רב-סרן (מיל') שני סופר (27) עדיין זוכרת היטב את אותו יום, ביולי 2019, שבו הבינה כמה כאב היה אצור בתוכה ב-17 השנים האחרונות, מאז הייתה ילדה בת שש בלבד. באותו יום היא נסעה במכונית עם סרן (מיל') אוהב גבעתי (27), חברה לשירות בשייטת הסטי"לים של חיל הים, שהעביר אליה אוזנייה כדי שתאזין לשיר שכתב, הלחין ושר.
"הגיבורים של יולי", כך נקרא השיר שריסק את סופר לחלוטין. "עצרתי אותו באמצע", היא נזכרת. "היה לי קשה מאוד. לא יכולתי להמשיך לשמוע את השיר. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שקלטתי את המושג פוסט-טראומה. עד אז – לא בתקופת ההכשרה שלי בצבא, ולא במסגרת קורס הקצינים של חובלים – הנושא הזה לא עלה".
קראו עוד:
"'הגיבורים של יולי' הוא שיר הנצחה שכתבתי", מספר גבעתי. "פנתה אליי חברה שלמדה איתי בכיתה, שירתה כמש"קית נפגעים ונחשפה לסיפורה הכואב של קבוצת לוחמי צנחנים שנפלו בחאן-יונס במבצע צוק איתן, צוות פז - צוות פלחה"ן צנחנים, בפיקודו של סגן פז אליהו, והלוחמים סמ"ר לי מט, סמ"ר שחר דאובר, וסמ"ר שחר שלו ז"ל; ולסיפורם של עוד שני לוחמי חטיבת הצנחנים שנפלו בצוק איתן, סגן-משנה יובל היימן וסרן ליעד לביא ז"ל.
"היא שלחה לי חומרים שבני המשפחות שלהם כתבו עליהם, החברים, בנות הזוג. היא ידעה עוד מהתיכון שאני עוסק במוזיקה והציעה שאנסה לכתוב מזה משהו. קראתי את החומרים והם היו אצלי, ויום אחד – ממש לפני שיצאנו לאיזושהי פעילות מבצעית עם הספינה – הוצאתי את הפנקס מהכיס של המדים וכתבתי את השיר. כתבתי אותו כביכול מפי חבר שכאילו היה איתם שם, בחאן-יונס, איך הוא חוזר הביתה, משתחרר, פושט מדים וצריך להתחיל בחייו".
"הבנתי שזה פצע גדול משחשבתי"
את סופר השיר החזיר הרחק לאחור. לטראומה המשפחתית שנצרבה בה מילדותה. בחמישה במרץ 2003 התפוצץ מחבל מתאבד מחמאס באוטובוס, קו 37 של אגד, בשדרות מוריה בחיפה. 17 בני אדם נרצחו באותו פיגוע נורא. אחד מהם היה דניאל הרוש (16 וחצי) ז"ל מצפת, תלמיד הפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי בחיפה, שהיה דודה של סופר.
"דניאל היה האח הקטן במשפחה", מספרת סופר ועיניה מוצפות דמעות. "אמא שלי היא האחות הבכורה ואני הנכדה הראשונה במשפחה. הייתי אמנם ילדה קטנה, אבל מאוד מחוברת לדניאל, הדוד הצעיר שלי. כשהוא נרצח בפיגוע הסתירו את זה ממני בהתחלה. אבל האובדן הזה, שהכה במשפחה, ליווה אותי תמיד. בעקבות דניאל הלכתי גם אני ללמוד בפנימייה הצבאית של הריאלי, ובעקבות הרצון שלו להגיע לשירות משמעותי, התנדבתי גם אני לקורס חובלים וסיימתי אותו בתור חובלת יחידה במחזור שלי".
בחזרה ליולי 2019. מאוחר יותר באותו יום, כשסופר הייתה לבדה, היא האזינה לשיר כולו. גם הפעם הוא הציף בה רגשות כאב וגעגוע. "הבנתי שהמקום הזה מאוד טראומטי עבורי. שזה פצע גדול משחשבתי".
(הגיבורים של יולי)
השיר ששמעה סופר המשיך להדהד באוזניה ולא הניח לה. כך גם התחושות לגבי השכול המשפחתי, שלאורך השנים הודחקו אצלה. "בסביבות ינואר-פברואר 2020", נזכרת סופר, "אמרתי לאוהב שהשיר הזה חייב לצאת החוצה. להגיע לכמה שיותר אנשים. הצעתי לו שנעשה גיוס המונים, נקליט את השיר, נצלם לו קליפ ונוציא אותו לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה". "השיר עוסק בהמשכיות החיים אחרי האובדן של אהובינו ובצלקת הרגשית של מי שנשאר בחיים", נכתב בעמוד גיוס הכספים. "אנחנו מקווים שבאמצעות פרויקט זה נשמר את זיכרון חברינו ונעלה את נושא הפוסט-טראומה לתודעה הציבורית".
השניים גייסו את כל הסכום הנדרש ויותר, ועבדו על השיר. באותו הזמן גם הפכו לבני זוג. לקראת יום הזיכרון 2020 "הגיבורים של יולי" יצא לאור, וזכה לתגובות מחבקות. אבל זה לא היה הסוף. בעצם, זאת הייתה ההתחלה.
