אני נכנסת הביתה ורואה את הילד יושב בסלון במצב לא ברור - הטלוויזיה פתוחה, ברקע משחק כדורסל, ומוזיקה קצבית מתנגנת בחלל כאילו שאנחנו באמצע מסיבה. הוא מציץ מדי רגע בהודעות שהוא מקבל בנייד, ועל הברכיים שלו מונח ספר. אני שואלת אותו מה בדיוק הוא עושה, והוא משיב בתמימות - "שיעורי בית". מה...?
"אתה רציני?", אני נוהמת בעצבים, "ככה מכינים שיעורי בית?", הוא מהנהן, ועל הדרך גם פותח סרטון שהוא קיבל ונקרע מצחוק. אני מקבלת פלשבק עצבני לתקופה שבה אני הייתי ילדה והכנתי שיעורי בית. אם אימא שלי הייתה רואה אותי במצב כזה, היא הייתה צועקת עלי בקולי קולות לסגור את הרדיו או הטלוויזיה מיד וללכת לחדר שלי. היא הייתה מסבירה לי, שוב ושוב, שאי אפשר להתרכז ברעש נוראי שכזה.
הפעם, בניגוד למנהגי להעיר לילד, אני חושבת על ניסוי חדש - כזה שבו אני אבדוק מה יקרה אם במשך שבוע כולנו ננסה לעשות גם וגם וגם, בקצב מהיר, וללא כל הפרעה. האם התחושה תהיה של הפרעת קשב בלתי נגמרת, או דווקא של יעילות ומולטיטסקינג מדהים?
קראו עוד:
אני מתיישבת ליד הילד ומצטרפת לחגיגה. אני מנסה להתעלם מהרעש, פותחת לפ-טופ ומנסה לעבוד. "ממש חדר תרבות דיגיטלי", אני מגחכת לעצמי בעוד שהילד בוהה בי במבט לא ברור. אני מנסה להתרכז בכל כוחי בכל המסכים שפתוחים אצלי יחד, אולם בכל פעם שאני מצליחה להתרכז - הצעקות והשריקות ממשחק הכדורסל מבהילות אותי, מסיחות את דעתי. ככל שהזמן עובר, אני מרגישה שהמוח שלי הופך לעיסת צמר גפן, ואני נעשית עצבנית יותר ויותר. הרצון המידי שלי הוא להשקיט את המשחק, ולסגור את המוסיקה, אבל אני מזכירה לעצמי שאני באמצע ניסוי - אז אני פשוט בוהה סביבי, וכבר לא חושבת על כלום.
ביום השני לניסוי אני מגיעה הביתה, וקולטת שהילדה השתלטה על אזור הנוחות. "אני רואה סדרה", היא אומרת אוטומטית כשאני מתיישבת לידה. אני לוקחת את הסמארטפון שלי, עונה להודעות, בודקת מה קורה בפייס, עוברת לאינסטגרם, ותוך כדי מציצה בסדרה שלה ומנסה להבין מה קורה שם. הילדה, מבחינתה, בוהה בסדרה תוך כדי שהיא מסתכלת במסך הנייד, מצלמת סלפי או שניים, שומעת הקלטות בלתי-נגמרות של חברות, וגם מקליטה פניני חוכמה בעצמה.
כעבור כשלושים דקות בערך, שבהן העיניים שלי מדלגות ללא הפסקה מהסמארטפון למרקע, אני עוצרת את הסדרה. אני בטוחה שלאור כל האקשן הזה הסובב את הילדה היא בכלל לא תשים לב. אבל, היא מיד צורחת "אימא!! אני באמצע סדרה". בניסיון לשאול אותה מה היה עד עכשיו, היא מביטה בי במבט רצחני, ואומרת - "זה נגמר עוד 10 דקות".
10 דקות מאוחר יותר היא הולכת לחדרה, ואני מנסה להמשיך ולשלב צפייה בסדרה, ולענות על מייל דחוף, ובו-זמנית גם מקליטה לבעלי הודעה. שתי דקות אחר כך הוא מתקשר ושואל בדאגה אם הכול בסדר, או שחטפתי שבץ. מסתבר שההודעה שלי נשמעה ממש מוזרה, עם הרבה קיטועים וגמגומים לא ברורים.
ביום השלישי, בעלי מגיע הביתה ומודיע לכולנו שיש לו פגישת זום חשובה. הוא מתיישב בסלון ואחרי כמה דקות הוא כבר שקוע בפגישה, כשעל הדרך הוא גם בודק הודעות בטלפון הנייד. כל ניסיון לשוחח איתו זוכה בהנפת יד שאומרת בפנטומימה: "לא יכול עכשיו". פגישת הזום הולכת ומתארכת, ואני קולטת כיצד הילד מתגנב לסלון ועומד ליד בעלי. "אבא, אני יכול ללכת לשחק כדורסל?", הוא שואל. בעלי מסמן לו עם היד שלא יפריע. הילד מתעלם.
