חמש שנים חלפו מאז אובחן טל (42), נשוי ואב לשתי ילדות קטנות, בניוון שרירים, אך רק לפני שנה נאמר לו שהוא זכאי לליווי של פסיכולוג שיקומי שיסייע לו להתמודד עם השינויים והאתגרים שמתרחשים בחייו.
קראו עוד:
"הייתי ספורטאי, היה לי הכול, ופתאום נהיו לי קשיים ברגליים, בידיים, בלסת", הוא מספר. "אני עדיין הולך, אבל מוגבל בתנועה. זה עירער אותי, נכנסתי קצת לדאון, רציתי טיפול, אבל הפתרון שלהם היה ישר להפנות אותי לפסיכיאטר שייתן לי כדורים. אני לא רציתי כדורים. רציתי לדבר".
שנים חלפו עד שהבין כי הוא יכול לקבל סיוע מפסיכולוג שיקומי. אבל כשניסה לקבוע תור, גילה שזמן ההמתנה עומד על יותר משנה. "אני מרגיש על הפנים וצריך את הליווי הזה", הוא מסביר, "אבל בפועל אני לא יכול לקבל את הטיפול שמגיע לי. התייאשתי כבר".
2 צפייה בגלריה
בארץ יש כיום 220 תקנים לפסיכולוגים המתמחים בתחום, אולם בהתחשב בגודל האוכלוסייה, יש צורך ב־3,081 תקנים
(אילוסטרציה: shutterstock)
המחסור בפסיכולוגים שיקומיים הוא סימפטום נוסף לקריסה המתמשכת של שירותי הפסיכולוגיה הציבורית בארץ. "מקור המשבר הוא התעלמות ממשלתית מיתרונותיה של הפסיכולוגיה הציבורית ומהתועלת הרבה שהיא עשויה להביא למשק, בהחזרתם לתפקוד מיטבי של אזרחים ואזרחיות רבים", מסבירים בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. "זה בא לידי ביטוי בהיעדר תקינה בהתמחויות רבות בפסיכולוגיה, בקושי באיוש תקנים קיימים כתוצאה מתנאי העסקה פוגעניים - עומסי עבודה גבוהים ותנאי שכר ירודים - וכן בתת־תקצוב לתחום".
לפי הפורום, בארץ יש כיום 220 תקנים לפסיכולוגים המתמחים בתחום, אולם בהתחשב בגודל האוכלוסייה, יש צורך ב־3,081 תקנים. המשמעות: בישראל יש 7% מהפסיכולוגים השיקומיים הנחוצים למענה הולם לאזרחים. התוצאות: זמן ההמתנה הממוצע לטיפול עומד על חמישה וחצי חודשים, ומגיע לעיתים ל־18 חודשים. ראו נתונים:
"33% מהאנשים בישראל חיים עם איזושהי מגבלה, זמנית או קבועה", מסביר יותם בן שץ, פסיכולוג שיקומי מומחה העובד בבית החולים שיבא. "פסיכולוגיה שיקומית זו התמחות בפסיכולוגיה שעוסקת באבחון ובטיפול באנשים עם מוגבלות בכל גיל. זה תחום שמכיר את התהליכים הנפשיים שמאפיינים אנשים בשיקום".
עם שחרורם של מטופלים ממסגרות אשפוזיות ושיקומיות הם נדרשים לאתר ברפואת הקהילה מענים התואמים את צורכיהם. אולם לפי הנתונים, 85% מהמטופלים במגזר הציבורי - בדיוק כמו שאירע לטל - כלל אינם מודעים לזכאותם לטיפול נפשי־שיקומי. זאת, על אף שלאחר שחרורם מאשפוז יזדקקו 51% מהם לטיפול כזה בקהילה. וגם אם הם יודעים, זה לא ממש עוזר להם. בסקר שערך הפורום ציינו 100% מהעונים כי נתקלו בקושי בקבלת טיפול המשך.
יותם בן שץצילום: אלבום משפחתי"זו עבודה מאוד חשובה, אבל המערכת לא מספיק מכירה בקיומנו", מסביר בן שץ. "גם אם הופנית, אין כמעט מי שיטפל בך, וזמני ההמתנה מאוד ארוכים. יש פה אוכלוסייה שלמה של אנשים שצריכים סיוע, ואין מי שייתן אותה".
תגובת משרד הבריאות: "אנו מודעים למחסור ופועלים במגוון ערוצים כדי לתת לכך מענה: פיתוח תוכנית הסבה, כך שמומחים מתחומים שונים יעברו לתחום הפסיכולוגיה השיקומית; פנייה למוסדות האקדמיים במטרה להביא להגדלת מספר המגמות בתחום; ומגעים מול קופות החולים. יצוין כי שכר הפסיכולוגים במערכת הציבורית נקבע במסגרת הסכמי שכר".