"אחרי שהשיר יצא הוצפנו ממש בפניות של לוחמים, של בנות זוגם, של אמהות, של ילדים לאנשי צבא בהווה או בעבר", מתארת סופר. "כמות עצומה. כל אחד ואחת סיפרו על הפוסט-טראומה שהם מתמודדים איתה. שלהם עצמם, של החבר, של הבן, של האב. נחשפנו לעובדה עד כמה התופעה הזו גדולה, קשה ומורכבת".
כאן נולד למעשה הרעיון לפרויקט "אלבום שקוף", שעליו הם עמלים בשלוש השנים האחרונות. "בחרנו בכיוון הזה – לפתור את הקושי באמצעות המוזיקה, להוריד את חומות ההסתרה והבושה, להקל על האנשים שבצללים. השקופים".
(אלבום שקוף, הקליפ הראשון בסדרה)
למרות ששניהם היו עדיין בשירות הקבע שלהם, צה"ל - באופן נדיר, יש לומר - אישר להם לעסוק, במקביל לשירותם, בפרויקט החברתי יוצא הדופן. "בנינו פורמט של הופעה משולבת עם הרצאה, שמיועדת לחברות ולגופים שונים במשק”, מספרת סופר, “אני הנחיתי, אוהב שר מוזיקה מקורית שלו ושירי יום זיכרון, ואחד הלוחמים שהצטרף אלינו סיפר על חבריו שנפלו, מהעיניים שלו – של הלוחם שנותר בחיים. שיווקנו את זה לחברות כתוכן לעובדים שלהן סביב יום הזיכרון, והן שילמו כדי שנגיע. מיקרוסופט, גוגל, תנובה, שטראוס, צים, בנק לאומי ועוד-ועוד. כל חברה כזו, מלבד הזמנת ההופעה, גם נרתמה בעקבותיה לסייע ולתרום לנו לפרויקט".
שני סופר: "המטרה האמיתית שלנו היא שיום אחד זה יהפוך לאתר לאומי. שיום אחד המדינה תבוא ותגיד 'אנחנו לוקחים על זה אחריות. אנחנו נישא בכל המימון למטפלים, רק תפנו אליהם. זה מגיע לכל אותם אנשים שעד עכשיו היו שקופים עבורנו'"
הרעיון הוא כזה: אפליקציה ואתר (invisiblealbum.com) שמאגדים בלחיצת כפתור את כל אפשרויות התמיכה הקיימות כדי לעזור למי שבעצם עד היום לא יצא לגמרי משדה הקרב. יוזמות טיפוליות, קבוצות תמיכה, טיפולים אלטרנטיביים, טיפולים פסיכולוגיים, כל מי ומה שיכול לעזור למי שהצלקת הנפשית מהשירות הצבאי עדיין נוכחת בו, אבל לא עבר תהליך של הכרה רשמית מצד המדינה. ההפצה של האפליקציה נעשית באמצעות "אלבום שקוף", שירים שעוסקים בדיוק בפצע הזה. הכול נעשה על בסיס הרצון הטוב של אנשים פרטיים, עמותות וחברות במשק. המדינה עוד לא חלק מהסיפור.
פוסט-טראומה: פחות מעשרה אחוז מאובחנים
הם אנשים רציניים, סופר וגבעתי. את התואר הראשון שלהם עשו במדעי הפוליטיקה במסגרת קורס החובלים, ובהמשך השלימו גם תואר שני, גבעתי בתוכנית הסייבר הבינלאומית של אוניברסיטת תל-אביב וסופר בדיפלומטיה באוניברסיטת רייכמן.
גם את הפרויקט הזה הם התחילו, כמו עבודה אקדמית, באיסוף נתונים. "פנינו לאלוף (במיל') איל בן ראובן, שהכין דוח עבור ועדה בכנסת שעסקה בנושא פוסט-טראומה", מתאר גבעתי. "על פי הערכות הדוח שלו, מאז קום המדינה יש כ-60 אלף לוחמים ולוחמות שסובלים מפוסט-טראומה; אבל מוכָּרים רשמית כנכי צה"ל, שזוכים למעטפת כלכלית וטיפולית, יש רק כ-5,600. פחות מעשרה אחוזים. אנחנו רוצים להגיע ל-90 האחוזים האחרים. למשפחות שלהם, לבנות הזוג שלהם. יש מעגלים עצומים שסובלים כשאדם קרוב אליהם מתמודד עם פוסט-טראומה. יש עשרות אלפים שיושבים בבתים ללא מענה. יש המון עמותות והמון גופים שרוצים לעזור, אבל זה לא מונגש עבור אותם אנשים. קשה להם לפנות. בעצם, בכלל קשה להם לפעמים להבין מה באמת עובר עליהם, עם מה הם מתמודדים".
ההערכה היא כי בפועל כיום המספרים גדולים יותר: ישנם רבים שלא יודעים בעצמם שהם סובלים מפוסט-טראומה, או שמעולם לא שיתפו את הסביבה בסבל שהם עוברים. מנגד, מאז מקרה איציק סעידיאן הוכרו עוד לוחמים רבים כהלומי קרב הזכאים לתמיכה.
