"בפעם הראשונה זה לא עשה לי טוב. הקאתי. לאט-לאט, הכדור התחיל להשפיע, התחושה הפכה לטובה מאוד והרגשתי אופטימיות גדולה. אופוריה. זה גם העלים לי את החרדות, וגם לא ראו עליי שאני בסטלה, כי התנהגתי בצורה טבעית לגמרי. הלכתי לבית הספר, ישבתי בשיעורים, אפילו הוצאתי בכמה בגרויות ציונים של 90 פלוס כשהייתי על זה - ואף אחד לא ידע שאני על הכדור".
- לא רוצה לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מיכאל (שם בדוי, כמו כל שמות הנערים והנערות שהתראיינו לכתבה) גר בחולון, והיה בן 14 כשהתחיל לסבול מחרדות. הוריו נמנעו מלקחת אותו לטיפול מקצועי, מתוך מחשבה שהחרדות פשוט ייעלמו עם הזמן. כשהן לא חלפו, כמה חברים מהשכונה אמרו לו שהם יודעים בדיוק איך להעלים אותן; הם הביאו לו כדור של אוקסיקונטין, תרופת מרשם חזקה וממכרת לשיכוך כאבים, ממשפחת האופיואידים.
מאז הכדור הראשון חלפו ארבע שנים, אבל למיכאל - שהפך למכור שתלוי בכדור - הן מרגישות כמו 20 שנה. עם הזמן, כשההשפעה פחתה, הוא העלה את המינונים ועבר להשתמש באופיואידים חזקים יותר, כמו מדבקות "פנטה 100", שמכילות את הסם פנטניל - משכך כאבים עוצמתי שחזק פי מאה ממורפיום. המדבקה, שניתנת באופן חוקי רק במרשם רופא, מיועדת להקל על סבלם של חולי סרטן וחולים עם כאבים כרוניים קשים במיוחד. כשמדביקים אותה על העור, החומר משתחרר בקצב מדוד, חודר למחזור הדם ומרגיע את הכאב. אבל חלק מהנערים שמשתמשים בה, מחממים אותה ומסניפים את אדי החומר שעליה.
"המדבקות היו החומר האהוב עליי, ושם התחילה ההתמכרות הקשה. אחרי שנה על 'אוקסי', עברתי לפנטה. הסוחר הציע לי מדבקה ב-200 שקל, וחתך לי רבע ממנה ב-50 שקל. את הרבע הזה גזרתי לחתיכות קטנות, כי זה ממילא חומר מאוד חזק וככה חסכתי בהוצאות. מצצתי את זה ומרחתי על החניכיים, חתיכה קטנה הספיקה לי. זה היה כיף והסטלה הייתה כל כך חזקה".
עוד כתבות למנויים:
כמה נערים בסביבה הקרובה שלך משתמשים באופיואידים?
"הרבה, וצעירים ממני. כולם בעניין של המדבקות והאוקסי. חלק עושים את המדבקות בבית, חלק בחוץ. אני אהבתי להסתובב ברחוב ולתת לתחושת האופטימיות להציף אותי. אתה מרגיש שהכל כיף כשאתה בהשפעה של זה, אז אתה יושב בכיתה בבית הספר ולועס מדבקה".
כמה כסף הוצאת על זה בתקופת השימוש?
"משהו כמו 200 שקל ליום, במשך יותר משלוש שנים. היה קשה להשיג את הכסף, אז עבדתי לסירוגין בחנויות ספורט ובגדים. גם שם הייתי מסטול".
בשיא ההתמכרות שלו, מיכאל מספר שהיה צורך מדבקה שלמה מדי יום, לצד נטילת שלושה כדורי קלונקס, שמיועדים לטיפול בדיכאון ובחרדות, בסצנה שיותר ממזכירה את הסדרה המצליחה "אופוריה", שמספקת הצצה למבחר הריגושים והסמים האינסופי שעומד בפני ילדי דור ה-Z, בעודם מתמודדים עם בדידות וניכור. אלא שכמו בכל התמכרות, כשהסבילות לחומר עלתה - ההשפעה האופורית שגרמה לו להתמכר מלכתחילה, הלכה ופחתה. "בתקופה הזאת היו ימים שהרגשתי שזהו, אני בסוף שלי. אתה בקריז, ובא עליך דיכאון כבד מאוד עם תסמינים נוראיים. אי-אפשר לעצום עיניים גם אם אתה עייף, אחרי ימים בלי שינה. זה כאילו יש חשמל בעיניים ואי־אפשר לסגור אותן. רע לך, בחילות, הקאות, ואין תחושת רעב. כלום. רק כאבים בכל הגוף".
