רס"ל עומר בראל מכוכב יאיר, לוחם שריון מפלוגת ומפיר אימפריה בחטיבה 401, היה אמור להשתחרר מהצבא ב-8 באוקטובר, יום לאחר אותה שבת ארורה. במקום לפשוט את המדים הוא התנדב להצטרף לחבריו שהוקפצו לעזה. לאחר כחודשיים שבהם נהרגו ונפצעו חבריו בלחימה במרכז הרצועה, בראל נפצע קשה ואיבד את ידו. את התוכניות לטוס לחופשת שחרור בחו"ל, אין לו כוונה לשנות. "קיבלתי את החיים שלי במתנה ואני הולך ליהנות מהם", הוא אומר אחרי שסיים סבב פיזיותרפיה מאתגר במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. צפו בסיפור השיקום של עומר:
רס״ל (מיל׳) עומר בראל נפצע קשה ולא נכנע
(צילום: ירון שרון)
7 באוקטובר תפס את רס"ל עומר בראל בחופשת שחרור. "אני קם בבוקר כמו כולם בהלם. אני אמור להשתחרר למחרת. ביום ראשון אני אמור לבוא לפלוגה ולגזור חוגר. דיברתי עם המ"פ שלי שנמצא עם הגדוד באימון ברמת הגולן והוא אמר לי 'תגיע'. בשעה 05:00 בבוקר עלינו על הטנקים באזור ניר עם. הייתי מפקד טנק בסדיר ולא היה לי צוות, ולכן המ"מ גייס אותי להיות הנהג שלו. ושם מתחילה הלחימה. בהתחלה לא הבנו שאנחנו במלחמה, אנחנו עולים מול המג"ד, מבקשים אישור ירי והוא צוחק עלינו, אומר לנו, 'אתם במלחמה, תפוצצו מה שאתם רוצים'".
לאחר ארבעה ימי לחימה, הגנה על קיבוצים וייצוב קו הגבול, הטנקים מתרכזים בשטחי הכינוס ומתארגנים לקראת הכניסה הקרקעית לעזה. "פתאום מוסיפים לנו מערכות חדשות ומרכיבים גגון לטנק נגד רחפנים. שם אנחנו מבינים שאנחנו הולכים להיכנס לעזה. פתאום הייתה לי התחושה הזאת כאילו של וואוו, זה קורה. כל מה שחיכיתי לו במהלך כל השירות. הייתי אמור כבר להיות אזרח".
מתי מתקבלת הפקודה שנכנסים לעזה להילחם?
"שטחי כינוס זה משהו מאוד לא ברור. אמרו לנו כבר פעמיים שנכנסים ואנחנו מוכנים בתוך הכלים, וזה ומבוטל. ביום שישי, 27 באוקטובר, אנחנו מקבלים שוב פקודה ופתאום מרגישים שזה אמיתי. טנקים מתחילים לנסוע בשיירות, דחפורי D9 ענקיים פותחים לנו את המעבר, אנחנו חוצים את הגבול ויש פיצוצים של חיל האוויר. זאת הייתה תחושה שלא הייתה לי בחיים. מעולם לא האמנתי שאהיה בסיטואציה כזאת, זה היה וואו, טנקים יורים, תחושה מטורפת. אתה מפוצץ באדרנלין, אבל אתה יודע שיש לך משימה. הייתי צריך להוביל את הטנק הזה, אז אני אמשיך לנהוג, גם עם כל הפחד".
תוך ארבעה ימי לחימה, הגיע צוות הטנק למחנה הפליטים שאטי, "המ"פ שלי אומר לי שבצוק איתן אחרי שבוע הם הגיעו לחצי ממה שעברנו. בפעם הראשונה שהתקשרתי להורים שלי אחרי שבוע לחימה, אמרתי להם, 'תשמעו, אנחנו עושים היסטוריה'".
