המלאכית שהגיעה פעמיים: כשעומר בוקאי הגיע לפסגה האיקונית של האנפורנה בייס קאמפ בנפאל בחודש שעבר, עטוף בדגל ישראל ועם חיוך על שפתיו, מעטים הבינו עד כמה ההישג הוא משמעותי. בוקאי לא רק היה רק אחד מהישראלים הרבים שכובשים את הפסגה הצבעונית בגובה של יותר מ-4,000 מטרים, אלא שהוא עשה זאת תשעה חודשים לאחר שנפצע בעזה כשמחבל פוצץ את הטנק שבו ישב.
"זה היה רגע שחיכיתי לו הרבה זמן", מספר בוקאי על ההגעה לפסגת ההר. "חלמתי עליו בזמן השיקום מהפציעה", הוא מספר, "באותן שניות אתה אפילו מפלרטט עם המחשבה של לעשות את הטראק לבייס קאמפ של האוורסט".
חמק מהמוות פעמיים
אנחנו מדברים בשיחה טרנס אטלנטית, רחוק מחבריו ליחידה שהשאיר מאחור, כשהוא בחדרו בגסט האוס בהודו. "להיות פה זו חוויה עוצמתית, פתאום אתה מבין כמה אתה קטן לעומת הטבע ומרגיש מבורך על כך שגם עם הפציעה הגשמת חלום, שהיה בריא ומשקם לנפש".
בוקאי (20) יודע היטב על מה הוא מדבר, בחייו הקצרים הוא הספיק לחמוק מהמוות פעמיים. בפעם הראשונה בגיל שלוש כשנלחם בלוקמיה ובפעם השנייה לפני פחות משנה, כשגופו ספג עשרות רסיסים מפיצוץ מטען שמחבל הצמיד לטנק שבו שהה כתותחן בפאתי העיר עזה בראשית ימי הכניסה הקרקעית במלחמה.
עדי, אמו של עומר: "לרגע לא חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים חני תיכנס שוב לחיינו. הייתי כמו כל המשפחה אז בסערת רגשות, אתה לא מעכל עדיין את הסיטואציה, וזו למעשה הייתה אולי אנחת הרווחה היחידה שהייתה לנו באותם ימים כשהבנו שחני היא זו שתהיה האחות המטפלת שוב של עומר"
באופן כמעט מיסטי, במרחק של קצת פחות מעשרים שנה בין שני המקרים, מי שהייתה שם לצידו הייתה אותה אחות, חני סטופר-הינדן. השניים הכירו לראשונה ב-2007 במחלקה האונקולוגית של בית החולים הדסה עין כרם, כאשר בוקאי נלחם בסרטן, ובפעם השנייה בשנה שעברה, כשחני הייתה זו שהתייצבה בדלת משפחת בוקאי כאחות המטפלת מטעם "צבר רפואה" באשפוז הביתי שהוא נשלח אליו לאחר הפציעה. "אני מניח שאפשר לקרוא לה המלאכית הפרטית שלי. היא הגיעה אליי בפעמיים הכי קריטיות בחיים שלי".
הוא נולד במבשרת ציון, פסנתרן מוכשר, שהתגייס לחטיבת 401 של השריון שבה מוקם בגדוד 52. מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר תפסה אותו ואת חבריו לגדוד בזמן אימון ברמת הגולן. תוך כמה שעות הם כבר היו בעוטף עזה ולחמו בזיקים ובנתיב העשרה.
עם תחילת הכניסה הקרקעית, אחרי שלושה שבועות, הם היו בין הכוחות הראשונים שנכנסו לרצועה. "שבועיים וחצי לתוך התמרון, מחבל עלה על הטנק שלנו והצמיד אליו מטען שהתפוצץ", הוא מספר. "מיד אחרי הפיצוץ כבר הבנתי שנפגעתי, למזלי כוחות הפינוי העבירו אותי במהירות, תחילה לנמ"ר ואז באופן מוטס לבית החולים בילינסון, שם עברתי ניתוח להוציא את הרסיסים שספגתי בידי השמאלית, הגב והחלק העליון של רגלי".
שלושה ימים הוא בילה במחלקות הפנימיות של בילינסון לפני ששוחרר לאשפוז ביתי. רק כאשר סטופר-הינדן נכנסה לביתו הבינו שניהם שהם כבר מכירים מהעבר. "אמא שלי קיבלה טלפון מאחות בשם חני, אבל היא לא סיפרה לי שהיא שתטפל בי. ברגע שראיתי אותה בדלת, זה היה מפתיע ומרגיע בו זמנית".
אמו של עומר, עדי, מספרת כיצד כאשר חני התקשרה אליה לאחר הפציעה, היא חשבה שזו לא יותר משיחת חולין עם מכרה ותיקה. "עניתי לה בפשטות, כמו שעונים למכרה, לרגע לא חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים היא שוב תיכנס לחיינו. הייתי כמו כל המשפחה אז בסערת רגשות, אתה לא מעכל עדיין את הסיטואציה, וזו למעשה הייתה אולי אנחת הרווחה היחידה שהייתה לנו באותם ימים כשהבנו שחני היא זו שתהיה האחות המטפלת שוב של עומר, זה השלים לנו את התמונה".
