מה הסוד שלך? אל תגלי, רק חשבי עליו. ייתכן שהסוד הוא זיכרון של מעשה כלשהו שעשית בגיל צעיר, או של מחשבות ורגשות שאת שומרת רק לעצמך. ייתכן שהסוד קשור לבן משפחה, לאדם אהוב או לחבר קרוב. המעשה או המחשבה שאנחנו שומרים בסוד דומים לצל, והם מלווים אותנו בכל אשר נלך. פעמים הם מחזקים ונותנים כוחות להתמודדות ולהתגברות על קשיים, אך פעמים הם מגבילים ומחלישים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"מהו הסוד שלך? האם הוא מחליש או מחזק?", כך פותחת ניצה אייל, פסיכולוגית וגרונטולוגית בכירה, את ספרה "סודות ומה שמאחוריהם" שיוצא החודש לאור, כשנתיים לאחר פטירתה. הספר חובק בתוכו מחקר רחב היקף שערכה בשנות חייה האחרונות, על מושג הסוד בחיינו, על חשיבותו, מורכבותו, פניו הרבות, אך במקביל להעמקה בנושא, אנו הולכים ונחשפים לפן האישי הרגיש מאחורי כתיבתה, לסוד הגדול שהיא עצמה שמרה במשך עשרות שנים - מחלת הלוקמיה שממנה סבלה, ולהתייחסותה הייחודית לנושא - "כל אדם חייב שיהיה לו סוד או געגוע".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
גם בספריה הקודמים, בחרה אייל לעסוק בנושאים הקרובים ללבה, הן מקצועית, כחוקרת זקנה והן כאדם פרטי - מושגי הזמן, הזיכרון, מהלך החיים. אך בספרה הנוכחי, שעריכתו נעשתה לאחר מותה, על ידי משפחתה בסיוע חברותיה הקרובות ועמיתותיה למקצוע - האישי והמקצועי שזורים להם יחד ומובילים את הקורא בעדינות לבחון הוא עצמו את התייחסותו לנושא הסודות: אילו סודות יש לכל אחד מאיתנו, למה אנו בוחרים להסתיר משהו מסוים ומפני מי, מתי אנו יכולים להרגיש בטוחים לחשוף סודות והאם בכלל זה כדאי.
כשהחלה לחקור את נושא הסודות הופתעה אייל ממיעוט הדיון המקצועי הפסיכולוגי בנושא, אף על פי שרוב הפסיכולוגים עוסקים בסודות נפש האדם ובפענוחם. "אני מוקסמת מהרעיון", כותבת אייל, "שלפיו ההתפתחות של העצמי היא תהליך של גילוי סודות, של פענוח תעלומה. אני מתפתה לכתוב: ההתפתחות האנושית היא תהליך בלשי. בכל שלב מוטל עלינו לחפש ולגלות כמה מהסודות הטמונים בנו ובעולם ולהמשיך הלאה אל החיפוש הבא. כל גילוי עשוי להוסיף עוד נדבך לאישיות, לצייד בכלי התמודדות, לחסן אך לפעמים גם להכאיב.
"בגיל ההתבגרות אנו מגלים את סודות הגוף, המיניות והאהבה, בבגרות הצעירה את סודות הזוגיות וההורות, בבגרות האמצעית את סודות המקצועיות והמומחיות, בבגרות המאוחרת את סודות קבלת הגוף המשתנה והקשרים עם הדורות הבאים, בתקופת הזקנה את סוד הראייה הרחבה על מהלך החיים כולו ואת היכולת לחיות עם הקרבה לסופם".