"הגוף כואב משעות על שעות וימים על ימים של ישיבה, הגב כואב, מתחילות בצקות ברגליים וכל התחת שלך מלא בפצעי לחץ. אבל אתה יודע שאתה נלחם ושאתה מוריד מחבלים. רץ אליך מחבל, אתה הורג אותו ואתה מתפוצץ מגאווה, זה מביא את המוטיבציה להילחם"
החיים בטנק במהלך המלחמה מייצרים אתגרים לא פשוטים, "זה לראות את החברים שלך בכל סיטואציה שלא דמיינת שתהיה. אתה תקוע עם עוד שלושה אנשים בתוך קופסת ברזל במשך חודש, עושים הכול ביחד".
איך הולכים לשירותים?
"פיפי עושים בבקבוק. מספר שתיים, אתה יוצא מהטנק לשנייה, מוריד את זה ונכנס מהר פנימה. אחרי חודש, חודשיים שאתה בתוך הטנק, אתה כבר לא יכול יותר, אתה צריך לצאת קצת, לנשום אוויר. הגוף כואב משעות על שעות וימים על ימים של ישיבה, הגב כואב, מתחילות בצקות ברגליים וכל התחת שלך מלא בפצעי לחץ. אבל אתה יודע שאתה נלחם ושאתה מוריד מחבלים. רץ אליך מחבל, אתה הורג אותו ואתה מתפוצץ מגאווה, זה מביא את המוטיבציה להילחם".
אחרי חודשיים וחצי של לחימה בעצימות גבוהה בצפון עזה והיתקלויות רבות, נשלחת פלוגת השריון של בראל להתקפה במרכז הרצועה וטנק המ"פ שבו בראל משמש כנהג שועט קדימה אל הקרב שעומד לשנות את חייו. "אני זוכר שזה היה ב-26 בדצמבר. הטנק עשה קצת רעשים וזה הכי מסוכן שיש, כי אתה יכול לפרוס זחל באמצע שטח השמדה ואמאל'ה, זה הכי גרוע שיש - ישר מקבלים RPG".
נשמע מצב מאוד מסוכן, מה עושים?
"היה לנו קצין מאוד גיבור בטנק, סרן נריה זיסק ז"ל, שאמר: 'אני אצא, אני יוצא לטפל בזחל'. אחרי שתי שניות אני שומע אותו בחוץ צועק: 'איי, איי'. המ"פ שלי בא לקפוץ לעזור לו וקיבל כדור בגב. לצערי, נריה לא שרד. המ"פ שלי טופל, היה פינוי מהיר והוא ניצל".
פניו המחווירות של בראל מעידות שזיכרון הקרב ותחושת השכול הכבד על חברו לטנק מעוררים בו רגשות עזים. "זאת הייתה נקודת מפנה במלחמה עבורי. פתאום, אחרי חודשיים וחצי, אתה מאבד את הצוות שלך. יצאתי לשבוע וחצי בחוץ, קצת לנקות את הראש אחרי ההלוויה. ואז אמרתי שאני חייב להיכנס שוב, אני עוד לא סיימתי, אני לא מוותר להם, זה לא ישבור אותי".
בראל השריונר המורעל, שהיה אמור להיות בשלב הזה אזרח ולטייל בדרום אמריקה, מחליט לחזור אל התופת לאחר שאיבד חבר קרוב וצוות הטנק המשפחתי שלו מתפרק. "הייתי מפקד טנק ואני יודע את כל התפקידים, אז נכנסתי לטנק של הסמ"פ בתור טען ונלחמנו ביחד שבועיים. זאת הייתה תקופה מעניינת, הרבה התקפות והיה הרבה אקשן. בסוף ההתקפה ירדנו קצת לאחור ונכנסנו לאיזה האנגר מאולתר כזה לטפל בטנקים.
