לפני 20 שנה חלתה רותי, אמו של שאולי גרינגליק ז"ל, בסרטן השד. "כשבתי הבכורה הייתה בת 9 והקטן בן 7 חודשים, תוך כדי הנקה, זיהיתי גוש בשד. תוך שבוע מצאתי את עצמי בטיפולים כימותרפיים כי היה מדובר כבר בסרטן מפושט. הטיפולים היו מאוד אינטנסיביים. שמונה טיפולים פעם בשבועיים. כל תופעות הלוואי שאי פעם נכתבו על התרופות - באו לידי ביטוי אצלי", מספרת רותי גרינגליק.
"כבר כשקיבלנו את הבשורה על מצבי הרפואי, החלטנו, בעלי ואני, שתי החלטות. האחת, שלא נבזבז אנרגיה על הסתרה ונדבר על הכל באופן גלוי, והשנייה, שככל האפשר, נמשיך כרגיל. אלה שני דברים שמלווים אותנו עד היום, ובמיוחד בשנה הקשה הזו שעברנו", היא אומרת שבועיים, אחרי נפילתו של בנה, שאולי, בקרבות ברצועת עזה.
3 צפייה בגלריה
שאולי גרינגליק ז"ל ואמו. "מה שנאיר – יגדל ויצמח. וזה מה שיחזיק אותנו"
(צילום: באדיבות קשת, אפרת אריאל כהן)
"מה שיחזיק אותי זה המשפחה שלי. אני רואה את הילדים שלי, את העומק שלהם והרגישות שלהם כלפינו – כלפיי וכלפי בעלי צביקה. עכשיו, אני יודעת שיש לנו דרך ארוכה. אבל בוודאי שמה שעברתי, הביא אותי למקום של חוסן ועוצמות. החיים הכינו אותנו. אני אדם אופטימי ומה שאני רוצה להנחיל לילדים ולנכדים שלי זה להסתכל בעין טובה כי בסוף, הכלים הכי משמעותיים לחיים, הם היכולת להבין שהכל תלוי רק בך ואף אחד אחר לא יחולל בך שינויים, וזה נכון בכל תחום בחיים, והדבר השני הוא הסתכלות בעין טובה. מה שנאיר – יגדל ויצמח. וזה מה שיחזיק אותנו".
בסרטון הווידאו שהופץ ברשתות לאחר נפילתו של שאולי ז"ל, הוא שר עם משפחתו את שירו של שלמה ארצי "תתארו לעצמכם", לצלילי הפסנתר. בסרטון, אמו, רותי, מחבקת אותו בדמעות, לאחר שלא היה בבית במשך שלושה וחצי שבועות וזו אחת התמונות היותר חזקות בזיכרון השכול הישראלי. משפחה ישראלית לתפארת. ההורים רותי וצביקה, מתגוררים כבר שנים ברעננה. הם הורים לחמישה. הבת הבכורה רותם (29) נשואה ואם לבת 7 חודשים, אחריה מיכל (28) נשואה טרייה, שאולי היה הבן האמצעי, בן 26 בנופלו, ואחריו רועי (22) ודניאל (20). החתנים ורועי יצאו מהלחימה בעזה כשהתבשרו על נפילתו של שאולי. צפו בסרטון:
השיר של משפחת גרינגליק
"אף אחד לא אוהב שמרחמים עליו"
רותי היא מנחת הורים ויועצת אישית וזוגית, ואחרי שהחלימה ממחלת הסרטן יצאה במופע בשם "אף פעם לא לבד", שמגולל את סיפורה. מאחוריה למעלה מ-450 מופעים. "כשזה קרה, עדיין לא הייתי מנחת הורים, ובעצמי התייעצתי עם מנחה לגבי השיתוף של הילדים הקטנים. היא אמרה לדבר איתם באופן הכי פתוח, גלוי, לקרוא למחלה בשמה, והיא הדגישה שילדים קונים את מה שאנחנו מוכרים.
