תומר סננס מעולם לא פחד מאתגרים פיזיים – ההיפך: כמי שבעשור האחרון חי באופן יומיומי את האהבה לספורט וכושר, תחרויות ריצה, מרתונים וטריאתלונים היו דבר שגרתי, אהבה גדולה עמוסת אדרנלין. אולי משום כך, כשהתבשר לפני כשנתיים שהוא חולה בסרטן בקיבה, זה נשמע תלוש מהמציאות. אך גם על האתגר הזה הוא התגבר. גם טיפולי כימו אגרסיביים וכריתה של הקיבה לא עצרו אותו. אחרי הכול, הוא הבטיח לעצמו שכשהכול ייגמר הוא יחזור למסלול הריצה. הבטיח - וגם קיים. צפו ברגע הסיום המרגש של סננס:
מרתון ראשון לאחר ניצחון הסרטן
לפני כשנתיים עוד היה סננס, בן 43 מראש העין, נשוי +4, סמנכ"ל פרויקטים מצליח בחברת היי-טק. את שאר הזמן הקדיש לאהבה שלו לכושר, שהחלה לפני כעשר שנים, לאחר שעבר תאונת עבודה שאילצה אותו להישאר בבית. "בזמן שהחלמתי ישבתי בבית וראיתי תוכנית על ישראמן אילת בטלוויזיה", הוא נזכר. "זה היה פסיכי לגמרי. לא האמנתי שאנשים עושים את התחרות הזאת. ואז אמרתי לעצמי: 'למה רק להם מותר? גם אני רוצה'.
"החלטתי להתחרות באיש ברזל, קבעתי יעד טנטטיבי לעוד שלוש שנים, והתחלתי לרוץ. ביום הראשון יצאתי לריצה של קילומטר אחד, ביום שלמחרת סיימתי כבר שני קילומטרים, והתאהבתי. הגשמתי חלומות: עשרה קילומטרים, חצי מרתון, ועוד מרתון ועוד אחד. משם נחשפתי לעולם הטריאתלונים, עד שבנובמבר 21 הגעתי ליעד שרציתי – חצי איש ברזל. הייתי בשיא הכושר שלי, חדור מטרה, מקפיד על תזונה. עושה את כל מה שנדרש".
ארבעה חודשים לאחר שהגשים את החלום שלו והשלים חצי איש ברזל, יצא סננס לריצת אימון שגרתית שבדיעבד הפכה את חייו. "התחלתי לרוץ, ריצת אימון של עשרה קילומטרים שאמורה לקחת 45-40 דקות, והגוף אמר לי 'תומר לא טוב לי, אני לא יכול לרוץ'. הסתכלתי על הדופק שלי וראיתי שהוא עומד על 180. חשבתי שמשהו לא בסדר בשעון. הייתי רק אחרי שלושה קילומטרים, והגוף סימן לי שהוא מותש ועייף – זה היה משהו שמאוד לא אופייני לי".
סננס על גילוי הסרטן: "הייתי בשוק. אמרתי לכולם שהם טועים, שאין סיכוי. אני תומר, מרתוניסט, איש ברזל, הבנאדם הכי בריא בעולם. אבל אף אחד לא באמת מקשיב לך, והכול קורה כל כך מהר – אתה הופך להיות איזשהו אובייקט בעלילה של החיים של עצמך: אתה רואה את התוצאות, את הביופסיות, ובסוף אתה מתוודע לזה שעם כמה שאתה בנאדם בריא, יש לך גידול"
למרבה המזל בחר סננס להקשיב לסימנים שהגוף שלו מאותת לו. "הזמנתי בדיקות דם מקיפות ובבדיקות התברר שהגוף לא טעה. התגלתה אצלי אנמיה קשה. לא היה לי ברזל בגוף, לא המוגלובין או פריטין (מאגרי הרזרבה של ברזל בגוף). מפה החלה רכבת הרים מאוד מהירה ותלולה שבמהלכה לאחר בדיקת גסטרו וביופסיה התגלה שיש לי גידול סרטני מסוג אדנוקרצינומה בגודל של עשרה סנטימטרים בקיבה. גידול מדמם, אלים מאוד, שאכל את משאבי גופי. היה צריך לפעול מהר".
לא היה שום רמז מקדים?
"לא היה שום תסמין. היה לי תיאבון, ישנתי טוב, אכלתי טוב. הכול היה תקין. בסוף זה אינדיבידואלי וזה גם תלוי בגודל של הגידול ובכמה זמן. לפי האונקולוגית שלי, אצלי הגידול היה שנים, לא שנה ולא שנתיים. תחשוב כמה תחרויות, כמה טריאתלונים, מרתונים ואיש ברזל עשיתי כשהוא היה שם. רק באותה ריצה הגוף אותת לי שהוא לא מסוגל לרוץ. כשהגידול התחיל לדמם הוא גרם לאנמיה. זה מה שגרם לגוף לאותת במהלך הריצה שאין לו כוח לרוץ. תשישות קטלנית".
