האמנתי שאצא מזה. השיחה הזו איפשרה לי לומר לבעלי בביטחון: "אני לא נותנת לסרטן לשנות לנו את התוכניות ולשדוד את החלומות.
"זו בדיוק הסיבה שאני מתנדבת כיום בתוכנית "לצידך" של עמותת 'אחת מתשע', במסגרתה מחלימות מסרטן השד מלוות חולות עד להחלמה. אני ממש מרגישה שהייעוד שלי הוא, להחזיר לנשים אחרות את מה שאני קיבלתי: את כל הכוחות ותחושת העוגן והמעטפת שהייתה לי מבעלי, הוריי, המשפחה והחברים, והאומץ לשתף מבלי לחשוש שמישהו ירחם עליי".
לוי קילצ'בסקי מודה כי היו רגעים קשים של משבר ופחד שקיים, אבל לדבריה, ילדים קטנים נותנים כוחות. "מצד אחד, כאם, את חרדה מה יהיה אם אני לא אהיה בסביבה, ומצד שני חיזקתי את עצמי שאין מצב שאני לא בסביבה. גם המחשבות על תינוקת והרחבת המשפחה מעוררות שאלות, מה יקרה אם המחלה תחזור? אבל אי אפשר לחיות בפחד".
על בן זוגה היא אומרת: "בהתחלה הוא לא הבין מאיפה זה נפל עליו ולקח לו יומיים לעכל ולאחר מכן היה לצידי ברמות שלא יכולתי לחלום ולדמיין. בזכותו יכולתי להסתובב קירחת בבית ועדיין להרגיש יפה ומושכת ובטוחה".
שמרית לוי קילצקבסקי: "מצד אחד, כאם, את חרדה מה יהיה אם אני לא אהיה בסביבה, ומצד שני חיזקתי את עצמי שאין מצב שאני לא בסביבה. גם המחשבות על תינוקת והרחבת המשפחה מעוררות שאלות, מה יקרה אם המחלה תחזור? אבל אי אפשר לחיות בפחד"
העשור החמישי: "הבשורה הגעה באמצע טקס סיום כיתה י"ב של הבת"
ויוי קנוביץ' (54) מגן יבנה, גרפולוגית ועובדת בחברת מחשבים, אובחנה בגיל 46 בסרטן אלים ומפושט. היא נשואה, אם לשני ילדים שהיו אז בני 17 ו–21. "חצי שעה לפני מסיבת סיום כיתת י"ב של הבת קיבלתי טלפון מהרופאה שבישרה לי את החדשות. הייתי מפוחדת ולחוצה, אבל רציתי לכבד ולשמוח עם הבת שלי. היא שרה את התקווה בסוף האירוע מול כל השכבה והמשפחות והייתה כל כך נרגשת. בכיתי מהתרגשות ומדאגה, הרגשתי שהאדמה נשמטה מתחת לרגליי".
למחרת, היא העירה את בתה וסיפרה לה שלאימא יש סרטן והיא צריכה לנסוע לבית חולים. "הבת פרצה בבכי וביקשה שאני אישאר איתה עד לגיוס. אמרתי לה: "אל תדאגי. אנחנו עוד נשמח ונעשה עוד הרבה דברים יפים יחד. אני מתכוונת לראות אותך מתחתנת ולזכות לגדל את הילדים שלך".
כשהבת התגייסה, הייתה אווירה קשה. "מהטיפול השני, כשהיא ראתה אותי קירחת היא הייתה בטוחה שאני עומדת למות ופשוט התרחקה ממני. מלהיות החברה הכי טובה של הבת שלי היא פשוט "נעלמה" לי. לקראת סוף הטיפולים קיבלתי אותה בחזרה", היא מוסיפה ונזכרת: "הבן היה קצין בחיל הים. הבת עזבה את הבית וגרה אצל סבא וסבתא. בכל חופשה מהצבא הבן היה צמוד אליי יחד עם בעלי שלא עזב אותי לרגע. במהלך טיפולי הכימותרפיה אנחנו מאבדים את החזות שלנו, את היכולות שלנו. זה קשה ולא נעים והכל תופס פנים אחרות וכן, גם הדינמיקה עם הבעל והילדים משתנה".
קנוביץ' מתנדבת גם היא בעמותת 'אחת מתשע'. "כשחליתי הרגשתי בודדה, למרות שהייתי מוקפת במשפחה אוהבת ותומכת וחברים טובים מאוד. חיפשתי מישהי שתבין מה עובר עליי. עם החיים שקיבלתי במתנה מהיקום, אני מרגישה כפוית טובה אם לא אתן מעצמי. אני עושה זאת למען נשים אחרות ומודה על הזכות לתמוך, לעודד ולחזק ויחד עם זאת זה למען הנפש שלי", היא מודה.
ויוי קנוביץ: "מהטיפול השני, כשהבת שלי ראתה אותי קירחת היא הייתה בטוחה שאני עומדת למות ופשוט התרחקה ממני. מלהיות החברה הכי טובה של הבת שלי היא פשוט "נעלמה" לי. לקראת סוף הטיפולים קיבלתי אותה בחזרה"
העשור השישי: "לילדים הגדולים היה קשה"
קרולה ברנשטיין (60) מהוד השרון אובחנה בגיל 55. היא נשואה ואם לשלושה ילדים בוגרים שהיו אז סטודנטים בני 25 ו-28, ובת 19 שהייתה בשירותה הצבאי. את האימות לסרטן השד היא קיבלה כשטיילה עם בעלה בפורטוגל.
