בחירת התורם גרמה לי להבין שיש בי צד מאוד גזעני ושטוח. השתמשתי בכל הסטראוטיפים הקיימים על כל עדה (כולן, ללא אפליה) בזמן שעברתי על מאגר התורמים. ואם זה לא מספיק מתנשא, היה לי ברור שאני רוצה תורם מחו״ל. מישהו אירופאי. לא רק בזכות הגנים הבלונדינים המשובחים, אלא גם משהו בתחושה הזאת של הרחוק וזה שככל הנראה פחות נשים מזמינות ״טייק אווי״ מחו״ל - הרגיש לי יותר נכון ובטוח.
בנוסף, על התורמים מחו״ל יש הרבה יותר מידע. אפשר לראות תמונות שלהם כילדים (זה קצת הרגיש כמו טינדר בהתחלה, אבל במובן המאוד פלילי ורע). אפשר אפילו לשמוע את הקול שלהם (יש הקלטה של ריאיון הקבלה) ובמקרה של תורם מעבר לים יש אפילו אפשרות שהילד/ה הפוטנציאליים שלי יוכלו ליצור איתם קשר באיזשהו שלב בחיים. עם תורם ישראלי, ככה הרגיש לי, יש סיכוי שזה יהיה מישהו שעשה עליי חרם ביסודי או שזה הבחור מהפיצוצייה שליד הבית. איטס א סמול קאנטרי, יו נואו.
19%, הפרקים הקודמים ביומן ההפריה של גל:
אחרי שבחרתי כמה אופציות בלונדיניות גבוהות עם עיניים בהירות, הסתבר לי שזה לא ממש אפשרי, או אם לדייק יותר - זה יעלה לי הרבה מאוד כסף כדי שזה כן יהיה אפשרי (משהו שקשור בבדיקות הגנטיות שצריך לעשות בנפרד). עם גנטיקה לא לוקחים סיכון, אז חזרתי למאגרים מתוצרת הארץ.
עם שני מאגרים משני בנקים שונים הלכתי לזוג החברים הטובים שלי כדי לבחור את "המיועד". למה להרגיש גזענית לבד בבית כשאפשר לשבת עם מישהו שיגרום לך להרגיש חסידת אומות עולם עם כמות הסטראוטיפים והבדיחות העדתיות שיש לו?
בכלל, לשבת ולבנות איזושהי תמונה על מישהו דרך תיאור יבש וקצר בקובץ האקסל זה מאוד משעשע. זה כמו לשבת על הבר ולנחש באיזה דייט הזוג מולכם ומה כל אחד מהם חושב על השני. כאילו, כמעט כמו. את הגנים שלהם את לא תפגשי שוב. הפעם יש לי רשימת גברים, עם פירוט הגובה, המשקל, עיסוק ההורים ותיאור מוגזם ולא אמין של המראה והאופי שלהם. ומהקובץ הזה אני צריכה לבחור עם מי לעשות ילד.
הדבר היחיד שאוכל לספר לילד/ה שלי נמצא בדף word מודפס
לגבי הבחירה הסופית שלי, אני רק אגיד שהיה לי חשוב שהוא יהיה חכם. אחרי ש"וידאתי" לפי התיאור שהוא גם נראה טוב. אם אמא שלוש יחידות מתמטיקה, לפחות שאבא יהיה חמש. היה לו איזשהו רבע שפסלתי בהתחלה מטעמי גזענות, וכשסיפרתי לאחת החברות הטובות שלי על התורם ועל הרבע הפחות מוצלח שלו, הסתבר לי שזה החצי שלה. במצב אחר הייתי אולי קצת נבוכה מהפדיחה, בשלב הזה בעיקר עניין אותי במה הדודים שלה עוסקים. לא לקחתי סיכון והלכתי על מיקס עדתי. אני "חצי-חצי", הוא "חצי ושני רבעים". אפשר לומר שדאגתי מראש שכל בדיחה עדתית תתפוס כאן, לא קיפחתי אף מוצא.