ומיכאל ממש לא לבד. השימוש באופיואידים בקרב בני נוער הפך למגפה בפני עצמה, כבר לא תופעת שוליים או טרנד מסוכן שנפוץ רק בקרב נוער במצוקה. "וזה הכל בגלל הקורונה", זה המסר שעליו חוזרים השבוע הנערים והנערות שהתראיינו לכתבה. זה מתרחש מדי יום בפריפריה ובמרכז, בתוך הקו הירוק ומעבר לו, ביישובים במעמד סוציואקונומי נמוך וגם בתיכונים בערים מבוססות, כמו רמת-השרון.
בחודש שעבר, הורי התלמידים בשכבת י"ב בתיכון רוטברג בעיר, עודכנו על ידי הנהלת התיכון שישנה "הקצנה בשימוש של תלמידים ותלמידות בסמים בכלל, ובסמי מרשם בפרט". במכתב שנשלח להורים, צוין שצריכה של סמים קלים היא כמעט שגרתית עבור תלמידי כל השכבות, אבל הפעם הסיפור הוא אחר לגמרי ומסוכן משמעותית. "לאחרונה הבנו שקיימת צריכה של כדורים משככי כאבים מסוג אופיואידים (כגון מורפיום, אוקסיקודון, פנטניל וכו'). הם נראים כמו כדורי מרשם וניתן לבלוע אותם או להסניף אותם".
ניר, 17, מבית שמש: "כשהתחלתי להשתמש הנחתי שזה עדיף על סם רחוב נגיד, כי זה הרי לא סם, זו תרופה. חשבתי לעצמי שאם רופא יכול לרשום לך פרקוסט וזה גם נותן לך סטלה, אז סבבה לקחת. לא הבנתי אז שאין הבדל בין זה לבין לקחת שורה של הרואין ולהריח. אני אומר לך שכל נער חושב בדיוק כמוני כשהוא מתחיל ועדיין לא מבין את ההשפעה של הכדורים האלה”.
גם בהנהלת תיכון רוטברג סימנו את המגפה כגורם שהסלים את המצב. "צריכת הסמים אינה תופעה חדשה, אבל כמו תופעות אחרות, גם כאן תקופת הקורונה החריפה את התמונה".
כפי שהקורונה הגבירה את צריכת האלכוהול והסמים בקרב מבוגרים, היא השפיעה גם על הנערים שחיפשו לברוח מהמציאות. חלקם הניחו שאם מדובר בתרופת מרשם, היא לא יכולה להיות מסוכנת, שהרי מדובר בתרופה שנמכרת בבית מרקחת, ולא בסם פיצוציות. אלא שכשמדובר במשפחת האופיואידים, והשימוש נעשה ללא פיקוח, התוצאה עלולה להיות קטלנית, לא פחות מהגרועים שבסמי הרחוב.
ניר, 17, מבית שמש, למד את זה על גופו. לפני שנתיים בדיוק, עם פרוץ מגפת הקורונה, הוא התחיל לסבול מחרדות. “חיפשתי לברוח, להשקיט את החרדות ולהיות רגוע. לאט-לאט עברתי גם למשככים”.
איך הגעת אליהם?
“חבר הכיר לי את הפרקוסט (משכך כאבים עוצמתי, המכיל את האופיואיד אוקסיקודון יחד עם פרצטאמול - ג”ק), שהשיג מחבר אחר שהשתמש, כי כנראה לאבא שלו היה מרשם. ואז התחילה תקופה של ארבעה חודשים של שימוש גבוה; הייתי בולע את הפרקוסט, מדביק את ה’פנטה’ על הגוף, וזה הכניס אותי לכמה ימים שהרגשתי בהם טוב”.
מתי משתמשים באופיאטים? עם חברים במסיבות או בעיקר לבד?
“קוק עושים כדי להרים במסיבות, את המשככים האופיאטיים עושים בשביל האופוריה, בשביל להטביע את עצמך בים של טוב, להישאר בזון שלך, בחיים הלא-האמיתיים, להוציא אותך מכל מה שרע לך בחיים. ההשפעה גם ארוכה יותר מכל סוג סם אחר. קוקאין זה כמה דקות וחאלס. האופיאטים חזקים, האופוריה שלהם לא פסיכדלית, היא ממש אמיתית. זה סתם לשבת ולא לעשות כלום בחיים, או להסתובב ברחובות ופשוט להרגיש חופשי עם עצמך. אני זוכר את עצמי יושב על הספה בסגר עם חברים שלי, מדביק מדבקה על הרגל או על היד ונותן לעצמי עכשיו יומיים לא לעשות כלום, רק בוהה בנטפליקס”.
