48 שעות לחיות – פרק 1
48 שעות לחיות – פרק 2
"הכול התחיל באפריל 2018. הרגשתי לא טוב וקיבלתי טיפול אנטיביוטי. הכדורים עשו לי לא טוב ובאופן טבעי הלכתי לעשות בדיקות דם בקופת החולים. כשחזרתי למשרד, קיבלתי טלפון מרופאת המשפחה שלי - 'אני רוצה שתעלה עכשיו על מונית לבית החולים', היא אמרה. כשפתחתי את תוצאות בדיקות הדם, ראיתי שאם יש סקאלה שבין אחת לחמש - אני נמצא ב-700".
כשהגיע לאיכילוב, אובחן עדי דוידוב (47) מתל אביב, שותף בכיר במשרד ישר אדריכלים, נשוי ואב לשלושה, עם הרעלת כבד מתרופות, תופעה שכיחה שאמורה להסתדר לאחר מנוחה של שבוע. אך מדדי הכבד המשיכו לרדת.
בתחילת חודש מאי הרופאה של דוידוב ניגשה אליו במסדרון פנימית ג' באיכילוב והודיעה: "עדי, אין לך כבד ואתה חייב לעבור השתלה, או שיש לך 48 שעות לחיות".
שמו של דוידוב נכנס למאגר הארצי של הממתינים להשתלות, אך גם לפי נתוני הסטטיסטיקה הטובים ביותר - זה עניין של לפחות שלושה ימים עד שיימצא לו כבד. שלושה ימים שכבר אין לו. באיכילוב הציעו לנסות את בית החולים פול ברוס בפריז, שנחשב לאחד מהטובים ביותר באירופה, עם אחוזי הצלחה של 95% בהשתלות כבד. הם חיברו בינו לבין המוסד הרפואי בצרפת ותמכו כמיטב יכולתם.
מי שעוד נרתם לסייע הוא לא אחר מהמעצב והאדריכל הישראלי לשעבר רון ארד, שתכנן ביחד עם האדריכל אבנר ישר את מגדל העסקים ToHA1, שזכה לפני שנתיים בתואר: "מגדל המשרדים הטוב בעולם", כשהוא גובר על עשרות פרויקטים ברחבי העולם. דוידוב, שעובד במשרדו של ישר, אומר: "חזרתי לחיים בזכות אנשים שהכרתי בפרויקט הזה שלתכנון שלו אני שותף. נוצרו שם חיבורים מאוד קרובים, הפכנו לסוג של משפחה".
כשארד קיבל, כמו מכרים נוספים, את הפרטים על אודות מצבו של דוידוב, הוא שלח את המכתב שהוציא בית החולים איכילוב לכל מי שיכול לעזור. ההודעה הגיעה גם אל פרופ' דידייה, ראש מחלקת השתלות כבד בבית החולים פול ברוס. "תוך שעה וחצי מרגע שהמכתב צולם ונשלח, קיבלתי הודעת ווטסאפ 'זה החדר שלך ואלה שלושת הפרופסורים שהולכים לנתח אותך, תגיע בשעה כזאת וכזאת - כל מה שאתה צריך לעשות עד אז זה פשוט להישאר בחיים'", נזכר דוידוב.
בהיעדר כבד פעיל, הוא לא יכול היה לקבל חומרי הרדמה וטשטוש במהלך הפרוצדורות הרפואיות שנדרשו לקראת ניתוח השתלת הכבד. "שלוש השעות הראשונות בפריז היו כמו סדרת שבי - מענים אותך ופותחים אותך. ככה הרגשתי".
"אתה מתחיל לגסוס ואין מה לעשות"
ב-10 במאי נכנס דוידוב לניתוח בן עשר שעות של השתלת כבד. כמה שעות לאחר מכן, הוא התחיל לחוש ברע, "הכבד הפסיק לעבוד. הרגשתי כאבים שלא הרגשתי בעבר, כאב שמתפשט כמו רעל בכל הגוף ואתה מרגיש שאתה קורס. אתה מתחיל לגסוס ואין מה לעשות. אמרתי שיעזבו אותי, שאני לא יכול יותר להמשיך עם הכאב, אני רוצה למות עכשיו".