"קיימים גם מקרים רבים שבהם הסוד מחזק, נותן הרגשה של ייחודיות, מאפשר דיאלוג פנימי עם העצמי ומעניק תחושה של שליטה וכוח. אני מאמינה שכל אחד, ילדים ובוגרים, זקוק לעולם פרטי וסודי משלו"
אחד המחקרים המעניינים המובאים בספר הוא של ד"ר מייקל סלפיאן מאוניברסיטת קולומביה, ניו־יורק, שלפיו ממוצע הסודות שאדם שומר בחייו הוא 13, מהם כחמישה שלא גילה לאיש מעולם. הסוד שהסתירו יותר מכל היה מחשבות מיניות על מישהו שאינו הפרטנר שלהם. מצבם הבריאותי של אנשים, על פי המחקר, הושפע ממידת נוכחות הסוד בחייהם. אלה שחשבו על הסוד שלהם בכל יום דיווחו על מצב פיזי ונפשי קשה יותר מאשר אלו שחשבו על הסוד שלהם פחות מאחת לשבוע. על פי סלפיאן, סודות עלולים לגרום נזק כשהם חובקים בתוכם בעיה לא פתורה, שחשיבה עליה גובה מחיר מהגוף ומהנפש, בייחוד אם הסוד הוא עוול שגרמנו לאחרים, מעשה לא מוסרי או התנהגות לא תקינה. אייל מחדדת כי הדבר מושפע ממבנה האישיות של האדם והמנגנונים הנפשיים המאפשרים לו לחיות עם סתירות ולהכחיש מציאות לא רצויה. בנוסף, היא מדגישה, "קיימים גם מקרים רבים שבהם הסוד מחזק, נותן הרגשה של ייחודיות, מאפשר דיאלוג פנימי עם העצמי ומעניק תחושה של שליטה וכוח. אני מאמינה שכל אחד, ילדים ובוגרים, זקוק לעולם פרטי וסודי משלו".
הכבוד לסוד שאותו מבקשת אייל להעניק, בולט במיוחד כשהיא מתייחסת לסודות על אירועים טראומטיים או מחלות. "לאירועים חריגים בחיים יש מגירת סודות מיוחדת. לפעמים אנחנו מטמינים אותם במעמקי המגירה ולפעמים, בגיל מבוגר, עם אנשים קרובים או עם מטפלים מקצועיים אנחנו מאפשרים להם לצאת לאור. על אחת מהמגירות העמוקות ביותר כתוב 'שואה'".
ומה באשר למחלות? "מרבית האנשים שומרים בסוד פרטים על מחלות שלהם. אני יודעת מדוע אני מתנהגת כך. ראשית, אני חושבת שמחלה היא דבר פרטי; שנית, אני חושבת שהמחלה שלי היא נושא לא מעניין ואולי אף מפחיד עבור אנשים אחרים; ושלישית, אני לא רוצה להעציב אנשים יקרים לי. במאות ימי הביקורים שביקרתי בבתי חולים, שאותם ביליתי בחדרי המתנה עם מטופלים נוספים, לא שמעתי סיפורים רבים על מחלות. שמעתי מעט על רופאים, מעט על טיפולים, מעט על תרופות ודי. יותר מדיבורים הייתה שם שתיקה וציפייה מתוחה לדלת שתיפתח ולדמות בחלוק לבן שתקרא בשמם".
4 צפייה בגלריה
''אני מוקסמת מהרעיון שלפיו ההתפתחות של העצמי היא תהליך של גילוי סודות, של פענוח תעלומה''. ניצה אייל
(צילום: אלבום פרטי)
יחד עם זאת, מביאה אייל מחקרים המראים כי חולים המסתירים את המחלה מדווחים על רמות גבוהות של חרדה, בדידות, ניכור ודיכאון. על פיהם, הסתרת המחלה מאנשים קרובים, ובהם ילדים, הורים ובני זוג, מעצימה את הרגשות השליליים, ואילו גילוי מביא עמו הקלה. בין הסיבות לשמירת המחלה בסוד: הפחד מפני סטיגמה, הפחד מרחמים, החשש להכביד על אנשים אחרים, נורמות תרבותיות וגם הכחשת המחלה. עוד נמצא במחקרים, כי אנשים עם הערכה עצמית גבוהה נוטים יותר לגלות את סוד מחלתם.