במסגרת המחקר המעמיק שערכו הבינו סופר וגבעתי שאחד החסמים המרכזיים שניצבים בפני המתמודדים עם פוסט-טראומה הוא בירוקרטיה. "זו בעיה עצומה", מסביר גבעתי. "תהליך הכרה ממוצע במשרד הביטחון אורך חמש שנים. לאלפים רבים אין בכלל את הכוח להתחיל תהליך כזה, אבל הם זקוקים לטיפול, לסיוע. לכן הרעיון שלנו היה ליצור ממשק, שהוא בעצם תשתית שמקשרת בין אותם לוחמים שצריכים עזרה - לבין אותם גופים שקיימים כדי לטפל בהם. רק לחַבֵּר בלחיצת כפתור. בלי בירוקרטיה, בלי שאלונים, בלי שיפוטיות. פשוט להיכנס, לראות את אפשרויות הטיפול שמתאימות לך, לבחור את מה שהכי מתאים לך - ולהירשם".
טיפול פסיכולוגי או שיעור יוגה בלחיצת כפתור
סופר וגבעתי פנו לכל אותם גופים ועמותות ורתמו אותם להיכלל בממשק, כמו לדוגמה חברת WIX שבנתה אותו. "הלוחם יכול לבחור בלחיצת כפתור אם הוא רוצה טיפול פסיכולוגי, טיפול אלטרנטיבי, מסע שחרור, קבוצת ריצה, פעילות יוגה, כדורגל – כשהכל מותאם למתמודדים עם תופעות פוסט-טראומה", מסביר גבעתי. "האתר מנגיש גם עזרה ותמיכה למעגלים הקרובים – להורים, לאחים, לבני ובנות זוג", מוסיפה סופר, "ויש גם קווי חירום דיגיטליים שניתן להגיע אליהם מהאתר. כל הטיפולים שאליהם אפשר להגיע דרך המיזם ניתנים בחינם, או בסבסוד משמעותי".
אוהב גבעתי: "יש עשרות אלפים שיושבים בבתים ללא מענה. יש המון עמותות והמון גופים שרוצים לעזור, אבל זה לא מונגש עבור אותם אנשים. קשה להם לפנות. בעצם, בכלל קשה להם לפעמים להבין מה באמת עובר עליהם, עם מה הם מתמודדים"
"זה מדהים שכל מי שפנינו אליו רצה לעזור", מתרגש גבעתי. "הגופים, העמותות, החברות המסחריות, אנשים פרטיים. זה נושא שמיד נרתמים אליו, ועם כל זה – אנשים יושבים בבית לא מטופלים. הפער הזה הוא בלתי נתפס".
פרויקט "אלבום שקוף" נועד לצמצם את הפער הזה. מדובר בחמישה שירים שגבעתי כתב והלחין, ושלכל אחד מהם צולם קליפ. חמשת הקליפים מהווים למעשה עלילה מתמשכת שעוסקת בפוסט-טראומה. לא מעט אמנים נרתמו להשתתף בקליפים, שישוחררו לציבור בהדרגה ויפורסמו בכלי התקשורת ובמדיה החברתית. גורי אלפי, אמיר דדון, אורנה בנאי, שמואל וילוז'ני, אביב פנקס, נוי פדלון, גלעד ויטל, לנה פרייפלד, אושרית סרוסי ועוד. שני הלוחמים שמככבים בסרטונים - בהתנדבות מלאה - הם עומר קלוס וברונו פריאנטה, בני 27, שדרכם המבצעית הצטלבה ביחידה המובחרת אגוז. “יש לנו חברים, יוצאי היחידה, בוגרי צוק איתן ומבצעים קודמים, שחיים ממש בסיטואציה הזו”, מסביר פריאנטה. “כשיש לך אפשרות לתרום במשהו שיסייע להם, אתה נשאב לזה מיד. זה הופך לדבר החשוב ביותר עבורך”. לדברי גבעתי, "כל שיר מטיל זרקור על אוכלוסייה אחרת – הלוחמים, בנות הזוג. עשינו צילומים של קטעי מלחמה בשדה הקרב. הצבא אפשר לנו לצלם בשטחי אש".
(שני מסבירה על הפרויקט)
מדובר בפרויקט יקר מאוד. למעלה ממיליון שקל גייסו סופר וגבעתי, שמימנו את עלויות ההפקה, ימי הצילום, הדלק, התשלום לחלק מנותני הטיפולים שנכללים באתר ועוד. "שני הייתה המפיקה של כל הפרויקט הזה", מפרגן גבעתי לבת הזוג. "היא זו שדאגה כל הזמן איך לחסוך בעלויות, איך לגייס עוד משאבים. אני הייתי אחראי על הצד האמנותי. בנינו בעצם תוכן נצרך שייגע בבן האדם. מוזיקה ככלי שחודר לנפש ודרכה לייצר את המודעות לאורך זמן. בסוף כל קליפ כזה, שמדבר על הנושא שמי שמתמודד איתו יזהה מיד, יהיה את הקישור לאתר. אנחנו לא מתחרים על משאבים בתחום. אנחנו בעצם קואליציה, יחד עם העמותות והגופים. בנינו את הממשק החדשני עבור האוכלוסייה שזקוקה לו. בכל אחת מאפשרויות הבחירה לטיפול שעומדות בפני הלוחמים, הם יוכלו גם לראות סיפורי הצלחה של לוחמים שסובלים מפוסט-טראומה ונעזרו בהן. החלום שלנו הוא שהמדינה תראה בזה יעד ואז גם היא תתמוך ותאמץ את הממשק הזה. זה חייב להיות לאומי. לא ייתכן שהאנשים הכי טובים, שנתנו כל כך הרבה, בסוף יישארו בשוליים".