היית מודע לסכנות בשימוש?
“חשבתי שהפרקוסט, האוקסי וכל אלה, הן תרופות. כשהתחלתי להשתמש הנחתי שזה עדיף על סם רחוב נגיד, כי זה הרי לא סם, זו תרופה. חשבתי לעצמי שאם רופא יכול לרשום לך פרקוסט וזה גם נותן לך סטלה, אז סבבה לקחת. לא הבנתי אז שאין הבדל בין זה לבין לקחת שורה של הרואין ולהריח. אני אומר לך שכל נער חושב בדיוק כמוני כשהוא מתחיל ועדיין לא מבין את ההשפעה של הכדורים האלה”.
הכרת מישהו שהתמכר לזה בצורה חוקית?
“חבר שלי עבר בגיל 17 תאונת דרכים ורשמו לו פרקוסט, והוא התמכר לזה ברמה קשה. הוא סיים במלכישוע (כפר שיקום לנפגעי התמכרויות). הוא סבל מקריזים, היו לו תגובות של שימוש בהרואין. כאב לו, והוא באמת היה צריך לקחת את הכדורים האלה, אבל הוא לא ידע עד כמה זה ממכר. אף אחד לא הסביר לו שמי שמתמכר למשככים האלה, נמצא במצב גרוע מאלה שעושים קוק, סמים פסיכדליים או קריסטל מת’. כשמתמכרים לפרקוסט, כבר אין עם מי לדבר. זו ההתמכרות הכי קשה שיש, כמו הרואין”.
כמו נערים ונערות רבים, גם ניר הגיע לתובנה הזאת רק כשכבר היה מאוחר מדי. “עשיתי מדבקת פנטה שהייתה לי כמה שעות על הרגל. כשהורדתי אותה נכנסתי לקריז, שש שעות שבהן הקאתי את החיים. ידעתי שאם אקח עוד מנה היא רק תעשה לי רע. אתה מגיע לנקודה שאתה אומר: אין לי למה לחיות, רק בשביל המדבקה”.
כמה זה שכיח להערכתך?
“יש כאלה שמשתמשים רק כשמישהו משיג ויש אפשרות לקבל אופוריה, ויש את המכורים, אבל זה בכל מקום. במיוחד כדורי פרקוסט ואוקסיקודון. רוב החברים שלי נגעו לפחות פעם אחת או פעמיים במשככי כאבים אופיאטיים. בכל סביבה של נערים, יהיו את הכמה חבר’ה האלה שמתעסקים עם זה”.
כשהוא חושב על הסיבות שגרמו לתופעה להתפשט סביבו, לניר יש מסקנה חד־משמעית: “הכל בגלל הקורונה. ילדים מתמודדים בה עם מצבים נפשיים קשים, ובתוך חוסר היציבות, הנוער היום מחפש גיוון. גם אם אתה לא מחפש לברוח ממשהו, השיעמום יביא צרות. מה כבר יש לעשות כשאתה כל היום בבית, חוץ מלראות נטפליקס ולעשות סמים?”
במשפחת האופיואידים יש כמה תתי-קבוצות, כשהעיקרית שבהן היא הסמים האופיאטיים; המוכר ביותר בקבוצה הזאת הוא ההרואין, אבל הוא איננו היחיד. מורפיום, אוקסיקודון, פרקוסט, מדבקות פנטיל - כל אלה סמים אופיאטיים שנמצאים במשככי כאבים רבי־עוצמה, וממכרים גם הם.
המשככים האופיאטיים ניתנים בכדורים, מדבקות ולכסניות מציצה, וחלק מהמכורים נוטלים אותם בדרך של הסנפה או הזרקה. הם פועלים ישירות על מערכת העצבים כדי להקל על הכאב, ומשפיעים על אזורים מרכזיים במוח ששולטים ברגשות; הם מסוגלים לדכא חרדות ומעניקים תחושת אופוריה - תופעות הלוואי שהפכו אותן לממכרות גם עבור מי שלא חש כאב פיזי.
ויש גם תופעות לוואי נוספות: מקשיי נשימה, בחילות ועצירות, דרך תסמינים פיזיים כמו בעיות קיבה והרס מוחלט של מערכת החיסון, ועד לתסמינים פסיכולוגיים כמו התקפי חרדה, פסיכוזה, דיכאונות, נרגנות וירידה במוטיבציה. מינון יתר יכול לגרום למוות, תשאלו כל חבר אמריקאי שלכם לאיזו קטסטרופה הסמים האלה מסוגלים לגרום.
