איתמר שנפ (42) מרמת גן איבד את רגלו ב-2008 בתאונת אופנוע. "זה היה בשתיים בלילה, בירושלים", הוא מספר. "כנראה החלקתי. מיד איבדתי את ההכרה. התעוררתי אחרי 48 שעות למציאות שבה רגל ימין קטועה מעל הברך, ריסוק של שוק שמאל, פריקה של כתף ימין ושבר תלישה בכתף שמאל. הייתי בשוק, אבל הייתה בי גם תחושה שאין זמן לעצור ולהתחיל לקטר, וצריך להסתכל קדימה במטרה לראות איך אני יוצא מהדבר הזה.
קראו עוד:
"הדבר שעודד אותי היה מחקר שגיליתי, לפיו אנשים שעברו תאונה גדולה או זכו בלוטו, חזרו אחרי שנה לרמת האושר שהייתה להם קודם. זו הייתה הנקודה שהתחלתי לחפש יתרונות למצב. עזבתי את לימודי ראיית החשבון, מקצוע שלא התאים לי, שכרתי דירה בירושלים ואבזרתי אותה בהרבה שולחנות פוקר, בבריכת ילדים בחצר ובהרבה בירות. הפסקתי לרצות אחרים והתמקדתי בעצמי".
שנה לאחר מכן, בעיצומו של שיקום, פגש את רייצ'ל (39), מאמנת כושר, אותה הכיר דרך חברה משותפת. הם נישאו ב-2011 והביאו לעולם שלושה ילדים. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון", מספר איתמר. "התרגשות כזאת מעולם לא חוויתי. מטורף לחשוב שרייצ'ל לא הכירה אותי לפני הקטיעה. למרבה האירוניה, דווקא הקטיעה דחפה אותי להגשמה עצמית ואפשרה לי להתאהב, ללכת עם הלב ולא עם מה שהגיוני לעשות. מעולם לא הייתי אמיתי, שלם ואותנטי עם עצמי כמו שאני עם רייצ'ל".
רייצ'ל מאשרת. "כששמעתי את הסיפור שלו, אמרתי, עדיף למות. אבל כשפגשתי אותו, הרוגע, השקט הפנימי שבו, ההתמודדות שלו עם המצבים הכי קשים – כל אלה עוררו בי השראה ומשכו אותי. הוא נראה כמו אדם בעיצומה של הרפתקה; לרגע לא הרגשתי שיושב מולי אדם בעל נכות. פשוט נהנינו יחד ללא חששות או ספקות. בסוף בסוף, האהבה מנצחת".
איך הגיבה משפחתך?
"לא אמרו לי כלום. ההורים הדתיים שלי שמחו שאני יוצאת עם בחור יהודי שגר בישראל, בחור שבא מבית דתי וטוב. עם רגל, בלי רגל – זה פחות הטריד אותם. בדיעבד נודע לי שאמא שלי הייתה מוטרדת וביקשה מאחיותיי לוודא שחשבתי על זה עד הסוף. לא קיבלתי הערות מהסביבה; אני רק זוכרת שחברה שאלה, 'איך הוא יחזיק את הילדים שיהיו לכם?' אמרתי, 'נמצא דרך להסתדר'. והנה, תראי אותו, הוא בבית, עם התינוק בזמן שאני נסעתי ללילה עם הבן הגדול ביפו".
רייצ'ל שנפ: "כששמעתי את הסיפור שלו, אמרתי, עדיף למות. אבל כשפגשתי אותו, הרוגע, השקט הפנימי שבו, ההתמודדות שלו עם המצבים הכי קשים – כל אלה עוררו בי השראה ומשכו אותי. הוא נראה כמו אדם בעיצומה של הרפתקה; לרגע לא הרגשתי שיושב מולי אדם בעל נכות. פשוט נהנינו יחד ללא חששות או ספקות"
אחד הדברים שהפריעו להם היה העובדה שלא הכירו קטועי גפיים, וכדי לפתור את הבעיה הקים איתמר את קהילת "הצעד הבא", התומכת בציבור הקטועים. הם קיבצו מסביבם אנשים רבים איתם יש להם שפה משותפת. בשלוש שנותיה הראשונות של הקהילה, איתמר גם היה המנהל שלה בפועל. רייצ'ל, מצידה, הקימה קבוצה לבני זוג של קטועים הנפגשת אחת לשבוע. "קראנו לקבוצה 'הקטיעה היא רק תירוץ'", היא אומרת, "משום שבהתחלה הכול היה סביב בני הזוג הקטועים, אבל היום, אחרי שהתחברנו כל כך, אנחנו באמת חברים, והקטיעה של בני הזוג שלנו היא רק תירוץ שלנו להיפגש".
"אצלנו אף אחד לא מרחם אל אף אחד"
מלי ואיתן מייזל (50) מאלפי מנשה מבינים היטב את בני הזוג שנפ. היא קניינית בבית החולים שלוותה ומעצבת תכשיטים, והוא לא חזר לעבודתו כטכנאי מכונות כבדות מאז תאונת העבודה שעבר לפני 11 שנה, בה איבד את ידו. הם נשואים 25 שנה, הורים לשלושה, הכירו בתקופת הצבא וגילו שלמדו באותם בית ספר יסודי וחטיבה. "נוצרה בינינו אהבה גדולה ואמיתית ששוברת כל תקרה ומוכיחה שאין דבר שיכול לעצור אותה", הם אומרים.
