"אתה רוצה אותי בגלל שאני פצצת על, נכון?", שאלתי, מרימה להנחתה. "אני רוצה אותך בגלל שאת חכמה ומצחיקה", הוא ענה. לא צחקתי. אני לא וודי אלן. בא לי שהוא יחשוב שאני פצצה, במיוחד כשאני עומדת מולו כאילו אין צלוליט ופחמימות בעולם. "בסדר, אבל גם בגלל שאני פצצה", ניסיתי לשכנע את שנינו.
השבוע ראיתי את סרטה של פאולה רוזנברג על דימוי גוף ירוד אצל נערות, ודמעות עמדו בעיניי. הנערות שישבו מולה היו רהוטות, מרשימות ונהדרות – והלב התפוצץ לנוכח חוסר האהבה העצמית שלהן.
אחת המטופלות שלי היא בחורה יפהפייה, רזה ופיקחית, שבטוחה שהיא הדבר הכי דוחה עלי אדמות. אני מביטה בעור השלגייה שלה עם שפתי הדובדבן, ושואלת אותה אם אמא שלה עסוקה באיך היא נראית. "כל הזמן", היא עונה. "היא תמיד מקטרת על המשקל, סופרת קלוריות, מתאמנת בטירוף, ותמיד יש לה מה להגיד על איך שאנחנו נראות".
היא מדברת ואני חושבת על הבת שלי. גם אני מדברת המון על ענייני משקל, ובטוח לא תורמת בכך לבת שלי בכל מה שקשור לאכילה נכונה. זה קטע, כי באופן תמוה אני די מרוצה מהמראה שלי, לא מסננת תמונות, אין לי בעיה ללכת עם ביקיני ליד כל החברות הממש רזות שלי, ובכל זאת אני מתעסקת בנושא כאילו אני עושה דוקטורט.
האיבר הכי מושך הוא ביטחון עצמי
בכל מה שקשור לדימוי גוף, רובנו דפוקות מהיסוד. לא משנה בת כמה את, מה הגיל שלך, הסטטוס, המוצא – תמיד תרצי שיחמיאו לך על איך שאת נראית, ועוד יותר חזק מזה: תרצי להאמין למחמאות האלו.
דווקא בשנה האחרונה, בה אני חווה את גיל המעבר מהיותי אחת שסתם מקטרת לאחת שבאמת לא מצליחה לרדת גרם, קרה מהפך: הפסקתי לעלות על המשקל. הבנתי שלא מדובר באגדה אורבנית, ושהגוף שומר על המצבורים שלו למרות שלושה אימונים פונקציונליים בשבוע, לא כולל ריקודי בטן.
כן, התחלתי להאזין לאום כולתום. אני מנענעת את האגן למעלה והצידה ועושה שימי. למי שלא יודעת, שימי הוא לא נער בן 12 מראשון לציון שמלמד אותך לעשות גרעפסים (כל אחת וחוויות הילדות שלה), אלא הרעדה מהירה של הירכיים – שזה הולך מצוין עם ירכיים רוטטות בנות 52. סופסוף מצאתי להן שימוש.
באמצע השיעור, כשאני מדגמנת בחושניות את התנועה הסקסית של הספרה 8, ונראית כאילו אני עושה את התנועה יש לי עצירות איפה השירותים פה, נתפס לי השימי. המדריכה ביקשה שנפשוט ידיים לצדדים ונתפסה לי הכתף.
הבטתי באשה שנשקפה אליי מהראי הגדול במתנ"ס, שבסופי שבוע משמש בית כנסת: שיער מקורזל מגלי חום, איברים רוטטים מחד ותפוסים מאידך, מטפחת צבעונית מרשרשת עם מטבעות כסף על הירכיים. מה זה פצצת-על, גיחכתי, אם יש אלוהים היא צוחקת עכשיו.
ופתאום הרגשתי טוב עם עצמי. פתאום קלטתי כמה הכל שטויות. הגוף האנושי הוא לא אירוע אסתטי, והוא לא נועד להיות כזה. אנחנו מנסות בכוח להפוך אותו למשהו שהוא לא אמור להיות. הוא אמור לעזור לנו להזיז את הידיים כדי לחבק, ואת הרגליים כדי לרקוד במעגלי החיים.
אני רוצה שהבויפרנד יחשוב שאני מושכת, ואין לי ספק שהוא רוצה אותו דבר, אבל האיבר הכי מושך זה ביטחון עצמי. כשרק התחלנו לצאת הוא חיבק אותי כפיות והניח את ידו על הבטן שלי. רציתי למות מבושה, אבל הנחתי את כפות ידיי על ידיו והשארתי אותן שם, מלמדת את שנינו שהבטן שלי נפלאה בדיוק כפי שהיא.
ככל שנצניע את הפחדים והחסרונות שלנו, כך הם יקבלו פחות משקל. ככל שנצביע על הכתם בחולצה – הוא יגדל בעיני המתבונן. בסדנה האחרונה של 'אני מלכה גרושה באושר', הגיעה אחת המלכות עם שמלה צמודה. כשהחמאנו לה היא אמרה "כן, אבל שכחתי למרוח מייקאפ על הוורידים ברגליים".
ככה נודע לי שאפשר לעלות עוד רמה בשימור המראה (בחיים לא הייתי חושבת על מייקאפ לרגליים, תכלס גאוני), וככה היא הסיטה את תשומת הלב מהשמלה המחמיאה לאזור פחות מחמיא לדעתה, שאף אחת מאיתנו לא ראתה עד אותו רגע.
"הפוקוס הולך למקום שמתמקדים בו", אומרת הנחת יסוד של NLP, תורת החשיבה החיובית שמובילה לשינוי הרגלים מהיר. הבויפרנד בהחלט עשה בשכל כשהוא שם את הפוקוס על חכמה ומצחיקה, שתי תכונות שאני מעריכה באנשים.
רק אם אפשר, יואיל כבודו להעביר מדי פעם את הפוקוס על היותי ג'יזל עם שיער מתקרזל. אני ושימי מבטיחים להודות במחיאות ירכיים סוערות.
בהערכה,
גאיה קורן
מנטורית לגירושים מוצלחים ופרק ב', מטפלת בהערכה עצמית בשיטת אני מלכה.