הוא עומד באמצע הסלון, וממשיך להגיד "אבא", כאילו היה תקליט שבור. בשלב הזה בעלי מהנהן עם הראש, והילד מחייך כמו חתול שאכל שמנת, פותח את דלת הבית ומתגנב החוצה. כמה דקות מאוחר יותר אני עוצרת אותו, ומסבירה לו שאין מצב שהוא הולך לשחק כדורסל בשעה 20:00 בערב כשלמחרת יום לימודים. "אבל אבא הרשה לי", הוא מיילל, ובו-זמנית משתרך אחרי בחוסר חשק. לשנינו ברור שהוא השיג את מבוקשו ב"דרכים מפוקפקות".
ביום הרביעי, אני מגלה שגם אני יודעת לעשות גם וגם, אבל פשוט אחרת. אני צועדת על ההליכון, ותוך כדי גם שמה מוזיקה קצבית בנייד, וצופה בסרט. והאמת היא שאני ממש נהנית מהקצב ומהאדרנלין. אני מתרכזת בסרט, צועדת, ואפילו יכולה לשיר. "הנה, גם אני יודעת לחיות בהפרעת קשב", אני אומרת לעצמי, ומבינה שיש פעולות שבהן הגם וגם נותן דווקא אפקט של יעילות, או ליתר דיוק - של חווית משתמש חיובית וכיפית.
ביום החמישי לניסוי אני מתעוררת ערנית ואנרגטית, ומרגישה שפיצחתי את זה. משעות הבוקר המוקדמות אני עושה פגישות בזום, ותוך כדי גם נכנסת לוואטסאפים, מסתכלת על מיילים, ואפילו בודקת את מצב החדשות. אני בטוחה שעכשיו הכול קטן עליי, אני יכולה לעשות מיליון דברים במקביל, ולהיות מפוקסת בכל אחד מהם. אני ממשיכה עם כל אלה גם בשעות הערב, ועל הדרך גם מזמינה קניות. אני מרגישה כמו השפן של אנרג'ייזר, ואפילו שוקלת כמה סיבובי ריצה תוך כדי. אם כבר, אז כבר.
להפתעתי, למחרת, הקניות לא מגיעות, וגם לא נשלחת הודעה שהמשלוח מתעכב. אני פותחת את האפליקציה, וחושבת שאולי טעיתי ביום - אבל אין תקשורת. אני מתקשרת לשירות לקוחות, ונוזפת בהם על חוסר יעילות וחוסר שירות. כנראה שיש אנשים שלא מצליחים לחיות היטב בהפרעת קשב, אני אומרת לעצמי. אבל אז הם מסבירים לי שלא רשומה אצלם בכלל הזמנה. אני מבקשת שיבדקו שוב, וכשהם משיבים בשלילה, אני סוגרת את הטלפון ומנסה להבין מה קרה. אני נכנסת לאפליקציה, (שהפעם עובדת), ורואה שרשימת הקניות שלי חיה ונושמת - רק מרוב שהייתי עסוקה במיליון דברים בבת-אחת, פשוט שכחתי לשלוח אותה. וכמו שאימא שלי אומרת, "למי שאין ראש יש רגליים", ובעידן של היום - ידיים - אני עושה הכול מחדש, שולחת, ומוודאת שבאמת שלחתי.
בשלב הזה, מבחינתי הניסוי הסתיים. הבנתי שאפשר לתפקד במקביל עם כמה מסכים יחד, ויש הורים וילדים שזה באמת מתאים להם. היתרון הוא שזה נותן לך תחושה של אדרנלין, קצב גבוה, ועל הדרך גם תחושה של הספק מטורף בזמן קצר. הוסיפו לזה את עניין הפומו (הפחד מהחמצה), ותבינו מדוע עבור הילדים זה מרגיש בערך כמו לחיות במסיבה אחת גדולה. יחד עם זאת, אין ספק שהקצב הזה גובה מכולנו מחירים שונים - חוסר ריכוז, חוסר תשומת לב לפרטים קטנים, חוסר דיוק, והמון אנרגיה בניסיון להתרכז שוב ושוב במעבר בין המסכים השונים, וזה לא מתאים לכולם. אז אולי הילדים של היום יכולים לחיות בקצב כזה בקלות יחסית, אבל מדי פעם אני בכל זאת מבקשת מהם שיעזבו הכול, ויסתכלו לי בלבן שבעיניים ללא הפרעות. כי נכון שאפשר גם אחרת, אבל לפעמים זה ממש נחמד כשיש לך שקט, ולו רק לרגע.
הכותבת היא אימא לשלושה ילדים, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער, ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס"