איתן סחב את הפציעה לאורך שלוש שנות שיקום, וכשהבין שהיד שלו לא תחזור לתפקוד, החליט לקטוע אותה. "אמרתי למלי שאין מצב שהיא מפסיקה את השגרה שלה כדי לטפל בי", הוא אומר. "היה ברור גם לי וגם לה שאנחנו גדולים מזה".
איתן מייזל: "היינו בתקופה הזו לבד. החברים שהיו איתנו בהתחלה, התאדו. לא צריך להתבייש בנכות. בעבר לא הבנתי שגם מלי והילדים נפצעו יחד איתי. לא פיזית אמנם, אבל עברנו יחד דברים שהשפיעו על כולנו"
הקטיעה תפסה אותם כשכבר היו הורים לשלושה ילדים. "אני זוכרת את השיחה במטבח עם הבכור שלנו, בה סיפרתי לו על ההחלטה של איתן לקטוע את היד", אומרת מלי. "הוא היה בן 11, והוא בכה. לראשונה הוא הבין שאין תקווה. בדיעבד, כל התקופה הזו הייתה תקופת הישרדות. אלה היו שנים מאוד אינטנסיביות".
איתן: "היינו בתקופה הזו לבד. לא היה לנו קשר לקטועים אחרים, והחברים שהיו איתנו בהתחלה התאדו. המשפחות שלנו עזרו מאוד".
מלי: "ואז שמעתי על הקבוצה שרייצ'ל שנפ הקימה, והצטרפתי אליה. היא מאוד עזרה לי, כי קודם לא קיבלתי תמיכה נפשית מאף אחד ולא יכולתי לשתף את התחושות שלי. בקבוצה הזו מצאתי מקום לשתף, לפרוק, ללמוד מניסיון של אחרים ולראות שיש עוד אנשים שעוברים דברים דומים.
"היו קשיים ותסכולים רבים כל התקופה הזו. הטיפול באיתן הוא משרה מלאה, ויש לנו גם שלושה ילדים, אז בשנה האחרונה מצאתי את עצמי בעייפות נפשית. התחלתי ללכת לפסיכולוגית שפקחה את עיניי".
ונשארת עם איתן.
"לי זה מובן מאליו, אבל אנשים לאורך השנים אמרו לי מהצד, 'וואו, זה לא ברור כל-כך". כנראה שהקשר בינינו הוא חברי וחזק. כששואלים אותי מה הסוד שלנו, אני אומרת שאצלנו אף אחד לא מרחם על אף אחד: איתן מעולם לא ריחם על עצמו, אני לא ריחמתי עליו, וגם מעולם לא שאלנו למה זה קרה לנו. זה קרה. נקודה. וזה המסר שאנחנו מעבירים לילדים, למשפחה ולסביבה".
איתן: "אני גדלתי עם אמא שסבלה מחוסר תפקוד בכליות ונזקקה שלוש פעמים בשבוע לדיאליזה. היא עברה שלוש השתלות, רוב הזמן שהתה בבית חולים, ומשם הייתה נותנת לנו, לשלושת הבנים, הוראות איך לתפעל את הבית. אבא היה צמוד אליה, התייחס אליה כאל מלכה. מהם למדתי הכול על זוגיות והורות. בזמן ששכבתי בבית החולים, נלחמתי על התקדמותי בשיקום כדי להבריא ולחזור הביתה. את מלי פיניתי לילדים, לבית, לעבודה ולסיום התואר שלה. בתקופה הזו היו דברים שפספסתי, אבל ידעתי שנשלים את זה כי הקשר בינינו חזק יותר מהכול".
מלי מייזל: "חוסן נפשי זה חשוב. אני באה מבית עם אבא חולה סוכרת ומחלות נלוות, כך שלא הפחיד אותי המצב של איתן. אבל בהחלט צריך המון סבלנות, במיוחד מול הבירוקרטיה המייגעת"
מלי: "אחר כך איתן לקח פיקוד על הבית, ובמיוחד על הבישולים. היה בי כעס נסתר על זה שהוא לוקח לי משהו מהאמהות ומהנשיות שלי, אבל התגברתי על זה. למשל, ערב אחד הזמנו חברים לארוחה. איתן הכין את השניצלים וקיבל הרבה מחמאות. אני, שטרחתי הרבה על השולחן שהיה עמוס בממולאים, סלטים, בשרים, דגים וכל טוב – שאלתי את עצמי, 'רגע, ומה איתי?' אחר כך הבנתי שאיתן בסוג של תיקון על כל אותה תקופה שבה הוא לא היה בבית. כיום הוא אב במשרה סופר מלאה".
תנו כמה טיפים לזוגיות טובה בתנאים האלה.
מלי: "הומור, אופטימיות, לשמר את הדברים הקטנים שעשיתם לפני הפציעה. אצלנו זה היה יציאה לבית קפה בימי שישי בבוקר".
איתן: "הקשבה, הערכה והערצה הדדיות. לראות את החוזקות של הצד השני. היא קוראת לי אלוף, ואני קורא לה מלכה, ולא בגלל שהשם שלה הוא מלי".
מלי: "חוסן נפשי זה חשוב. אני באה מבית עם אבא חולה סוכרת ומחלות נלוות, כך שלא הפחיד אותי המצב של איתן. אבל בהחלט צריך המון סבלנות, במיוחד מול הבירוקרטיה המתסכלת והמייגעת".
איתן: "לא צריך להתבייש בנכות. בעבר לא הבנתי שגם מלי והילדים נפצעו יחד איתי. לא פיזית אמנם, אבל עברנו יחד דברים שהשפיעו על כולנו".