"חשבתי שאני פשוט דפוק"
נקודת המפנה ביחס של משרד הביטחון ללוחמים הפוסט-טראומטיים אירעה ב-12 באפריל שנת 2021, יממה לפני ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. איציק סעידיאן, ששירת כלוחם בחטיבת גולני וחזר ממבצע צוק איתן כשנפשו פצועה, הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח-תקווה במחאה על ההתעלמות ממצוקתו הקשה. סעידיאן נפצע אנושות והמדינה סערה. מאהל מחאה הוקם מול משרד הביטחון ומאות נכי צה"ל ואזרחים רבים אחרים קיימו הפגנה סוערת וחסמו את נתיבי איילון.
בעקבות המקרה הוחלט באגף השיקום על רפורמת "נפש אחת", שבמסגרתה הוגדל משמעותית תקציב האגף ונבנתה תוכנית מיוחדת לטיפול בנפגעי פוסט-טראומה.
"הבעיה הגדולה בפוסט-טראומה היא שזו פציעה 'שקופה'", מסביר נחום לאמור-פרידמן (39), מקיבוץ מעגן מיכאל. "בניגוד לפציעה פיזית, את הפוסט-טראומה לא רואים. לכן למישהו מהצד קשה כל כך להבין אותה. גם אני, במשך שנים, סבלתי מהתקפי חרדה, התקפי בכי, פלאשבקים. אחד כמוני, שהוכשר, חונך ותפס את עצמו כלוחם שרץ בין כדורים שורקים ומטענים מתפוצצים ושום דבר לא יכול לפגוע בו, הופך פתאום לשבר כלי שמתקשה לנשום, לישון, לאכול, לתקשר עם החברים. בכלל לא קישרתי את זה למה שעברתי בצבא. חשבתי שאני פשוט דפוק ושאין טעם לדבר על מה שעובר עליי".
לאמור-פרידמן, נשוי למיטל ואב לילד בן שנתיים ושמונה חודשים, התגייס בשנת 2003 לשירות כלוחם בעורב צנחנים. "התגייסתי בלי לחשוב על זה בכלל", הוא מתאר. "ככה חונכתי. הייתי כמו מכונה. שירות אינטנסיבי מאוד. לא ידעתי לדבר על רגשות. ידעתי להרוג, לטפל בפצועים. לא הרגשתי שזה נשאר איתי. המשכתי הלאה. השתחררתי ב-2006, עוד לפני מלחמת לבנון השנייה, ואחריה חזרתי לתקופת קבע, הפעם בסיירת צנחנים".
נחום לאמור–פרידמן: "הסתובבתי שנים עם דם על הידיים מבלי שהצלחתי להוריד אותו, ולא חשוב כמה פעמים שטפתי אותן. הייתי ממש זומבי. נמנעתי מלצאת מהחדר. להיות לא מסוגל לעבוד בחברה כמו קיבוץ, שמקדשת את העבודה, זה אתגר גדול מאוד"
משירות הקבע השתחרר לאמור-פרידמן אחרי פחות משנה. "טסתי לחו"ל", הוא נזכר, "לארצות-הברית. אז חשבתי שזה טיול, היום אני מבין שזה היה ניסיון בריחה. חזרתי משם אחרי זמן קצר עם הזנב בין הרגליים. חבר שלי, שהיום הוא פסיכיאטר מומחה לפוסט-טראומה, היה איתי שם, בארצות-הברית. הוא זוכר עד היום כמה שהוא הזדעזע אז מאירועים שסיפרתי לו שחוויתי בשירות הצבאי, ולי הם היו נראים טבעיים לגמרי".
בארץ לאמור-פרידמן לא הצליח למצוא את עצמו. "הייתי בתהליך של קמילה", הוא מתאר. "הסתובבתי שנים עם דם על הידיים, מבלי שהצלחתי להוריד אותו, ולא חשוב כמה פעמים שטפתי אותן. הייתי ממש זומבי. נמנעתי מלצאת מהחדר. להיות לא מסוגל לעבוד בחברה כמו קיבוץ, שמקדשת את העבודה, זה אתגר גדול מאוד", הוא מחייך בעצב. "לא ידעו את הסיבות. גם פסיכולוג ופסיכיאטר שהקיבוץ הפנה אותי אליהם לא עזרו".