"עשו לי שש או שבע פרוצדורות חודרניות בלתי נתפסות מבחינת כאב. בפרוצדורה האחרונה איבדתי שליטה. אחרי שצרחתי כמו משוגע, בכיתי בכי בלתי נשלט. הייתי רטוב מדמעות, מזיעה ומייאוש"
הניתוח השני בפריז כבר היה ללא ידיעתו והסכמתו של דוידוב. "אני לא פה, אני שם", הוא מצביע אל השמיים. "הרופאים קיבלו החלטה שכל עוד יש דופק, כדאי להכניס אותי לניתוח נוסף. ומה שיוצא אני מרוצה. אמרו לי שנעלמתי. אמרו שהיה לי סיכוי של 50% לחיות. או שימות או שנצליח להציל אותו. הניתוח השני היה ארוך יותר, קשה יותר. נאלצו להרכיב אותי בצורה אחרת ואת הארכיטקטורה של זה, יודע רק אדם אחד בעולם הזה - אותו פרופ' בפריז".
מה קרה אחרי הניתוח? "את הלילה השחור הזה אני לא אשכח לעולם", הוא אומר. "עשו לי שש או שבע פרוצדורות חודרניות בלתי נתפסות מבחינת כאב. בפרוצדורה האחרונה איבדתי שליטה. אחרי שצרחתי כמו משוגע, בכיתי בכי בלתי נשלט. הייתי רטוב מדמעות, מזיעה ומייאוש.
"באמצע הלילה, תוך כדי בכי כמו שלא בכיתי אי פעם בחיי, אני מרגיש שעולים לי מים מהריאות. באינסטינקט, קודם כל לחצתי על זמזם החירום. אתה שוכב לאחור, יוצאים לך מים מהפה, וחיכיתי שמישהו ירוץ לחדר ויציל אותי. ואף אחד לא הגיע. הייתי כל כך עצוב שהכול הולך להיגמר. ירדה לי דמעה אחת של עצב, הייתי אזוק למיטה והבנתי שזה עניין של שניות עד שאני מת. הצלחתי עם יד ימין לשלוף את הרצועה מהמיטה ושלפתי בכוחות האחרונים את כל המכשירים שהיו מחוברים אליי. שלפתי אותם וזרקתי אותם לרצפה.
"הייתי אזוק למיטה והבנתי שזה עניין של שניות עד שאני מת. הצלחתי עם יד ימין לשלוף את הרצועה מהמיטה ושלפתי בכוחות האחרונים את כל המכשירים שהיו מחוברים אליי. אני מרגיש שמשהו יוצא לי מתוך הקרביים החוצה, ואז אני מכניס חמצן לגוף"
"אני מרגיש שמשהו יוצא לי מתוך הקרביים החוצה, ואז אני מכניס חמצן לגוף. הייתה דואליות שבין התחושה שאני נושם לבין התחושה שמה עשיתי? יכול להיות שבעוד שנייה אני מת. האחות צרחה צרחות איומות של 'מה עשית' בצרפתית". על אותם רגעי דרמה, אומר עדי דוידוב, כי "יש בכל אחד מאיתנו כוח חיים, שיכול לבוא לידי ביטוי רק במצבי קיצון כשאתה עושה משהו לא הגיוני".
כשהוא רחוק מהבית, הרגיש עדי שילדיו התאומים מאבדים את אביהם, "ולי אין יכולת לבוא ולדבר איתם. סימסתי למורה שלהם, ואמרתי שאני חייב תמונה שלהם עכשיו. היא הלכה וצילמה. רואים ילד כבוי שמשהו מת אצלו".
הוא שב ארצה יממה לפני יום ההולדת של ילדיו. "קניתי להם מתנות, הייתי עם שקיות וקטטרים. אני עם מסכה, אמרתי שאני נכנס לבית הספר עמוס החיידקים שמול ביתי. הילדים היו בהלם, אבא שלא ראו כמעט חודשיים וחצי. אני נורא התרגשתי".
את החיים שאחרי אותה דרמה רפואית בלתי נתפסת, לא מתכוון עדי לנהל ברחמים עצמיים: "אני משמר את אותה צלקת פיזית ונפשית. אם פעם חשבתי שאתבייש, שהנה המושתל הגיע. אני שונה, והשוני שלי הוא בכך שאני זוכר וחי בצל הזיכרון - והוא מחזק אותי בחיי היומיום. אני לא אחיה בחשש, בבועה ובחרדה, כי אז הסבל לא יהיה שווה. אמצה את החיים עד הרגע האחרון".
לחתימה על כרטיס אדי - לחצו כאן