הקלות שבה חולקו התרופות האלה בארצות-הברית גרמה למשבר האופיואידים, מכת מדינה שגבתה ב-20 השנים האחרונות את חייהם של כחצי מיליון אמריקאים. והנוער? לפי נתוני המכון הלאומי לחקר התמכרות לסמים, אחד מכל שמונה צעירים אמריקאים דיווח על שימוש באופיואידים במהלך שנותיו בתיכון. 80 אחוז מהמשתמשים בהרואין בארצות-הברית, התחילו מאופיואידים שהתקבלו במרשם רופא.
מאיה, בת 19 מירושלים: "הגעתי למצב שאני לא יכולה להעביר יום בלי אופיאט כלשהו. באחת הפעמים עשיתי מדבקה וקיבלתי דום לב. חברה שלי הזמינה ניידת טיפול נמרץ, והדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי אחרי החייאה. אם הייתי לבד, הייתי מתה באותו יום"
בישראל אין עדיין נתונים רשמיים, אבל כל המומחים שעימם שוחחנו מדברים על עלייה חדה מאוד בשימוש באופיואידים בתקופת הקורונה. הסיבה ברורה: במחקר חדש של המכון למחקר יישומי בבריאות חישובית, בשיתוף קופת חולים מכבי, נצפתה עלייה חדה בדיווחים על בעיות נפשיות בקרב 200 אלף נערים ונערות בני 12־17, ביחס לתקופה שקדמה לקורונה. בפילוח מגדרי, נראה שהעלייה המשמעותית נרשמה בקרב נערות, אצלן חלה עלייה של 68 אחוז בדיווחים על דיכאון, 67 אחוז בהפרעות אכילה ועלייה של 42 אחוז בחרדות. יותר ויותר מהנערים ומהנערות הללו מוצאים מפלט מהבעיות הנפשיות הללו באופיואידים.
כדי להבין מה צריכת משככים אופיאטיים יכולה לעשות לנערים, צריך לקחת בחשבון שהתפתחות המוח מסתיימת רק בשנות ה־20 לחיינו. במהלך גיל ההתבגרות, אזורים רבים במוח עדיין לא סיימו את התפתחותם, ואלה דווקא האזורים שקשורים בשיקול דעת וביכולת לדחות סיפוקים. מוח בשלבי התפתחות רגיש הרבה יותר לחומרים פסיכואקטיביים ונפגע מהם משמעותית יותר ממוח של אדם בוגר - וההשלכות יכולות לכלול ירידה ביכולות הזיכרון והריכוז ומגוון פגיעות מוחיות מקומיות.
"המון צרות מגיעות בשימוש בחומרים האלה בגיל צעיר. זו אחת ההתמכרויות הקשות ביותר, כמו התמכרות להרואין", אומרת ד"ר דורית יודשקין פורת, פסיכיאטרית מומחית למבוגרים, לנערים ולילדים, מהמרכז לבריאות הנפש לב השרון. "מתחילים להשתמש בהם כדי להגיע ל'היי', ובאיזשהו שלב ה'היי' נעלם והם ממשיכים להשתמש כדי לא לחוות את תופעות הגמילה. כשהגוף מתרגל לחומר, נדרשות כמויות גדולות יותר כדי להשיג אפקט כמו בעבר. וכשאין לך את החומר, אתה מרגיש את הגמילה בתופעות לא נעימות שגורמות לך להרגיש שאתה חייב אותו. אנשים הופכים ממוקדים רק להשיג את החומר, כל הפעילות והיום שלהם סובבים סביב זה, לא מעניין אותם כלום".
כיצד תקופת הקורונה השפיעה על צריכת האופיואידים?
"להערכתי מהעבודה בשטח, יש צמיחה של לפחות 50־60 אחוז בשימוש במשככי כאבים אופיאטיים בקרב נוער. נהיה מאוד קל להשיג את זה דרך האפליקציה (טלגרם – ג"ק), ובגלל שהקורונה הביאה איתה הרבה קשיים רגשיים, ביחסים עם ההורים ועם החברים וגם בדידות, דיכאון וחרדה, אז יש נוער שרואה את השימוש בחומרים האלה כצריכה שיכולה להקל על הכאב הנפשי. אם נערה מרגישה שבקורונה היא איבדה את המעגל החברתי שלה, ושאחרים נפגשים והיא לא, זה לא משנה אם זה נכון – היא תשב בבית ותפתח קשיים בדימוי העצמי ובהערכה העצמית שלה, שיתבטאו לפעמים בהפרעות אכילה או בחרדות. אנחנו רואים את השימוש הגובר והולך גם אצל ילדים שנחשבים נורמטיביים, מיישובים שנחשבים טובים, עם שני הורים מתפקדים ועובדים. אלה לא ילדים מרקע קשה, מדובר בנערים שלפני הקורונה לא סבלו מליקויים משמעותיים בתפקוד".