איך הגבת? בתור מישהו שחי אורח חיים כזה בריא זו ידיעה מטלטלת.
"הייתי בשוק. אמרתי לכולם שהם טועים, שאין סיכוי. אני תומר, מרתוניסט, איש ברזל, הבנאדם הכי בריא בעולם. אבל אף אחד לא באמת מקשיב לך, והכול קורה כל כך מהר – אתה הופך להיות איזשהו אובייקט בעלילה של החיים של עצמך: אתה רואה את התוצאות, את הביופסיות, ובסוף אתה מתוודע לזה שעם כמה שאתה בנאדם בריא, יש לך גידול.
"כל הזמן שאלתי את עצמי איך זה קרה, כי כל מה שהקפדתי עליו הוא אורח חיים בריא. זה מה שתסכל אותי הכי הרבה, אבל אין לזה תשובה. האונקולוגית שלי אמרה שנכון, אני שובר את הסטטיסטיקה, כי הגורמים לסרטן בקיבה הם עישון, עודף משקל וחוסר פעילות ספורטיבית, ואני לא שותה לא מעשן ומתאמן קבוע. זה היה משבר גדול, וכל זה בזמן שבבית יש לי ארבעה ילדים קטנים, כשהשניים הכי קטנים אלה תאומים בני שנתיים. זה גם אובדן כושר עבודה, הוצאות עצומות. ממש פחד אלוהים. אתה לא יודע מה יהיה. וכמו כל פעם שאני יוצא למלחמה, החלטתי שאני לא מוותר ולא נכנע".
להתרגל לחיים חדשים
על אף הנחישות, המאבק שעמד לפתחו לא היה פשוט. "פרוטוקול הטיפולים היה קשוח מאוד. השלב הראשון היה טיפול כימותרפיה אגרסיבי מאוד של ארבעה סבבים שגרמו לכל תופעות הלוואי. כולל נשירת שיער, כולל הכול. אחרי הכימו אמרו לי לחזור למרפאה לניתוח. שאלתי: 'בניתוח יוציאו לי את הגידול, נכון? והם ענו לי 'לא, אנחנו מוציאים לך את הקיבה. שאלתי איך אני אוכל לאכול ,והרופאים עם הציניות שלהם ענו לי: 'דרך הפה'.
"לא הבנתי באמת מה זה אומר להיות בלי קיבה ואיך אני אהיה. היה פחד שאני לא אתפקד, שאהיה סיעודי. הרופאים אמרו לי שיהיה בסדר, שפשוט אצטרך מעכשיו לאכול כמויות קטנות. זה היה ניתוח מאוד קשה. לא משנה שהוא הצליח, אבל בסוף אתה נשאר עם נכות. לקחו לך חלק מאוד חשוב מהגוף. צריך להתרגל לחיים חדשים".
אילו שינויים נדרשים במצב כזה?
"בהתחלה היה איסור לאכול דברים מסוימים. ככול שהזמן עובר התפריט נפתח, אך לצמיתות אני לא אוכל לאכול צלחת מלאה. הנכות של חוסר קיבה מתבטאת בזה שאתה צריך לאכול הרבה ארוחות קטנות. אני צריך לפרוס אותן במהלך היום כדי לא להגיע לגירעון קלורי.
בנוסף, יש כל מיני תופעות בקיבה, אחת מהן היא ירידת סוכר. צריך לזהות כשזה מגיע ולהשלים את הסוכר. ויש דאמפינג – שזו הצפה, מן התקף כזה שהגוף חווה כי הכנסת לו יותר מדי אוכל. הוא לא יכול להכיל אותו ומציף את עצמו בתופעות שמסמנות לך לעצור: דופק גבוה, הזעה. במקרים כאלה צריך לשכב. ככל שעובר הזמן מן הסתם אתה מבין יותר, לומד יותר, מזהה יותר אילו מאכלים יותר נכונים לך, אך מבחינת הנכות - זה לא ישתנה".
תומר סננס: "הרופאים נתנו לי אוקיי לחזור לעסוק בספורט וביקשו ממני לשים לב שאני לא מעמיס מדי על עצמי. זה היה מאוד מטלטל, הדיסוננס הזה. הגוף עייף ומותש, כואב לו, אבל בכול פעם לא ויתרתי. הלכתי עוד שני קילומטרים, ועוד שניים, ואז גם את זה הגדלתי, ומשם התחלתי לשלב ריצות: 800 מטר, ואז שני קילומטרים, ושלושה".
לאחר שהחלים מהניתוח, סיים סננס את פרוטוקול הטיפולים עם טיפול כימו אחרון. באותה נקודת זמן הוא כבר התקשה לגייס את הכוח. "זה דבר שנקרא 'כימו מניעתי'", הוא מסביר, "זה מאוד קשה, כי אתה כבר אחרי כימו, אחרי ניתוח, ללא קיבה, ואומרים לך בוא לכימו נוסף. הגוף מאוד חלש, הוא כבר לא מה שהיה. זה היה פי עשרה יותר קשה".