התייחסות מיוחדת מעניקה אייל לסודות אפלים ומחשבות אסורות ומתייחסת למחקר שערך הפסיכולוג אריק קלינגר מאוניברסיטת מינסוטה, ארצות־הברית - במהלך יום בן 16 שעות אנשים חושבים כ־500 מחשבות בלתי יזומות הנמשכות בממוצע כ־14 שניות. מרביתן עוסקות בחיי היומיום, כ־18% מהן התגלו כמחשבות רעות, בלתי מקובלות ומעוררות אי־נוחות ו־13% הן מחשבות מכוערות או מזעזעות, שכלל אינן אופייניות לאדם החושב אותן, כמו מחשבות על רצח, אונס או מעשה סוטה. מחקר נוסף של הפסיכולוג דיוויד באס מאוניברסיטת טקסס שבאוסטין, הראה שאפילו לאנשים נעימים וטובי מזג יש מחשבות אפלות, כמו דחיפת אדם מול רכבת דוהרת, דקירת בן הזוג באמצע הסקס, חנק למוות של הורה קשיש ועוד. לדבריו, רוב הזמן מחשבות אלו אינן מעוררות לפעולה, אלא להפך, הן משמשות כבלמים ועוזרות לעצור את הדחפים המטורפים.
אייל מציעה דרך יצירתית לגירוש מחשבות סודיות כאלה. "דמיינו לעצמכם ארון מגירות וירטואלי. על אחת מהמגירות כתוב 'משפחה', על השנייה 'עבודה', על השלישית 'חברים', על הרביעית 'חלומות' ועל החמישית 'כללית'. כל מה שנותר הוא להעביר מחשבות לא רצויות אל המגירה המתאימה. בדמיון, כמובן. פותחים את המגירה ומניחים בה את המחשבה, והיא תחכה בסבלנות עד שתתפנו אליה". הצעות נוספות של חוקרים הן לכתוב את המחשבה או הסוד על נייר, לקפל לפתק קטן ולהשליך לסל האשפה.
"לפעמים המחשבות האסורות נותנות כוח ומאפשרות לספינות הדמיון להפליג למרחקים. הן קיימות לצד עולם המציאות, אינן משבשות אותו ולעתים אף מפרות אותו"
ממצא מעניין של חוקרים מאוניברסיטת נוטרדאם אף מצא כי מעבר פיזי מחדר אחד לשני עוזר למוח להשתחרר ממחשבה אחת ולעבור למחשבה אחרת. אבל, מדגישה שוב אייל את גישתה הייחודית, לא תמיד צריך לזרוק את המחשבות האסורות. "לפעמים הן נותנות כוח ומאפשרות לספינות הדמיון להפליג למרחקים. אני יודעת שהן אסורות, אני יודעת שהן בלתי מציאותיות, אבל אני מסוגלת לשלוט בהן. מחשבות אלו קיימות בצד עולם המציאות, אינן מעוותות או משבשות אותו, ולפעמים אף מפרות אותו".
ד"ר ליאורה בר־טור, חברתה הקרובה של אייל ושותפתה המקצועית, רואה בספר תהליך אישי מורכב. "אני מניחה שבאיזשהו אופן ניצה רצתה לבדוק עם עצמה את התהליך שעברו היא וראובן, בן זוגה. היא התחילה לחקור את מושג הסוד והצליחה לפרוש מניפה של שלל צבעים, בין צבעים בהירים לכהים, בין סודות קטנים וחסרי חשיבות ובין דברים כבדי משקל. מה שהיא מנסה להראות במניפה הזאת הוא שיש בסוד גם הרבה כוח.
4 צפייה בגלריה
"בדמיון פותחים את המגירה ומניחים בה את המחשבה, והיא תחכה בסבלנות עד שתתפנו אליה''
(צילום: Shutterstock)
"העמדה שלה היא חד־משמעית: יש דברים שאפשר לשמור ולא לשתף, ושני בני זוג יכולים לחלוק אבל גם לשמור דברים מסוימים לעצמם. מעבר לכך, כל אחד יכול לבחון בינו לבין עצמו אם הסוד שלו הוא כוח או חולשה. לפעמים הסוד יכול להיות משהו שטוב לי איתו, כפי שניצה בחרה, ולפעמים הסוד הוא כבד מאוד וחשיפתו באיטיות וברגישות תוכל רק להועיל".