למה הם פונים לסמים ולא לטיפול פסיכולוגי כשהם חשים קשיים?
"צריך לזכור שהתורים במערכת הציבורית ארוכים מאוד. תור ממוצע לפסיכולוג ילדים ונוער הוא כחצי שנה, ולילד שקשה עכשיו זה לא רלוונטי".
"המשככים רצים חזק כמו גראס", פוסק אור, תלמיד כיתה י"ב בתיכון בחיפה. "ההתלהבות מההשפעה של הגראס ירדה אצל בני נוער, ומחפשים דרכים אחרות להתמסטל. זו תקופה קשה, אנחנו לא מקבלים מענה מספק, ההורים בשלהם, והילדים מחפשים את עצמם. והסם הזה מאוד נגיש. אני אישית מכיר מישהו שנדפק כל כך חזק מהמשככים ומהמדבקות האלה, אבל לכל החברים סביבו זה לא מזיז, הם ממשיכים להשתמש, כי הם רק מחפשים לברוח".
גם מאיה, בת 19 מירושלים, חיפשה לברוח וזה כמעט הסתיים בתוצאה הטרגית ביותר. את החיים שלה היום היא מגדירה כ"נס", והיא מתראיינת לכתבה ממרכז הגמילה "וילה באלאנס" בסביון. "בגיל 16 ניסיתי פרקוסט בפעם הראשונה, חבר מהשכונה הכיר לי את הסם וזה מיד עשה לי טוב. באותם ימים עברתי תאונה באופניים החשמליים, שברתי את היד ונזקקתי לפלטינה. זה היה שילוב שבו גם כאבה לי מאוד היד וגם רציתי עוד מהאופוריה שטעמתי ממנה, אז הייתי אומרת לרופא המשפחה שיש לי כאבים מהפלטינה, ומיד הוא היה נותן לי מרשם לפרקוסט במינון חמישה מ"ג. וככה זה המשיך, המשכתי לנגן מולו על הכאבים, עשיתי את כל המניפולציות שאני רק יכולה כדי להמשיך ולהחזיק במרשם, והוא העלה לי את המינון. עם הזמן עברתי לעשרה מ"ג, המינון הכי חזק שיש. הייתי על 90 כדורים בחודש, שזה המון".
כמה קל היה להעלות את המינון בשיחות עם הרופא?
"פשוט מאוד. הייתי מצלצלת אליו ואומרת, 'זה לא מספיק לי, הכאב ממשיך וצריך להעלות את המינון', והוא היה מעלה".
הוא הזהיר אותך באיזשהו שלב מהסכנות שיש בכדורים האלה?
"הייתה איזו פעם אחת שהוא סינן לי, 'מה יהיה?' וזהו".
אחרי שנה שלמה של שימוש בפרקוסט, מאיה נחשפה לאופיאט מסוכן אפילו יותר: מדבקות הפנטניל. "לא באמת הבנתי אז כמה זה מטורף. כשהבנתי שיש לי אפשרות להוציא מרשם אמרתי, 'יאללה, ננסה'".
איך שיכנעת את הרופא? בכל זאת, המעבר מפרקוסט לפנטניל זה עליית מדרגה.
"פשוט, אמרתי לו שהפרקוסט לא עוזר לי יותר וגורם לי לעצירות".
בקלות הזאת, מאיה שמה את ידה על הסם. וכך, באישור רופא ובאופן חוקי לחלוטין, היא צעדה לעבר המסלול שממנו לא תמיד יש דרך חזרה. "אני זוכרת שחבר אחד תמיד אמר לי, 'את המדבקות אף פעם אל תנסי'. כנראה מהסקרנות דווקא כן רציתי לנסות. בהתחלה הרופא נתן לי מרשם לשלוש מדבקות במינון של 12 מק"ג, כשכל מדבקה אמורה להספיק לשלושה ימים. הייתי מדביקה או מעשנת את זה, מורידה את החלק הדביק, מניחה על נייר כסף, מחממת בזהירות מלמטה, ואת האדים שואפת עם קשית מהצד השני. ההנחיה הרפואית היא להדביק על הגוף, אבל ככה החומר משתחרר מאוד לאט, אז כדי לתפוס סטלה פשוט מעשנים".