סטופר-הינדן (50) הייתה רק אחת מצוות שלם שטיפל בעומר, לצד רופא ומטפלים אחרים. הגעתה לבית הייתה עבור המשפחה אירוע מרגש. "אני לא אדם מאמין", אומרת עדי, "אבל זה צירוף מקרים מטורף שבשני המקרים הכי קשים שלנו חני הייתה איתנו. אין שום הסבר רציונלי לזה".
עומר בוקאי: "לא רק החבישה של הפצעים עזרה לי, אלא היום אני מבין שהיה שם גם טיפול נפשי תוך כדי הפעולות. בזמן שהיא בדקה את הפציעות דיברנו על הכול. אני מניח שזה קרה בגלל ההיכרות המוקדמת והרגשתי איתה יותר בטוח"
כיום חני היא האחות האחראית של מחוז ירושלים בחברה לאשפוז ביתי. כבר בראשית המלחמה החליטה שהיא תהיה זו שתטפל בחייל הראשון באזורה. "רציתי להבין בכוחות עצמי מה התפקיד דורש לפני שאשלח את האחיות תחתיי למשימה. כשהתקשרתי לעדי, שכנראה שמרה את המספר שלי בנייד מהתקופה של המחלה, היא ענתה לי ב"היי חני, הלב שלי נפל כי הבנתי במי מדובר".
"לא ידעתי שהוא בכלל גויס", מספרת חני ששמרה עימו על קשר עד לפני חמש שנים כשהיה מגיע לבדיקות. "לא חשבתי שהפרופיל שלו מתאים לגיוס. הייתה לי שיחה מרגשת עם עדי כי היה לי קשר מיוחד עם כל המשפחה, אני היום רואה את זה כמתנה".
הנגינה ותכנון הטיול היו חלק מהריפוי
"אני זוכר את זה היטב, כשהגעתי הביתה כל מה שרציתי לעשות זה לשבת ליד הפסנתר ולנסות לנגן שופן", אומר בוקאי, תלמיד מצטיין במגמת המוזיקה של התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים.
"הוא החליט מיד שחלק מהריפוי שלו יהיה דרך הנגינה. הוא עשה דרך לא קלה, תחילה היה קשה לו לדרוך על הרגל הפצועה והוא השתמש בקביים, אבל כל הזמן גם דיברנו בין היתר על הטיול שרצה לעשות במזרח ואני כל כך שמחה שהוא יצא אליו", מספרת חני, "אני עוקבת אחריו בתמונות שהוא מפרסם באינסטגרם ועושה לו לייקים. עבורי, כמי שהכירה את המשפחה כולה בצורה כל כך אינטנסיבית למשך שנתיים כשהוא היה במחלקה האונקולוגית, זו הייתה מתנה לשוב ולהיפגש עימו ועם בני משפחתו שוב".
לדברי בוקאי, לא רק החבישה של הפצעים על ידי סטופר-הינדן עזר לו להחלים. "היום אני מבין שהיה שם גם טיפול נפשי תוך כדי הפעולות. בזמן שהיא בדקה את הפציעות דיברנו על הכול. אני מניח שזה קרה בגלל ההיכרות המוקדמת לנו. אני הרגשתי יותר בטוח כשאני יודע, שההורים סומכים עליה בעיניים עצומות".
עומר בוקאי: "רק לפני כמה חודשים הלכתי בקושי עם קביים ועכשיו אני בכושר של הליכה של 18 ק"מ ביום. ידעתי שאם אוותר לעצמי זו הוכחה שהשיקום לא עבד"
השניים מספרים כי מהרגע הראשון שנפגשו המטרה הייתה שבוקאי ישוב ללכת כדי שיוכל להגשים את חלומו ולצאת לטיול במזרח. "החלטתי שמה שיעשה לי טוב זה לצאת ולטייל ולראות עולם ולהשתקם מחוץ לארץ וצדקתי".
המעבר משכיבה במיטה פצוע ברוב שעות היממה למטייל לא היה קל בלשון המעטה. זה דרש עבודה סיזיפית עם פיזיותרפיסטית כמעט כל יום. "זה לא פשוט. רק לפני כמה חודשים הלכתי בקושי עם קביים ועכשיו אני בכושר של הליכה של 18 ק"מ ביום. ידעתי שאם אוותר לעצמי זו הוכחה שהשיקום לא עבד".
הוא לא חוזר בקרוב ארצה, אבל המחשבות שלו בהחלט נמצאות פה וברצועה. "החברים בעזה בראש שלי 24/7. שניים מהפלוגה שלי נהרגו בימים האחרונים ועם כל הקושי והשאלות האם לחזור או להמשיך - המון חברים שבעזה שהעליתי מולם את ההתלבטות, אמרו לי להמשיך כי זה השיקום שלי עם עצמי".