לא לקחתי סיכון והלכתי על מיקס עדתי. אני "חצי-חצי", הוא "חצי ושני רבעים". אפשר לומר שדאגתי מראש שכל בדיחה עדתית תתפוס כאן, לא קיפחתי אף מוצא
במגירה שליד המיטה שלי מונח דף word מודפס עם המידע על התורם. זה הדבר היחיד שאוכל לספר לילד/ה שלי על המוצא שלהם. זה לא באמת אבא הרי. זה יותר משהו מאשר מישהו. זאת תהיה המבחנה עם המספר שתצטרכי לאשר בכל פעם שתוציאי מנה מהבנק ומה שישימו במכל המתכת איתו תיסעי לבית החולים לפני השאיבה, יחד עם הטופס שתצטרכי לחתום עליו.
למשך דקה וחצי דווקא כן היה אבא. מישהו שלמד איתי בתיכון. במהלך השנים נפגשנו פה ושם במסגרת העבודה. אף פעם לא היינו החברים הכי טובים, והקשר לא התפתח מעבר לעבודה. ובכנות – לרגע לא חשבתי עליו כעל אופציה, עד שחבר משותף זרק את השם והמליץ לי לבדוק איתו כי הוא חשב שנהיה זוג (הורים) מושלם ביחד.
המעבר בין לדבר פעם בשנה על עבודה ללדבר כמה פעמים ביום על הביציות שלך ועל בדיקות הזרע שלו, היה מהיר מאוד. אני הודעתי שאני מתחילה סבב נוסף בחודש הבא ואם הוא רוצה להצטרף – זה חייב לקרות עכשיו. בגדול, זה היה כאילו הצעתי לו טרמפ לבאר שבע כי אני גם ככה בדרך.
2 צפייה בגלריה
ממבט נוסף בקובץ ה-word שלו, אני חייבת להגיד שרוב הסיכויים הם שהייתי מתחילה איתו אם היינו נפגשים
(צילום: Shutterstock)
אחרי טיוטה ראשונה של הסכם הורות, בדיקות גנטיות, ייעוץ רופא ועוד טופסולוגיה, יומיים לפני תחילת סבב הטיפול הוא הודיע שהוא "מתפטר". אני לא יכולה להגיד שהייתי מופתעת, כי הרגשתי שהוא לא לגמרי שם. אני לא יודעת מה הייתה הסיבה האמיתית להחלטה שלו וזה גם לא רלוונטי או משנה בכל מקרה. הוא אמר שזה מהיר לו מדי. לגיטימי לגמרי כמובן (וברור שתמיד עדיף לעצור כשזה לא מרגיש נכון), פשוט מוזר לשמוע את זה ממישהו שכבר לפני חמש שנים היה בתהליך עם מישהי אחרת (ופרש יום לפני השאיבה), והיה הרבה יותר בקיא ממני בכל שלבי התהליך.
אז חזרתי לתורם, זה שתמיד יהיה שם בשבילי, תמורת תשלום חודשי על השימוש במקפיא של הבנק. את התורם שלי פגשתי חודש לפני כן. הוא במבחנה במכל מתכת. אני בג'ינס וטי שרט לבנה. אנחנו נוסעים מהבנק לאסותא ביחד אחת לכמה חודשים לפני כל שאיבה. ובכל פעם זה מרגיש לי מוזר ובעיקר רחוק כל כך מהדרך בה דמיינתי שזה יקרה.
הרבה אנשים מספרים על בני הזוג שלהם שהם לא היו אהבה ממבט ראשון ושהם לא הטיפוסים שהם היו היו יוצאים איתם בדרך כלל. וכל זוג מדבר על זה שמערכת יחסים זה גם פשרות בסופו של דבר. זאת אולי לא אהבה ממבט ראשון (או מסבב חמישי כבר), אבל ממבט נוסף בקובץ ה-word שלו, אני חייבת להגיד שרוב הסיכויים הם שהייתי מתחילה איתו אם היינו נפגשים, ושהוא בהחלט הטיפוס שלי. בסופו של דבר, בחרתי לו את הגובה, צבע העיניים, המשקל, העיסוק של ההורים והמוצא. וכן, הוא ישראלי. בזוגיות, כמו שאומרים, צריך להתפשר. אז התפשרתי.
בפרק הבא: כמה זה עולה לי
