על החוף בנואיבה, לפני שלוק ראשון מהקפה של הבוקר עם החברה ויקטוריה. "איזה אחד עשה ג'וגינג וזרק לנו 'רק שתדעו שיש טילים בדרום'". מאותו רגע ב-7 באוקטובר השתנו חייו של י' (30), לוחם מגלן במילואים. "אני תושב הדרום ורגיל לאזעקות. אמרתי נלך למסעדה, יש שם וויי-פיי, נראה מה העניינים. ראיתי מטחים כבדים, נכנסתי לטלגרם וראיתי טנדרים עם מחבלים בשדרות. מיד אמרתי לויקטוריה 'תארזי הכול מהר, אנחנו טסים מפה'". הדרך חזרה לארץ הייתה מהירה. "שילמנו על המלון ועפנו מהר לגבול. בדרך הביתה, ליד באר שבע, קיבלתי לרכב צו 8. בשעה 20:00 כבר הגעתי לבסיס ונכנסתי לפעילות".
עכשיו, מהמיטה בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, נראית נואיבה כמו הדבר הכי רחוק ביקום. י' נפצע אנושות בלחימה, איבד דופק ונשימה במסוק. הרופא לא חשב שיחזיק מעמד עד איכילוב וביקש מהטייס לנחות באשדוד - החלטה שהצילה את חייו. "הייתי במצב אנוש, רגע לפני המוות, ויחד איתי נפצע גם צביקה לביא ז"ל, חבר מהצוות שלי שגם היה מאושפז פה כמה שבועות ולצערי הרב נפטר מהפציעות שלו". צפו בכתבה הבאה:
פצוע מגלן שחזר לחיים: "תן לי עכשיו לחזור לעזה"
(צילום: תומר שונם הלוי)
"אני זוכר שהתעוררתי בטיפול נמרץ, פגע בי טיל, איבדתי רגל ויש לי בעיית שמיעה באוזן שמאל. הגעתי לפה במצב אנוש, הייתי אמור להגיע לאיכילוב, אבל הרופא אמר שלא אספיק להגיע והמסוק הוריד אותי בבית חולים אסותא אשדוד במקום". שאריות הרסיסים עדיין ניכרות על פניו של י', שהתמלאו חתכים קטנים. מדי פעם הוא מבקש ממשפחתו לצאת בכיסא הגלגלים לחצר בית החולים המטופחת ליהנות מכמה רגעים של שמש חורפית. אימא של י' מתעניינת לגבי המקלחת הבאה ומצב התפרים של בנה הגיבור. בת הזוג הנאמנה לא משה מכיסא הגלגלים, מביאה לאהובה כוס מים וחיוך אוהב.
הפציעה הקשה שאתה עברת, האם היא מחלחלת?
"היא מחלחלת לאט לאט. זאת פציעה קשה ויש יותר קשות ממנה. אני מסתכל על זה בתור הזדמנות לחיים חדשים. במסוק לא היה לי דופק ולא הייתה לי נשימה, עברתי שלושה או ארבעה ימים בטיפול נמרץ כדי להבין שמתתי בדרך לבית החולים. הגיע אליי בחור שעזר לפנות אותי, התיישב על המיטה שלי, החזיק לי את היד ואמר לי 'מתת לי בידיים'. אחרי ארבעה ימים של שוק, זה התחיל לחלחל. למרות שאין לי רגל ולמרות שאני לא שומע באוזן שמאל - קיבלתי את החיים שלי במתנה בזכות הטיפול הראשוני של הצוות שלי בשטח ובזכות הטיפול של הרופאים, האחיות והצוות הרפואי של בית החולים אסותא אשדוד".