"יצאתי מהטנק והתיישבתי לנוח עליו. פתאום היה פיצוץ ואיבדתי את ההכרה לחמש שניות. מצאתי את עצמי שוכב על הצד בלי יד, עם נהר דם שזורם. בדיעבד אני יודע ש-RPG פגע בי ישירות, חדר לי את היד והתפוצץ באזור הרגל. היה לי מזל שהיה לי פינוי מאוד מהיר. תוך 40 שניות כבר הייתי בתוך נמ"ר פינוי. שמו לי חוסם עורקים, היו שם רופאים מצוינים".
"פתאום היה פיצוץ ואיבדתי את ההכרה לחמש שניות. מצאתי את עצמי שוכב על הצד בלי יד, עם נהר דם שזורם. בדיעבד אני יודע ש-RPG פגע בי ישירות, חדר לי את היד והתפוצץ באזור הרגל. היה לי מזל שהיה לי פינוי מאוד מהיר. תוך 40 שניות כבר הייתי בתוך נמ"ר פינוי"
עומר מפונה באמצעות מסוק לבית החולים שיבא. "הייתי בהכרה כל הפינוי ואני זוכר ממש את כל הרופאים שמטפלים בי ואת העלייה למסוק. אני זוכר שכבר חשבתי על העתיד, מה יהיה ואיך אסתדר בלי היד. ואז, כשהגענו לבית החולים, הרדימו אותי והתעוררתי אחרי יומיים בטיפול נמרץ. כשהתעוררתי בפעם הראשונה הדבר הראשון שאמרתי לרופאים זה 'אין לי יד!'. הם אמרו לי ישר שיש לי רגל, כי לא האמנתי שהיא שרדה וגם תקינה".
כאן מתחיל המאבק ההרואי על השיקום ועל החזרה הביתה לחיק המשפחה ולחיים עצמאיים. "מטיפול נמרץ עברתי למחלקת טראומה ומשם למחלקה האורתופדית. לאחר שלושה שבועות בערך הגעתי לשיקום. הקטיעה היא מעל למרפק. תהיה לי פרוטזה שתעשה את העבודה ויש לי יד ימין חזקה. הכול בסדר, אני לא נופל מזה, אני לא נשבר, אני רק עולה מזה", אומר בראל, "אם הייתי בוחר לא להיכנס לעזה, הייתי אוכל את עצמי. גם עכשיו אני מת לחזור. הלוואי שהייתי יכול לחזור להילחם".
מאיפה כל המוטיבציה הזאת? מהבית?
"גדלתי להיות לוחם. הייתי ספורטאי והתאמנתי בג'ודו. התמודדתי בתחרויות בחו"ל עם נבחרת ישראל. שם קיבלתי את הלוחמנות. בתחילת השירות הצבאי שלי הייתי ספורטאי מצטיין, החלטתי להעלות פרופיל, להיות לוחם והגעתי לחיל השריון".
שעת צהריים במרכז השיקום בשיבא, עשרות קטועי גפיים צעירים מהמלחמה ומהמסיבה בנובה סיימו טיפולים שונים ומתפנים לארוחה משותפת עם חברים קרובים שהכירו לאחרונה. יחד הם חולקים את הקושי ואת הכאב ומתבלים בהרבה הומור שחור. המשפחה של עומר השריונר, אמא, האחיות, סבא וסבתא, הגיעה לארוחת צהריים משפחתית משותפת עם הבן הגיבור. אמא גליה מארגנת לבנה האהוב צלחת של אוכל ביתי חם ומנחם ומשתפת אותנו באותו רגע גורלי ומטלטל שבו קיבלה את הידיעה שבנה נפצע קשה בעזה.
"ב-16 בינואר בשעה 15:30 הייתי בבית. התקשרו לבעלי והודיעו לו בטלפון, העלו אותי לשיחה וחיכתה לנו ניידת מחוץ לבית. אמרו שעומר נפצע קשה ושצריך להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים תל השומר. אתה לא יודע באיזה מצב הוא, אתה לא יודע אם תגיע, אם הוא בסדר או לא בסדר ואם הוא בסכנת חיים. למזלנו, במהלך הנסיעה, המ"פ הקודם שלו שנפצע התקשר אלינו ומעדכן שעומר בניתוח ויצא מסכנת חיים. ברגע הזה אני מתחילה לנשום".