"באחד הבקרים כשיצאתי ממקלחת המלון הרגשתי שמשהו לא תקין ומיד ידעתי שזה סרטן. אבא שלי נפטר שנה וחצי קודם מסרטן במערכת העיכול ומה שהכי הטריד אותי בכל הסיפור, זה איך אני אומרת לאימא שלי שהייתה אז בת 81, שגם אני חליתי בסרטן. כשהאבחנה הייתה סופית, שיתפתי את כולם וגלגלתי את העניינים מהר מאוד. היום אני בסדר".
היא מוסיפה ואומרת: "האמת, שמהרגע הראשון שנודע לי, המילה מוות לא עלתה לי לראש, למרות תופעות הלוואי המאוד לא נעימות. עם זאת, היה לי ברור שאני יוצאת מזה ושאני חוזרת להיות מי שאני. רגע אחד שזכור לי במיוחד באמצע אחד הטיפולים הקשים, כשאמרתי טוב די, אני רוצה את החיים שלי בחזרה. אבל זה היה רגע אחד של שבירה ומהר מאוד חזרתי לעצמי. האמת, אם הייתי צריכה לבחור הייתי בוחרת בגיל הזה, כי עם ילדים קטנים זה הרבה הרבה יותר קשה ומצד שני נורא השתדלתי להפגין שהכל בסדר".
היא מספרת, שלמרות שהילדים כבר היו בוגרים, הם לקחו את זה קשה. "היה להם מאוד קשה כי סרטן מתקשר עם הרבה דברים נוראים, ומצד שני, הצגתי שהכל בסדר בזמן שהגוף שלי הראה את הטיפולים הקשים שעברתי. עם הדיסוננס הזה וחוסר היציבות היה קשה. עם זאת, השתדלתי כמה שפחות שיהיו לי הנחות. המשכתי לעבוד כמנהלת בית מרקחת מכבי, גם אם לא כרגיל. זו הייתה החלטה עקרונית שאף אחד לא יזיז את הגבינה שלי. גם לא הסרטן".
"ילדיי הגיעו לטיפולים כשבעלי לא יכול היה, דאגו להגיע עם הרבה מצב רוח טוב ועם אוכל ופינוקים שאני אוהבת. הם עטפו אותי מכל הכיוונים וחיזקו. גם בעלי. למרות שהוא טיפוס מופנם שמתקשה לשתף".
הטיפולים לקחו שמונה חודשים שבסופם, "פיצינו את עצמנו בטיול ארוך לארצות הברית". "מבחינתי, החגיגה הכי גדולה הייתה כשלאחר מספר חודשים הבן שלי התחתן. תמיד טענתי שהשיגרה היא חזקה יותר מהכל וזה גם מה שאני משדרת, גם בהתנדבות שלי במפגשים עם נשים אחרות, אני אומרת שמה שיש להן הוא בר טיפול ושיוצאים מזה. כשאישה שחוותה את זה על בשרה אומרת – זה עושה טוב ומכניס לפרופורציות הנכונות".
קרולה ברנשטיין: "למרות שהילדים כבר היו בוגרים, הם לקחו את זה קשה, כי סרטן מתקשר עם הרבה דברים נוראים, ומצד שני, הצגתי שהכל בסדר בזמן שהגוף שלי הראה את הטיפולים הקשים שעברתי. עם זאת, השתדלתי כמה שפחות שיהיו לי הנחות. זו הייתה החלטה עקרונית שאף אחד לא יזיז את הגבינה שלי. גם לא הסרטן"
יהודית מאיר, יו"ר עמותת 'אחת מתשע' ומתנדבת בתוכנית "לצידך" מזה 17 שנה, חלתה בסרטן השד בשנת 2004 כשהייתה בת 49. "רק אישה שחוותה את המחלה ועברה את תהליך ההחלמה יכולה להבין נשים שחולות בסרטן השד", היא אומרת. "אנחנו מדברות באותה השפה, עושות להן סדר במחשבות, עוברות איתן את התקופה הקשה של חייהן ומלוות אותן עד להחלמה. התוכנית נותנת גם הרבה סיפוק ומשמעות לחיי המתנדבות".
על הפן המקצועי של הפרויקט ועל המשמעות של ליווי מתמודדות במלוות שמותאמות להן לפי הגיל והקשיים של כל אחת אומרת מאיר: "הקישור בין השתיים נעשה באמצעות של רכזות הטיפול של העמותה, שבוחנות את החולות ואת המחלימות, שעוברות הכשרה רצינית לפני וגם לאורך הליווי. זה שונה מאוד מתמיכת המשפחה או מחוכמת ההמונים הנפוצה ברשתות כיום, שהיא לפעמים מבלבלת.
"מדובר בקבוצת השוות והדומות. כמו שאימהות יודעות לדבר על חיתולים, כך חולות סרטן שהחלימו יודעות לדבר עם חולות. רק הן יודעות מה החולות בדיוק עוברות, מכירות את אי הוודאות והחששות, ועושות סדר בתוך כל הכאוס הגדול".
לדבריה, התאמת שכבת גיל המתנדבות והמתמודדות חשובה מאחר שהשיח והדילמות מוכרים וזהים. "במשברים קורה אחד משניים: או שלא מתפקדים או שמתחברים חזק יותר. אנחנו, עם המתנדבות, מציעות איך לצמוח מהמשבר הזה. נשים רבות מבינות פתאום שהחיים קצרים וחשובים מדי והן רוצות להספיק לעשות דברים שזה הזמן לעשותם".
לאתר עמותת "אחת מתשע" - לחצו כאן
מספר טלפון להצטרפות לתכנית "לצידך" - 1-800-363-400
מוגש כשירות לציבור ללא מעורבות בתכנים על ידי החברות: אסטרהזניקה, גיליאד, מדיסון, MSD, נוברטיס, פייזר, רוש
בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