חשוב לומר: בשימוש נכון, מבוקר רפואית וקצוב בזמן, מדבקות פנטה ושאר המשככים האופיואידים, יכולים להקל מאוד על מטופלים שסובלים מכאב. אבל זה לא הסיפור כאן. מאיה הייתה מסניפה את אדי הפנטה, ביקשה שוב ושוב העלאה במינון, ופעמים רבות היא הייתה מסיימת להסניף הכל עוד לפני שהסתיים החודש. "משלוש מדבקות של 12 מק"ג, עליתי לעשר מדבקות של 25 מק"ג. בשאר החודש הייתי מסתדרת דרך חברים או עם כדורים אופיאטיים אחרים. הגעתי למצב שאני לא יכולה להעביר יום בלי אופיאט כלשהו".
ואז הגיע היום שבו מאיה כמעט שילמה על ההתמכרות בחייה. "באחת הפעמים ישבתי עם חברה בדירה שלה, עשיתי מדבקה וקיבלתי דום לב", היא אומרת ומשפילה מבט. "החברה הזמינה ניידת טיפול נמרץ, והדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי בניידת אחרי שעשו לי החייאה. אם הייתי לבד, הייתי מתה באותו יום. קרה לי נס".
במשרד הבריאות ישנם נהלים ברורים, שלפיהם משככי כאבים אופיאטיים אמורים להינתן לבני נוער במצבים אקוטיים במיוחד – כמו אחרי ניתוח או בהתמודדות עם כאבים קיצוניים, וגם אז עליהם ליטול אותם לזמן קצר ובפיקוח רפואי הדוק. הסיפור העצוב של מאיה מדגים שבשטח, לעיתים קורה ההפך הגמור, והקלות שבה נערים יכולים לשים ידם על סמים קטלניים נראית בלתי נסבלת. לפעמים, הם מגיעים כל כך מוכנים לפגישה עם הרופא, בעקבות שיחות עם חברים שכבר הצליחו, ומשיגים את האופיאטים בלי הרבה מאמץ וגם כשאין כל הצדקה רפואית.
חן גרה בשומרון, כיום בת 18, ולהבדיל ממאיה - היא לא הייתה צריכה לעבור תאונה או לסבול מכאבים כדי להשיג מרשם מהרופא. "מגיל קטן ידעתי מה זה סמים. בגיל 13 כבר התחלתי לעשן גראס, ובגיל 15 חבר הביא לי מדבקה של פנטה, סתם באיזו ישיבה עם החברים. מיד אהבתי את הצלילות שנותנת לך שקט, זה שהעולם נעצר, הכל נהיה דומם ואת לא צריכה להתאמץ ולעשות משהו. מהר מאוד הוצאתי לזה מרשם, והייתי קונה מדבקות בבית מרקחת".
איך הוצאת מרשם?
"סתם, סיפרתי סיפורים לרופא. אמרתי לו שיש לי כאבי גב כרוניים. עשו לי כמה בדיקות, אבל ניפחתי הכל. ידעתי שעל סוג מסוים של כאבים אני אקבל את מה שאני רוצה".
איך ידעת על איזה סוג של כאב תקבלי מרשם?
"חברים אמרו לי, וידעתי שלזה יש מרשם ולהוא יש מרשם. חבר'ה בני 14־17, אחד עם מרשם למדבקות, ההוא עם מרשם לקנאביס. זו לא בעיה".
מישהו אמר לך, "זה ממכר, תיזהרי"?
"לא, אף אחד לא הזהיר אותי".
בגיל 16, חן כבר החזיקה במרשם למדבקות פנטניל. זה התחיל ממינון של 25 מק"ג, לפעמים שש מדבקות ביום. במשך שנתיים השימוש נמשך, והוא רק התגבר.
לא היית צריכה לחדש את המרשם?
"חידשתי אותו כל חצי שנה ובלי בעיה, לפעמים מול רופא משפחה, לפעמים מול פסיכיאטר, לפעמים מול מרפאת כאב. עושה את ההצגה ומסתדרת. ואם אני בדיוק בתסמיני גמילה, כי לא צרכתי מדבקה כמה ימים, אז זו בכלל ההצגה הכי טובה שיש, כי אני באמת מתה מכאבים וגורמת להם להאמין שבאמת כואב לי הגב.
"אחרי שנתיים כאלה הבנתי שאני בבעיה חמורה. הראש שלי התחיל להתחרפן, היה לי חוסר שקט בגוף, הצלילות והרוגע של החומר נעלמו, ובכל רגע בלי סטלה הרגשתי שאני מתחרפנת. לא נושמת. וכשאני כן בסטלה, אז המוח שלי מדבר שטויות ואני אוכלת סרטים על עצמי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שעוד שנייה אני באברבנאל".