רק בשנת 2010, כארבע שנים לאחר שחרורו מצה"ל, קיבל לאמור-פרידמן מספר טלפון מחבר, שהציע לו להתקשר למישהו שיוכל לעזור לו. "התקשרתי למספר, ואחרי חצי דקה של שיחה זיהיתי שמעבר לקו נמצא מישהו שהחלפתי אותו בתפקיד קמב"ץ בעורב", הוא נזכר. "בגלל שזה מישהו שהכרתי, זה חיזק אותי שאני לא לבד. הוא הפנה אותי לענת סמסון יופה, מעמותת 'בשביל המחר', שמוציאה לוחמי צה"ל שמתמודדים עם פוסט-טראומה למסעות בחו"ל שבמהלכם הם עוברים סדנאות שיתוף ותמיכה. יצאתי איתם לטיול ברומניה, אבל עדיין הייתי נעול. לא דיברתי במפגשים. ענת לא ויתרה. היא נשארה איתי בקשר, וכמה חודשים אחר כך עשתה לי מה שנקרא 'כיפה אדומה'", הוא צוחק. "היא עבדה עליי. אמרה לי שהם מוציאים מסע נוסף, שהם נתקעו בעניין לוגיסטי וצריכים שאצטרף אליהם לסייע. הובלת ציוד, הכנה, וכו'. כמובן שהסכמתי. רק בדרך לשם היא הודיעה לי שאני גם משתתף בקבוצות ובסדנאות, כמו הלוחמים שיצאו למסע. היא בעצם גרמה לי לצאת למסע נוסף. שם, במסע הזה, כבר העזתי להגיד 'קשה לי'".
"כשחזרנו ארצה", מספר לאמור-פרידמן, "ענת ממש לקחה אותי פיזית לפסיכולוג נפלא, שטיפל בי בהתנדבות כמה שנים ובעזרתו הצלחתי לשנות דברים. אחרי שלוש שנים כבר הצלחתי להביא את עצמי להגיש תביעה למשרד הביטחון, ואחרי עוד שנה וחצי הוכרתי כנכה צה"ל".
4 צפייה בגלריה
"הסתובבתי שנים עם דם על הידיים מבלי שהצלחתי להוריד אותו". נחום לאמור–פרידמן (במרכז)
(צילום: אוראל כהן)
לאמור-פרידמן הוא כיום סטודנט לקיימות וממשל באוניברסיטת רייכמן. במשך שמונה שנים הוא הוביל בקיבוצו פרויקט תמיכה של מרחב בטוח למתמודדי פוסט-טראומה, ולאחרונה גויס על ידי קרן אהרונסון להשתתף בהקמתו של "כפר שרה", על שמה של שרה אהרונסון ממחתרת ניל"י, כפר החלמה וצמיחה אקולוגי למתמודדי פוסט-טראומה שנמצא בשלבי הקמה ויפעל בחוות אהרונסון בעתלית.
גם עם "בשביל המחר" הוא נותר בקשר הדוק. "אני ממשיך לעבוד איתם בסיוע לוגיסטי למסעות. עזרתי להם בהוצאת הטיול הראשון ללוחמים בדואים, שנערך ביוון. אני גם מרצה ביחידות בצה"ל על פוסט-טראומה. גיליתי שזה גם ריפוי בשבילי. לעזור לאחרים יותר קל מאשר לעזור לעצמך, אבל זו גם דרך טובה עבורי לתרגל את ההתמודדות. לתת מהקצת שאני יודע, מהקצת שחוויתי".
לאמור-פרידמן מדגיש שמתמודד פוסט-טראומה אינו היחיד שמתמודד. "כל מי שסביבו מתמודד גם כן", הוא מסביר. "גם אצל אשתי השפעות הטראומה שלי מהדהדות, וגם אצל הילד הקטן שלנו, שספג את הפוסט-טראומה שלי".
מיטל לאמור-פרידמן: "למדתי שמקומות הומי אדם תמיד יהיו זירות פיגוע פוטנציאליות ושנפצים בפורים, כמו פלאשים של מצלמה, הם השטן, כי כל הבזק של מצלמה מיד זורק אותו לרגע ספציפי אחד: המתח ניכר בכל תא בגוף, זיעה קרה שוטפת, ובאחת הוא כבר לא איתי אלא בסמטאות של שכם"
מיטל, רעייתו של לאמור-פרידמן, שיתפה בפוסט שפרסמה מה המשמעות של לחיות עם מתמודד פוסט-טראומה. "כשהכרתי את מי שהפך להיות האיש שלי, ידעתי עליו שלושה דברים: הוא אוהב ספרים, הוא חתיך והוא הלום קרב (היום אנחנו יודעים להגדיר את זה כ'מתמודד עם הלם קרב', אבל נגיע לזה בהמשך). אני לא זוכרת בדיוק מתי הוא אמר את זה, במסגרת איזו שיחה באיזה שיעור, אבל זה משהו שכולנו ידענו עליו. בלי מסכות, בלי להתבלבל, בלי פחד. רק עם כובע מצחייה שמסתיר את העיניים", כתבה.