פרופ' מיכאל דרקסלר, מנהל המחלקה האורתופדית באסותא אשדוד, מוסיף פרטים נוספים על הפציעה הקשה של י' ועל השיפור הדרמטי במצבו: "מכל הבחינות, מצבו מצוין לעומת איך שהגיע אלינו. גופנית הצלחנו להימנע מקטיעה גבוהה ועברנו לקטיעה נמוכה. שמרנו לו את מפרק הברך, היה גדם קטן עם פגיעה גדולה של הרקמות והצלחנו לעשות את זה. וזה ממש משנה מבחינת יכולת ההחלמה להמשך מבחינה תפקודית. הוא מאושפז אצלנו יותר מחודש. היו פגיעות באוזניים ובעיניים ובדברים נלווים. יחסית לפציעה הקשה, הוא יצא בצורה טובה".
פרופ' מיכאל דרקסלרפרופ' דרקסלר מעיד ש"פגיעות המטענים וההדף שונות ממה שאנחנו רואים ביום יום. הטיפול בחיילים הצעירים מאוד משפיע עליי, גם כשאני חוזר הביתה לחיק המשפחה, מראות המלחמה משפיעים".
עבור י' הפצוע, הפרידה מחברו היקר לצוות רס"ר במיל' צביקה לביא בן ה-30 משולה לשכול בעקבות מות בן משפחה קרוב. הלוחמים ביחידה נהגו להיפגש באימונים, והחברות האיתנה נמתחה לאורך שנים והתגבשה גם בחיים שמחוץ לימי המילואים.
מתי שמעת שצביקה נפטר?
"ממש יום אחרי. שכבתי פה במחלקת אורתופדיה, והסמג"ד שלי פתאום הגיע ובישר לי את הבשורה. באותו היום ארגנו אמבולנס ונסענו ללוויה".
מה עובר בראש?
"בחיים שלי לא האמנתי שאהיה בהלוויה צבאית של חבר יקר שלי לצוות שהוא אב לילדים בן 30, זה משהו שלא נתפס. היינו ביחד בצוק איתן, חווינו חוויות ונלחמנו בעזה, זה לא חדש לנו".
איך המשפחה והחברה מתמודדים עם הפציעה שלך?
"המשפחה היא עמוד התווך שלי, העוגן שלי, בלעדיהם לא הייתי מצליח. הם פה איתי 24 שעות ביממה והם לא עוזבים אותי לרגע. בזכותם אני חי ונושם".
איך עזה נראית?
"עזה היא עיי חורבות, כמעט שאין בתים שלמים. לי יצא להסתובב בעיקר באזור בית חאנון. מצאנו בית שממנו יצאנו לבצע פשיטות. מצאנו פירים ומחבלים, כלי נשק, מעבדות נפץ, והאיום עלינו היה 360, אתה תמיד צריך להיות מאה אחוז ערני".
עכשיו אתה מאושפז בבית חולים עם פציעה קשה ומכאן מתחילה דרך ארוכה לשיקום ומעבר לחיים חדשים ושונים מכל מה שדמיינת וחלמת, מה עובר לך בראש?
"הרבה שואלים אותי 'מה תרצה לעשות כשתצא מפה?', הם חושבים שארצה ללכת לשבת באיזה בית קפה בתל אביב. תן לי עכשיו לחזור לעזה בלי לחשוב פעמיים. אומרים לי 'עשית מספיק', זה ממש לא מרגיש לי ככה. אני חושב על זה כל יום. אין לי תחושות של אימה או פחד ממה שהיה שם, להיפך. יש סיבה לזה שהלכתי למילואים כל השנים האלו והייתי מוכן לרגע הזה".
לפני שאנחנו נפרדים מהלוחם י' שממשיך את מלחמת השיקום שלו, הוא מבקש להודות לצוות במילואים שממשיך איתו מהסדיר, "אנחנו ביחד שנים, החברים הכי טובים, אחים לנפש. הם טיפלו בי בשטח והצילו לי את החיים בשטח. כמובן תודה לצוות הרפואי של אסותא: הרופאים, הרופאות והמנתחים, האחיות והשינוע הרפואי. תודה גדולה שהצלתם לי את החיים. יש פה בית חולים ברמה מצוינת והאנשים עם לב זהב".