מתי את שומעת שהבן שלך איבד את היד?
"הבנו את זה מהרופא כשהוא יצא אלינו באמצע הניתוח לעדכן אותנו שנלחמים לו על הרגל ושהיד נקטעה מעל המרפק. הייתי בסערת רגשות, לא באמת הבנתי עד הסוף את כל הסיטואציה. עבדתי על אוטומט. עומר היה ג'ודוקא מצטיין בנבחרת ישראל, הוא היה תחרותי, הוא יודע להתמודד ויש לו את החוסן והרצון. הוא עשה מהלך שלם של העלאת פרופיל כדי להיות הכי קרבי שיש. זה מראה לך מי הילד".
האמא גליה: "הפציעה של הבן היא אירוע משנה חיים. במשך חודש כולנו גרנו בבית החולים שיבא. עכשיו מנסים טיפה לחזור לשגרה. הבנות חזרו ללימודים, ובעלי, שהוא עצמאי, חזר לעבוד. אני גרה פה במלונית וכמעט לא מגיעה הביתה. ברגע שעומר יהיה עצמאי, אנחנו הראשונים לשחרר. כל עוד הוא צריך אותנו, אנחנו כאן איתו"
"הפציעה של הבן היא אירוע מטלטל, זה אירוע משנה חיים, ששינה את החיים של כולנו", מעידה האם, "במשך חודש כולנו גרנו בבית החולים שיבא. עכשיו אנחנו מנסים טיפה לחזור לשגרה. הבנות חזרו ללימודים, ובעלי, שהוא עצמאי, חזר לעבוד. אני גרה פה במלונית וכמעט לא מגיעה הביתה. ברגע שעומר יהיה עצמאי, אנחנו הראשונים לשחרר. כל עוד הוא צריך אותנו, אנחנו כאן איתו".
"הדור הזה חזק, זה הדור שהפתיע את כולנו. הם מדהימים, אתה רק צריך להסתובב פה בשיקום ולראות את החוסן של החיילים הפצועים ואיך שהם מדברים. אם אתם רוצים לראות את ארץ ישראל היפה, תבואו לפה לשיקום".
בינתיים, עומר מסיים לאכול ומתפנה לתאר לנו את שגרת יומו בשיקום. "אני עובד על הרגל ועל היד, עושה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ועוד מעט אני אתחיל קצת בריכה וחדר כושר. בשבילי השיקום הוא חוויה מסוג חדש. עד שהגעתי לשיקום הייתי סגור באשפוז בתוך ארבעה קירות. כאן, מיום ליום אני פורח, זאת אווירה אחרת. לכל אחד מהפצועים כאן יש את הסיפור שלו וכל סיפור יכול לגרום לי להזיל דמעה. מי שלא היה בתוך עזה לא יבין מה הולך שם באמת. אני מדבר עם אנשים שלא היו שם ואני רואה עליהם שהם לא מבינים אותי, פה כולם מבינים אותי. כל אחד כאן יודע מה זה לאבד איבר, פה כולם איבדו איברים".
אתה משנה את התוכניות שלך לעתיד בעקבות הפציעה?
"לא. היו לי תוכניות לטוס לטיול אחרי צבא וזה לא הולך להשתנות. קיבלתי את החיים שלי במתנה ואני הולך ליהנות מהם". ויש לו גם מסר לעם ישראל: "צה"ל חזק וצריך להאמין בו ולהיות חזקים ומאוחדים. זה הכי חשוב בתקופה הזאת. ולכל החברים שלי שעדיין בלחימה, תהיו חזקים ואני יודע שזה קשה. אנחנו חייבים לנצח אותם".