"כשהזמנתי אותו לשתות איתי בירה בפאב לא רחוק מהסמינר, הוא סירב. אז הקשר שלנו התחיל בקטן, בין המסדרונות בסמינר הקיבוצים. בכיתה ריקה, במגע מהוסס. במדשאות, אליהן הוא היה בורח לעשן ולקרוא, רחוק מהמולת הסטודנטים. כשהתעקשתי על דייט ראשון רשמי גררתי אותו לבית הקפה הקבוע שלי. ראיתי שקשה לו מאוד עם כל האנשים, ולא לגמרי הבנתי עדיין למה. הוא ביקש לשבת עם הגב לקיר, ורק חיכה לרגע שנסיים.
"אחרי חודש, נסעתי לצפון לבקר חברה ועברתי דרך הקיבוץ שלו. רציתי להפתיע אותו, הייתי כבר בשער של הקיבוץ, התקשרתי להגיד שאני באה להגיד שלום. ספונטניות זה רומנטי, לא? אז זה פחות התאים לו. הוא ביקש ממני לא להגיע, ואני נורא נעלבתי. היום אני מבינה שבפוסט-טראומה אי-אפשר לדעת ממש מתי זה יקפוץ עליך - וכשזה קפץ, לא היה מקום בבית גם בשבילי.
“דודה שלי הזהירה אותי. היא פחדה שאהיה עם הלום קרב. היא אמרה לי שלא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה. ברור לי שהיא ניסתה להגן עליי, אבל מה, היא פחדה שאדבק בזה? זה מידבק? עברו מאז 11 שנים ואני עדיין זוכרת את השיחה הזאת. מתברר שזה פחד שהדהד בי עוד לפני שדיברנו, והוא המשיך להדהד הרבה אחרי השיחה הזאת.
"לאט-לאט, עם הזוגיות שלנו שהלכה וצמחה, למדתי מה זה אומר. למדתי שבמעט המקרים שבהם אנחנו יוצאים למסעדה, זה חייב להיות מקום שקט ככל הניתן, והוא תמיד ישב עם הגב לקיר ועם הפנים מופנות כלפי הדלת (כדי להיות מוכן מול הסכנות האורבות). למדתי שהוא מעדיף את הקיבוץ, אבל לא רק בגלל הטבע, אלא בגלל שבעיר יש מאות ואלפי חלונות שבכל אחד מהם יכול להמתין צלף. למדתי שמקומות הומי אדם תמיד יהיו זירות פיגוע פוטנציאליות ושנפצים בפורים, כמו פלאשים של מצלמה, הם השטן, כי כל הבזק של מצלמה מיד זורק אותו לרגע ספציפי אחד: המתח ניכר בכל תא בגוף, זיעה קרה שוטפת, ובאחת הוא כבר לא איתי אלא בסמטאות של שכם. בחתונה שלנו לא היו פלאשים, זו הייתה הנחיה מאוד ברורה לצלמים.
"לפעמים אנחנו מסתכלים בתמונות ישנות, ואז אני רואה את הנער שהוא היה לפני הצבא. זה אחד הדברים שהכי קשים לי, כי רק בתמונות האלה אני מבינה באמת. הרי הכרתי אותו 'ככה', מבחינתי זה חלק ממנו. ובתמונות האלה הוא מחייך בלי צל והעיניים שלו מלאות באור. דרך העיניים שלו, בתמונות האלה, אני יכולה להבין באמת מה הוא איבד בעצמו".
לאתר את הטריגר רגע לפני שהוא מגיע, ולנשום!
אבל לא צריך להיות לוחם כמו לאמור-פרידמן ולראות לאויב את הלבן שבעיניים, כדי שהפוסט-טראומה תשיג אותך. תומר אורן (45), מקיבוץ מירב שבגלבוע, לא שירת כלוחם אלא עשה את שירותו הצבאי בתחום השלישות ומשאבי האנוש. בשנת 2014 הוא גויס למילואים בעקבות מבצע צוק איתן. "הייתי בחמ"ל קדמי", הוא מספר. "כשאומרים לך חמ"ל – אתה מבין שזה חדר מלחמה. אתה בטוח שזה חדר ממוגן שבו מנהלים את המערכה. בפועל אלה שלושה האמרים בשטח, שמעליהם רשת הסוואה, הם נמצאים 500 מטר מהגדר ובינינו לבין הגדר יושבת יחידת מרגמות שלנו, שהאויב מעזה כל הזמן מנסה ליירט אותה".
תומר אורן: "כשחזרתי מצוק איתן לא ישנתי. פחדתי מסיוט לילי. התחלתי לסבול מהתקפי חרדה. אשתי תיאמה לי פגישה עם פסיכולוג והוא אמר לי: 'יש לי שתי בשורות. הרעה היא שאתה סובל מפוסט–טראומה. הטובה היא שהגעת עכשיו, ולא בעוד 30 שנה'"
לדברי אורן, בעקבות טיפולים שעבר בשנים האחרונות הוא יודע להסביר שהדבר ששזור כמעט בכל מקרי הפוסט-טראומה הוא סיטואציה של חוסר אונים. "כשאתה יושב בהאמרים האלה, אחת הדילמות המרכזיות היא מה לעשות כשאתה צריך לשירותים. האם להגיד 'שמע ישראל' וללכת לשבת בשירותים הכימיים, שעשויים פלסטיק, או לנסוע לתחנת הדלק הקרובה, שאם במקרה בדיוק נופל בה טיל – לא נשאר ממך כלום. וכשאתה בתוך השירותים הכימיים ואז בדיוק שומע 'צבע אדום', מה לעשות? קודם האדמה רועדת, ואז אזעקת 'צבע אדום', ובכל פעם כזו, כשאתה צמוד לגדר, בלי מיגון, כל החיים חולפים לך מול העיניים. חוסר האונים הוא מוחלט. פעם ראשונה, שנייה, שלישית.... בפעם החמישית זהו, אתה כבר כמו אוטומט. הגוף נכנס לסיטואציה של פוסט-טראומה. ומה אתה עושה כשיש לך 50 פעם כאלה?"