האם היא חשפה בפנייך שהיא עומדת למות?
"אף פעם לא, היא לא נפרדה ממש. יש לי כמובן תחושה של כאב גדול והחמצה. אני חושבת שהייתי רוצה יותר לתמוך בה ולגעת בדברים הכואבים. אבל ניצה הייתה כזאת. גם כשהייתה בשיא הכאבים הייתה מספרת לי רק שהייתה בבית החולים ומהר מסיטה את השיחה אליי ומתעניינת בטיול האחרון שלי בחו"ל. זאת הייתה הדרך שלה, הבחירה שלה, האישיות שלה".
ד"ר אלינוער פרדס, מתלמידותיה ועמיתותיה של אייל, מדגישה את העדינות והפואטיות שבספר. "יש כאן באמת את מה שמכבד את הרב־ממדיות של שמירת סודות לעומת גילויים, חשיפה וכיסוי. זה כמו עבודת אוריגמי של קיפולים עדינים בנבכי הנפש. אני לוקחת מספרה את ההבנה שבכל מצב נתון יש כוחות שמושכים לכאן או לכאן, והמפתח הוא יצירת מרחב בטוח שבו בן אדם יוכל לנוע בין דיבור לשתיקה. בספר ניצה עוזרת לנו לזהות את הכוחות הפועלים בתוכנו, לטובת תקשורת ישירה או לטובת הימנעות ממנה. היא נותנת לגיטימציה שאפשר לשמור דברים לעצמנו אם אין מסביבנו אנשים מתאימים, ומספקת דרך הסתכלות מקורית בחברה המודרנית החושפנית שלנו כיום".
שותף הסוד לדבר מחלתה של ניצה אייל הוא בן זוגה ראובן אייל, שאחרית הדבר שהוא כותב לספר, מסכמת ברגישות את הגישה הייחודית של שניהם לנושא הסוד: "ניצה, זכרונה לברכה, ואני חיינו יחד 57 שנים. ליוויתי אותה לאורך 36 שנות מחלתה, הייתי שותף למסכת אריגת הסודות, ושותף ל'שקרים הלבנים' אשר התחייבו, לדעת שנינו, לשם הבטחת ההתנהלות והבריאות הנפשית של המשפחה, ובמיוחד של בנינו. עם הזמן הרשיתי לעצמי לשזור באריג זה גם סיבי סוד פרטיים משלי, שבהם לא היו שותפים נוספים...
"עם הזמן והתרחבות המשפחה הלכו והתרבו גם הסודות והדילמות: מה חשוף למשפחה הקרובה, במה נערב את המשפחה המורחבת, באיזה עומק נשתף חברים וחברות?... האם תשובה מדויקת? תשובה מתחמקת? מענה מתבקש ('שקר לבן')? למה להטריד אנשים עם נושאים שאין מזור בידם, במקום לתמוך בלרומם את מצב רוחם?
4 צפייה בגלריה
''זה כמו עבודת אוריגמי של קיפולים עדינים בנבכי הנפש''. כריכת הספר ''סודות ומה שמאחוריהם''
"וכאשר האמת ידועה בבית לשנינו, למעט עוצמת העיסוק במחשבות של כל אחד לעצמו בתוך עצמו, כמתחוור בדיעבד, על מה מדברים בינינו ומה מצניעים? מהו החלק החסוי שהוא סוד חלקי, חצי סוד, אולי רבע סוד בתוך הזוגיות?... משפטן ודאי היה בוחן מצב זה באמות מידה של 'אמת, רק אמת וכל האמת', אבל לא במשפט אנו עוסקים אלא ברקמות הנפש האמורפיות, בגבולות מטושטשים, בריצוד מחשבות, בדאגה לאיכות החיים.
"האם הסודות האלה חיזקו או החלישו? אין לי תשובה וספק אם יש לכך בכלל מענה. מבחינתי, הם שימשו כרפסודות לחציית המים הגועשים בסופות שהתרחשו מעת לעת".
