יום שלישי בלילה. אני שולחת את המייל שמסכם את ההנחיות לצוותים הרפואיים, בהתאם להנחיות החדשות של משרד הבריאות, וחושבת כמה מופלאים האנשים האלו במערכת הבריאות הציבורית. ולפתע - צמרמורת. ברגע אחד אני נחלשת. יכול להיות שחליתי? ממי נדבקתי?
קראו עוד:
רועדת ומודאגת, אני מבצעת בדיקה ביתית ונדהמת מהבהירות של שני הפסים המקבילים, ומהמשמעות שלהם: אני, שאמונה על הבריאות של כל חברי הקופה בשגרה ובחירום, חליתי. כמה מביך. אני אמורה להיות דוגמא אישית. איך זה קרה? נזכרת באותו סוף יום עבודה מתיש, שבו לא נזהרתי. הסרנו מסיכות ולרגע דיברנו - אדם לאדם.
ומיד עולה הדאגה הבאה, את מי הדבקתי? חושבת על הוריי הזקנים. אבי, לוחם תש"ח, ואמי ניצולת השואה מהונגריה. ביחד הם סיפור התקומה של מדינת ישראל. רק לפני יומיים הגעתי לביתם לתקן עוד תקלה, "אמא ואבא, אל תדאגו, הנה החשמל חזר", הרגעתי וחיבקתי. אלוהים, יכול להיות שהדבקתי אותם? ומה עם כל האנשים עמם עבדתי שכם לשכם בימים האחרונים? כי כך עובדת המגפה, שרשרת הדבקה שמתפצלת ומתארכת. לו רק הייתי נזהרת, ממש בכל רגע.
ארבעה ימים ראשונים למחלה עברו עלי בתוך תהום של חולשה וניתוק. ישנתי לסירוגין, ובין לבין לא הצלחתי להתרכז במשימות פשוטות, לחבר מחשבות, לקרוא מייל עם יותר משלוש שורות, לתת עצה לסוגיות בנאליות. בהמשך הופיעו בנוסף לשיעול ולחולשה גם כאבי מפרקים שהפתיעו בעוצמתם, איבוד שווי משקל פתאומי ועוד
חליתי בעיצומו של הגל החמישי, בשבוע שייזכר בעתיד כשבוע השיא של הגל התלול עד כה במדינה. בהיותי מחוסנת באופן מלא, לקיתי במחלה ב"צורתה הקלה". אכן לא אושפזתי, אבל קל זה לא הרגיש. ארבעה ימים ראשונים למחלה עברו עלי בתוך תהום של חולשה וניתוק. ישנתי לסירוגין, ובין לבין לא הצלחתי להתרכז במשימות פשוטות, לחבר מחשבות, לקרוא מייל עם יותר משלוש שורות, לתת עצה לסוגיות בנאליות. בהמשך הופיעו בנוסף לשיעול ולחולשה גם כאבי מפרקים שהפתיעו בעוצמתם, איבוד שווי משקל פתאומי ועוד.
מה היה הכי קשה עבורי? התשישות המשוועת והבדידות: להיות סגורה בתוך החדר. להיות חולה ללא אפשרות לקבל חיבוק של עידוד. המילים הטובות שנאמרות מבעד לדלת הסגורה, לא מספיקות בכדי לחזק את הגוף הכאוב ולתת נחמה. ומנגד, הידיעה שאני מהווה מקור להדבקה ברורה - ושכל חריגה מהכללים תסתיים בהדבקה נוספת במשפחה.
במהלך השהות בבית זכיתי לתמיכה גם מעמיתים, עובדים וקולגות. מרק עוף, הודעות שגרמו לי לחייך, שיחות טלפון קצרות ומעודדות. מצאתי ששיחות מעמיתים שחלו כמה ימים לפני, עודדו אותי במיוחד. רובם סיפרו שחשו בשיפור ברור ביום הרביעי וזה הפיח בי תקווה. כוחה של תקווה לרפא, כידוע. ואכן כך היה.
לא להיות שאננים
צפירת ההרגעה המשמעותית הגיעה כשהתברר שלא הדבקתי איש. הודיתי לאלוהים, על התקדמות המדע, ועל החיסונים ששמרו על כולנו. ללא ספק, החיסון הרביעי הגן עליי ממחלה קשה יותר. לו הייתי מדביקה את הוריי או קולגות במצב רפואי מורכב, לעולם לא הייתי סולחת לעצמי. איך מי שלא מתחסן חי עם הידיעה שהזיק לאדם שנדבק ממנו ? זה לא נתפס מבחינתי.
מחר כבר אחזור לעבודה. הגוף חוזר לעצמו באופן איטי. המחשבות מתחברות, ואני שמחה לחזור ולהיות שוב חלק מאלו שמטפלים באחרים. אני עומדת משתאה לנוכח ההקרבה של אנשי מערכת הבריאות. גם מתוך הבידוד והתחלואה האישית, הגיבורים של המגפה פועלים ללא לאות ומתוך תחושת שליחות עמוקה.
חשוב לי להזהיר משאננות: אכן הנתונים מצביעים על תחלואה קלה יחסית בגל החמישי. במכבי רק 0.3% מהחולים אושפזו בגל החמישי, בהשוואה ל-2% בגל הקודם, ול-16% מהחולים בגל הראשון.
לאדם הפרטי, כפי שאני חוויתי, התחלואה ה"קלה" הזו עלולה להיות חוויה מטלטלת המערערת את הבטחון במובן מאליו – הבריאות שלנו. אותה בריאות שארגון הבריאות העולמי הגדיר אי אז בשנת 1946: "מצב של רווחה גופנית נפשית וחברתית, ולא רק היעדר מחלה".
שימרו על בריאותכם ובריאות היקרים לכם עם מסכות וחיסונים. החולה הבא תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו.