בצוק איתן נפל סרן צבי (צביקה) קפלן (28) ז"ל מסיירת גולני, חברו של אורן לקיבוץ. "הייתי שבת בבית וביום ראשון חזרתי לחמ"ל על גבול הרצועה", הוא מתאר. "הבת הקטנה שלי התקשרה אליי ושאלה: 'אבא, ביום שישי אתה תבוא לקחת אותי מהגן?' 'בטח', עניתי לה. 'למה את שואלת?' ואז היא אמרה לי: 'כי אבא של נדב כבר לא יבוא לקחת אותו'. זה גמר אותי".
אורן יודע לספר שתופעות הפוסט-טראומה החלו אצלו מיד כשחזר לקיבוץ בתום המבצע. "ערנות מטורפת. ממש לא ישנתי", הוא מתאר. "כל הזמן פחדתי מסיוט לילי. כל 'בום' הקפיץ אותי. הפכתי חסר סבלנות. התחלתי לסבול מהתקפי חרדה. אני לא הבנתי כלום. לא קישרתי את זה בכלל למבצע. אבל אשתי, כבר אחרי שלושה שבועות הבינה שמשהו קורה. היא תיאמה לי פגישה עם פסיכולוג, שאצלו שמעתי בפעם הראשונה את המונח PTSD (Post-traumatic Stress Disorder). לא היה לי מושג מה זה. הפסיכולוג אמר לי: 'יש לי שתי בשורות – אחת רעה ואחת טובה. הרעה היא שאתה סובל מ-PTSD. הטובה היא שהגעת עכשיו, ולא בעוד 30 שנה".
בהרצאות שהוא מעביר מספר אורן על אותם הימים: "הפסקת האש נכנסת לתוקף, חדר המלחמה מתקפל ואני חוזר הביתה. הבית הוא אותו הבית, אבל תומר שיצא למבצע הוא לא אותו התומר שחזר ממנו. החיים ממשיכים, הם לא עוצרים בגלל מבצע. הילדים בחופש גדול, קייטנות, ריבים, צחוקים. אבל אני מבפנים עדיין תקוע עם הראש בתוך האדמה, אי שם בעוטף עזה, כשטילים עפים מעליי. המציאות שלי היא מציאות חדשה של כאב, תסכול, חוסר אונים ותחושה כללית שאני פשוט לא מבין מה קורה איתי. לא מכיר את עצמי".
את שמונה השנים שחלפו מאז אותה פגישה עם הפסיכולוג שאיבחן מיד את מצבו, מגדיר אורן - אב לשישה ילדים - כ"לא פשוטות". הוא החל בטיפול, יצא ב-2016 לקפריסין עם עמותת "בשביל המחר", ובזכות מזל רב וסיוע שקיבל מעורכת דין שליוותה אותו, הוכר במהירות יחסית כנכה צה"ל, במסגרת ה"מסלול הירוק" שנפתח במשרד הביטחון להכרה בנפגעי צוק איתן. גם בעבודתו כרכז תפעול באזור בית-שאן בסוכנות היהודית, מסייעים לו רבות. "בעקבות הפוסט-טראומה ירדתי לעבודה בחצי משרה", הוא מספר. "אבל מאוד מבינים אותי ודואגים לי. המנהלים שלי אמרו לי: 'אתה איתנו. לא חשוב מה יקרה, אתה תהיה האחרון שיכבה כאן את האור'".
אורן, בדיוק כמו לאמור-פרידמן, הוא תומך נלהב של פרויקט "אלבום שקוף", מתוך ההבנה שהמתמודדים עם פוסט-טראומה חייבים להיות מודעים אליה ולקבל סיוע. "מתוך תובנה שלא לעולם חוסן השתתפתי במספר רב של סדנאות לחיילים המתמודדים עם הלם קרב", הוא מספר בהרצאתו. "בסדנאות האלה אתה לומד לאתר את הטריגר רגע לפני שהוא מגיע, ולנשום! למדתי לנשום. נשמע לכם מוזר, אבל הנשימה היא כלי מפתח להתמודדות עם התקפי חרדה, שמגיעים לבקר אותי בכל שעה משעות היממה. בתוך כל המסע הזה עד היום גיליתי שככל שאוכל להרחיב את מעגל חברי האמת שלי, כך ייטב לי. למזלי זה עבד. זה עובד כיום, כשאני צריך חבר לעזרה. תמיד, ובכל שעה, אמצא יד מושטת. אחת התובנות החשובות שלמדתי היא לזכור שלא משנה כמה פעמים אני צולל לתהומות עמוקים. מה שבאמת משנה זו הבחירה שלי לעלות חזרה, לפסגות חדשות וגבוהות יותר. זו כמובן מלחמה יומיומית. זו מלחמת קיום. זו מלחמה שנמשכת, ושתימשך תמיד, הרבה אחרי שהסתיימה הלחימה בקיץ 2014".