על אף כל הקשיים, הוא מספר כי הספורט סייע לו בתהליך ההחלמה. "כמובן שהמשפחה, האהבה והילדים נותנים המון-המון כוח, אך מצד שני גם הספורט נתן לי המון. במשך כל הזמן הזה אמרתי לעצמי שכדי לא ליפול וכדי לא להישבר, כשאסיים את המחלה הזאת אחזור לרוץ מרתון. לא באמת ידעתי אם אהיה מסוגל, כי בכל זאת מוציאים לי את הקיבה, עברתי כימו. זה לא פשוט. אבל ידעתי שזה יעד שאני רוצה להגיע אליו".
רגע המבחן הגיע כשהתבשר סננס באופן רשמי לאחר בדיקת ה-CT האחרונה כי אין יותר עדות למחלה בגופו. סוף-סוף הוא קיבל את האישור המיוחל לחזור להתאמן.
"הרופאים נתנו לי אוקיי לחזור לעסוק בספורט וביקשו ממני לשים לב שאני לא מעמיס מדי על עצמי", הוא מספר, "חזרתי באופן הדרגתי: הגוף עוד לא יכול לרוץ אז עשיתי צעידות של שניים-שלושה קילומטרים. אתה מסתכל על עצמך ואומר, 'אני נאבק ללכת את שלושת הקילומטרים האלה כשלפני פחות מחצי שנה סיימתי איש ברזל'. זה היה מאוד מטלטל, הדיסוננס הזה. הגוף עייף ומותש, כואב לו, אבל בכול פעם לא ויתרתי. הלכתי עוד שני קילומטרים, ועוד שניים, ואז גם את זה הגדלתי, ומשם התחלתי לשלב ריצות: 800 מטר, ואז שני קילומטרים ושלושה".
כוח הרצון הוכיח את עצמו. במרץ האחרון הצליח לסיים סננס מרתון שלם ללא קיבה באירוע משפחתי מרגש. "תכננתי לעשות את מרתון תל אביב, אך בגלל המלחמה ביטלו אותו. במקום זה כל המשפחה הפיקה אירוע פרטי בפארק הירקון עם מלווים שילוו אותי: רצים מקבוצות הריצה שלי, אחיינים שלי, אחים שלי. כל אחד עשה איתי מספר אחר של קילומטרים, ואני רצתי את המרתון השלם. קראו לזה 'אירוע המרתון של תומר'. מרתון ללא קיבה לאחר סרטן זה לא דבר קל – זו הייתה ממש ריצת ניצחון".
את אותו מרוץ הוא לא ישכח. לא רק שהוא סיים אותו בהצלחה, הוא אף הצליח לשבור את השיא הישן שלו. "לא רק שעשיתי מרתון, סיימתי אותו עם תוצאה של שלוש שעות ועשרים ושבע דקות – שבע עשרה דקות יותר מהר מהשיא שלי כשהייתי בריא", הוא מספר בגאווה. "אלה ארבע דקות ו-55 שניות לקילומטר. אלה זמנים לא רעים בכלל, וזה עוד עם נכות והכול. היו רופאים שאמרו לי שזה יהיה יותר קשה, שזה כמו לרוץ בלי רגל באופן מטבולי. אני לא יודע מאיפה הכוחות האלה אבל הצלחתי לגייס אותם ואני מאוד גאה בזה".
מאז עברו מספר חודשים מעטים. סננס הספיק לכבוש עוד כמה מסלולים בדרך. "התחריתי הרבה מאז", הוא מאשר. "עשיתי הרבה מרוצים של עשרה וחמישה עשר קילומטרים, וכל פעם גם שברתי שיא. אני רץ כל יום כי זה שומר עליי. אני מרגיש שאני אוכל יותר טוב כשאני רץ, ושהגוף שלי נפתח לאוכל".
ומה התוכניות לעתיד? עוד לא ברור. בינתיים הוא שם לעצמו למטרה להעניק השראה לאחרים שעוברים משבר בחיים. באחרונה הוציא לאור ספר בשם "ריצת חיי" שבו הוא מתאר את מה שעבר.
"קראתי לו ריצת חיי כי יש פה משמעות כפולה. זו גם הריצה הראשונה שהצילה את החיים שלי, סימנה לי שמשהו לא בסדר ועזרה לי לזהות את הסרטן בזמן, כי כאמור סרטנים במערכת העיכול מתגלים רק בשלב מאוחר, וזו גם הריצה הנוספת של המרתון לאחר הטיפולים שכל כך חיכיתי לה. גם כתבתי הרצאה. אני לא יודע אם זה יהיה הדבר המרכזי שאני אעשה. זו הרצאה שנותנת כוח ותקווה לאנשים, ובמדינה שלנו כולנו עוברים משברים. אולי אחזור להיי-טק, אין לי מושג. אני בבירורים כרגע לגבי החיים שלי, אך לא מפסיק לרוץ, ולא מפסיק להיות עם הילדים, המשפחה והחברים. אני חי חיים מלאים וטובים ולא נותן למה שהיה להפיל אותי".