מאיפה הצורך להטביע את הרגשות שלך כל הזמן?
"כשהגעתי לכאן (גמילה ב'וילה באלאנס' – ג"ק) לפני כמעט חודשיים, חשבתי שאצטרך גמילה פיזית וזהו, ומיום ליום אני מבינה שהגמילה הפיזית היא אמנם נורא קשה, אבל היא רק החלק הקל. בבית היה לי תפקיד נורא קשה; ההורים התגרשו, הבית התפרק, החזקתי על עצמי אמא וחמישה אחים מפורקים. כולם בכו כל היום, לא יכולתי להתאבל רגע אחד על הגירושים האלה, זה שבר אותי. תמיד היה לי נורא קשה שם. לא הייתה אלימות פיזית אבל ההורים רבו כל הזמן, ובבית היו פיצוצים על בסיס קבוע. אני משערת שזה היה חלק עיקרי ממה שדחף אותי להשתמש ופירק אותי. המשככים נתנו לי את מה שבבית לא היה: שקט".
7 צפייה בגלריה
ההנהלה הודיעה: ''יש הקצנה בשימוש בסמי מרשם''. תיכון רוטברג ברמת השרון
(צילום: שאול גולן)
איך הצלחת לקום מזה וללכת לגמילה?
"מה שהציל אותי זה הרצון להיות אמא. כשהתחלתי להתחרפן, המחשבה הזאת הכתה בי. אמרתי לעצמי, 'מה את עושה לעצמך? איזו מין אמא תהיי?' הבנתי שאני לא אוכל להמשיך לחיות ככה עוד הרבה זמן, ואיזו אמא אני אהיה אם לגיל 20 אני לא אגיע?"
לנערים ולנערות יש דרכים להטעות את המערכת ולהשיג מרשם לסמים אופיאטיים בלי שתהיה לכך הצדקה, אבל גם בלי מרשם מרופא, הנגישות לסם נמצאת בכף היד. לא פעם, מדובר בקרוב משפחה או בחבר, שמקבל את האופיואידים. מדובר בתרופות מאוד פופולריות בישראל. רק בקופת חולים אחת, מאוחדת, סיפקו ב־2013 למבוטחים כ־115 אלף מרשמים למשככי כאבים אופיואידים. ארבע שנים לאחר מכן, ב־2017, סיפקה הקופה כ־166 אלף מרשמים - זינוק של 45 אחוז. מספר החולים שקיבלו מרשמים לאופיואידים עלה בין 2013 ל־2017 ב־30 אחוז. המגמה דומה גם בשאר קופות החולים בישראל. "הכל עניין של נגישות בסוף", אומר ניר. "אם אבא של אחד החבר'ה פרץ דיסק, אז יש לו אופיאטים במקרר וינסו מיד להעלים לו את זה. ברגע שמישהו משיג חבילה מההורים, מחסלים את זה מיד".
אבל גם לנערים ולנערות שלא מצליחים לזייף כאב אצל רופא או ליצור קשר עם מטופל באופיואידים, התרופות הללו במרחק נגיעה. באפליקציית ‘טלגרם’ ניתן להגיע לשורה ארוכה של סוחרים בסמים קשים ובתרופות מרשם מכל הסוגים, כולל פרקוסט, אוקסיקודון ומדבקות הפנטה.
גם כשסוחרים קיבלו הודעות שבהן הזדהינו כנערה בת 17, לא נרשמה שום בעיה מצידם לספק את המוצר. חבילה של חמש מדבקות פנטה נמכרת בעלות של 300 שקל, ו־650 שקל לצמד מדבקות; חבילה עם 20 כדורי עשרה מ"ג פרקוסט נמכרת ב־450 שקל, חבילת כדורי אוקסיקונטין 20 מ"ג נמכרת ב־400 שקל.
"אלה כדורים של בית מרקחת, מה עובר עלייך? זה בקופסאות סגורות עם תוקף", כותב אחד הסוחרים אחרי שנשאל אם יש סכנה בנטילת אוקסיקודון, כשמבחינתו הוא מדבר עם קטינה.