חלק מהטיפולים שסייעו לו הפך אורן למקצוע. "תמיד פחדתי ממים", הוא מסביר, "ובעקבות הטיפולים שקיבלתי כחלק מהסיוע לפוסט-טראומה, גיליתי שזה בדיוק הפוך. שזה מתאים לי ומרגיע אותי. פניתי ללמוד את התחום והוסמכתי כמטפל במים – וואטסו, טיפול רגשי במים והידרותרפיה".
החלל ה-74 של אסון המסוקים
עורכי דין שמתמחים בהגשת תביעות נגד משרד הביטחון יודעים לספר שמאז האירוע הקשה של סעידיאן יש הבנה ופתיחות גדולה הרבה יותר בוועדות אגף השיקום, בתיקים של מתמודדי פוסט-טראומה. "אחרי המקרה", מספר עו"ד אלי סבן, "הגשתי מחדש תביעות שקודם לכן נדחו. הפעם קיבלו אותן ולא נאלצתי להגיע איתן לבית המשפט".
פעמים רבות מאוד, למרבה הצער, גם ההכרה לא עוזרת. גם סעידיאן עצמו הוכר באחוזים נמוכים מאוד, שהיו רחוקים מלשקף את מצבו הנפשי האמיתי.
כך היה גם במקרה של סמ"ר רדי פילס (42) ז"ל, ששירת כחובש קרבי בחטיבת הנח"ל והיה הראשון שהגיע, בשנת 1997, לאסון התרסקות המסוקים בשאר ישוב. המראות שפגש שם צילקו קשות את נפשו. בצה"ל מיהרו לשחררו משירות, וההכרה שקיבל ממשרד הביטחון הביאה עימה קצבה זעומה בלבד. בשנת 2019, 22 שנה לאחר אותו לילה ארור, הלך פילס לעולמו. בעקבות מאבק שניהלה משפחתו הוכר כחלל צה"ל - החלל ה-74 של אסון המסוקים.
4 צפייה בגלריה
“הפוסט-טראומה היא תופעה גדולה, קשה ומורכבת". השחקן גורי אלפי ולוחמים לשעבר באחד הקליפים המלווים את הפרויקט
(צילום: יובל אטיאס - מתוך "אלבום שקוף")
חיה, אמו של פילס, מלווה את סופר וגבעתי במיזם "אלבום שקוף", ואף הגיעה בתחילת החודש לערב ההשקה שנערך למיזם, בבית מיקרוסופט בהרצליה. סופר, בדברי הפתיחה שנשאה באותו ערב, הזכירה את פילס ז"ל וסיפרה שהוא היה אחד המקרים שעמדו לנגד עיניה כשהקימה את המיזם. "החברה לא ראתה את הפצע", אמרה. שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, סיפר באירוע: "רפורמת 'נפש אחת' היא צעד מסוים בכיוון הנכון, אבל לא בטוח שסופי ואחרון".
לפני כשמונה חודשים, ב"ידיעות אחרונות", פרסם העיתונאי נחום ברנע את סיפורו הכואב של רוה דגן (38) ז"ל, ששבועיים קודם לכן שם קץ לחייו. ב-2004, כחובש צבאי, טיפל דגן בחברו שנפצע אנושות. החבר לא שרד. דגן אובחן כהלום קרב, והתמודד בגבורה 18 שנים. לדברי גבעתי, שבעקבות העבודה על "אלבום שקוף" נמצא בקשר הדוק עם מתמודדי פוסט-טראומה ובני משפחותיהם, מאז אירוע איציק סעידיאן היו לא מעט מתמודדי פוסט-טראומה שסיימו את חייהם בגיל צעיר בנסיבות טרגיות.
"מי שמתמודד עם פוסט-טראומה וייחשף לשירים ולקליפים ב'אלבום שקוף', יבין שהוא זקוק לסיוע. שאלה התופעות שהוא, או מי שקרוב אליו, חווה", אומרים סופר וגבעתי. "וזו המטרה. שלא יחכו חודשים, או חלילה שנים. שיבינו ויפנו לעזרה. שרק יבחרו, באמצעות האפליקציה, איזה טיפול יוכל לדעתם לעזור להם והם רוצים לקבל. זהו. בלי שום תיווך. בצד השני של המיזם מחכים כל המטפלים שרק רוצים לעזור. היעד שלנו הוא 2,500 מטופלים בשנה הראשונה. המטרה האמיתית שלנו היא שיום אחד זה יהפוך לאתר לאומי. שיום אחד המדינה תבוא ותגיד, 'אנחנו לוקחים על זה אחריות. אנחנו נישא בכל המימון למטפלים, רק תפנו אליהם. זה מגיע לכל אותם אנשים שעד עכשיו היו שקופים עבורנו'".