"הנוער לא רואה בזה סמים, אלא תרופה", אומר אילן, גורם במערכת החינוך שנחשף מקרוב לתופעה ומתראיין בשם בדוי. "זה לא משהו שראינו קודם, זו תופעה חדשה והנערים משיגים את הסמים בטלגרם, או דרך מרשמים שקיבלו ההורים, ומלמדים אחד את השני מה צריך להגיד לרופא כדי להוציא מרשם בכוחות עצמם. כיוון שמצוקת הנוער התגברה בתקופת הקורונה, האצבע קלה על ההדק בהנפקת המרשמים, והנוער מתוחכם מספיק כדי לעשות את שיעורי הבית שצריך ולדעת מה בדיוק להגיד לרופא כדי לקבל את הסם".
מי אוכלוסיית הסיכון כאן? יש לה מאפיינים?
"פוגשים את זה בכל המעמדות, ממצטיינים ועד לכיתות מב"ר ולנושרים מהלימודים. זה על כל הרצף. הקורונה הפכה את כולם לנוער בסיכון".
המעגל של האופיואידים אכזרי במיוחד, גם בגלל הקושי לצאת ממנו: ייסורי הגמילה קשים ביותר, וכוללים כאבי שרירים איומים, תחושה קבועה של מחלה דמוית שפעת, שלשולים והתכווצויות שרירים וגם צמרמורות בלתי פוסקות. "לא ראיתי תהליך גמילה שהיה קצר יותר מחמישה חודשים", אומרת ד"ר אירינה אל אור, פסיכיאטרית ומומחית בנרקולוגיה. "כמו גמילה מהרואין, גם זו התמכרות כרונית, ולהגיע לרמיסיה – הפוגה בחומרת המחלה – אחרי שנים של שימוש, זה מאוד לא פשוט, ודאי אצל צעירים. במקרים רבים אני נאלצת להעביר את הנגמלים ממשככי כאבים במרשם לתחליפים כמו סובוקסון או מתדון, וכשאני רואה התייצבות מסוימת, אני מתחילה להוריד במינון של התחליף. ויש הרבה נפילות בדרך, גם אם יש להם תמיכה טובה מהבית".
"כן, אפשר לצאת מזה, אבל ההתמכרות זו בעיה שהם יצטרכו להתמודד איתה כל החיים", מוסיפה ד"ר יודשקין פורת. "הפיתוי לחזור להשתמש קיים למשך כל החיים. אצלנו בלב השרון פועלת זה חמש שנים מחלקת טיפול יום להתמכרויות לנוער, שהיא הראשונה ולצערנו גם היחידה בארץ. דרושות יחידות כאלה בכל אזור במדינה".
איזו הצעה יש לך להורים מודאגים?
"להיות מאוד-מאוד ערניים, לנסות לייצר שיח פתוח כמה שיותר, כי לנערים יש הרבה שלבים של הכחשה ושקרים סביב השימוש. צריך לאפשר נתיב שיחה פתוח ולהציע להם עזרה, וכמה שיותר".
יש להורה דרך אמיתית לזהות את זה בזמן?
"לשים לב אם תרופות מהסוג הזה נעלמות מהמקרר, או אם הנער הולך לרופאים שונים ומבקש מכולם מרשמים לכאב; לשים לב להתנהגויות שמשתנות, למקרים שבהם מסתגרים, מתחילים לגנוב; או אם התפקוד יורד והעניין יורד, וקבוצת החברים הקבועה השתנתה לפתע".
מיכאל נקי בשבועיים האחרונים, מאז שהוריו גילו שהוא משתמש הוא מטופל על ידי פסיכיאטר ונוטל את התחליף סובוקסון שנועד להקל על תסמיני הגמילה. מאיה נקייה במשך חודשיים ועוברת תהליך גמילה במוסד. כמוה גם חן, שנקייה במשך חודשיים וחצי. ניר נקי כבר חצי שנה, מטופל על ידי פסיכיאטר, נוטל תרופות פסיכיאטריות ומחזיק במרשם לקנאביס רפואי. ועכשיו, ההתמודדות האמיתית שלהם רק התחילה.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: “התמכרות לתרופות מרשם אופיואידיות הינה תופעה ידועה והמשרד פועל זה מספר שנים למיגורה. לצורך זה הוקמה ועדת מנכ”ל שדנה בצעדים שיש לנקוט כדי לשפר את המענה. לא ידוע לנו על תופעה של רכישת התרופות דרך רופאי משפחה. בכוונתנו לפעול מול האיגודים המקצועיים כדי לפרסם נייר עמדה בנושא שיעסוק במיוחד בבני נוער וצעירים.
“כמו כן, לאור המידע שהועלה בפנייתכם, אנו נוסיף לשאלון הבקרה של רופאי המשפחה בקופות החולים, שאלות בקרה ספציפיות לתחום בני נוער. נשים דגש על חשיבות העלאת המודעות בקרב רופאי ילדים ומתבגרים”.