"היא הוסיפה דבר חשוב שהיה נר לרגלינו, לא לרחם עליהם. גם זו נקודה שמלווה אותנו עד היום. בהתחלה, זה לא היה כל כך טבעי לי, היה חשש שיקרה לי משהו ואיך אפשר שלא לרחם על ילדים קטנים שעלולים להיות יתומים, אבל המנחה שיקפה לי שאף אחד מאיתנו לא אוהב שמרחמים עליו. לרחם, פירושו להחליש והמסר שעובר הוא 'אתה לא יכול' וההיפך – עשוי לחשל ולחזק ולהעביר מסר לילד שיש לו את הכלים להתמודד ולהתגבר. זה מה ששידרנו גם מסביב – ביקשנו מהמורים לא לוותר להם ומהסביבה – להתייחס אליהם כרגיל".
היום, הם זוכרים את הימים האלה?
"בעיקר הבנות הגדולות. ובאופן מעניין הן זוכרות תקופה עם הרבה חוויות טובות וכיפיות. האירוע לא זכור כטראומטי. גם צברנו חוויות וטיולים ובדיחות שמתאימות לתקופה וזה מה שהן זכרו בעיקר. 'מכרנו' להם את הסיפור באופן נכון, והשדר שהם קיבלו הוא שהם יכולים להתמודד עם זה".
ואיך הגעת ללימודי הנחיית הורים מהחוויה הזו?
"התפטרתי מהעבודה כשכירה כבר אחרי הלידה, כי הרגשתי שאני רוצה משהו אחר. כשהודיעו לי שהמחלה מאחוריי, הבנתי שאני רוצה להתעסק עם צדדים אחרים של החיים, להיות מנחת הורים ושהיסודות של השיטה שלי יהיו על אמון בילדים, לסמוך עליהם ולדעת שהתפקיד שלנו ההורים היא לא להיות חברים שלהם אלא להתוות להם את הדרך. זו הדרך לגרום להם לממש את הפוטנציאל שלהם".
המופע עוסק בהתמודדות ובמסע שרותי והמשפחה עברו, "אני מדברת הרבה על אמונה וגם על פרקטיקה. איזו צידה לדרך לקחתי איתי ואני מעבירה אותה הלאה לנשים ולנערות שצופות בנו. במופע משולבים קטעי שירה ובכל פעם בהרכב אחר, בהתאם ללו"ז של הילדים שלי. גם שאולי הופיע איתי לא פעם".
"קמנו מהשבעה ומיד אנחנו יוצאים כל המשפחה למדבר לשלושה ימים. אני יודעת ששאולי היה מאד אוהב את הרעיון. בשבעה, צביקה אמר – 'במותו – ציווה לנו לעשות חיים'. הוצאנו סטיקרים עם המשפט הזה, וזו התמצית של הכל"
לפני 12 שנה נולדה הופעה נוספת בשם "אין לי מושג, תשאל את אמא". "צביקה, בעלי, ואני כתבנו אותה ביחד, ובה אנחנו מתעסקים בהתמודדויות שכל משפחה מכירה: יחסים בין הילדים, מריבות ביניהם, יחסי הורים ילדים ועוד. בין הקטעים, חמשת הילדים שכולם מוסיקליים, שרים יפה וחלקם גם מנגנים, הצטרפו בשירה ונגינה. אחד הדברים שאנחנו מלמדים זה לא להתערב במריבות בין הילדים. אצלי הם רבו לא מעט, והיום הם חברים בלב ובנפש. כידוע, גם עם ילדים של מנחי הורות יש אתגרים, יש את גיל הבגרות, הוזמנו לא פעם לבית הספר על ידי המורים שלהם. הם ילדים אנרגטיים כמונו. אבל היו לנו את הכלים ואף פעם לא הגנו עליהם. כך הם צמחו להיות מי שהם והגשימו ומגשימים את חלומותיהם".
שאולי החליט שהוא רוצה להתמודד ב"הכוכב הבא". הוא שיתף אתכם בחלומות?
"שאולי היה מאד חכם ומוכשר ורצה להיות זמר. הוא הצליח בכל דבר שנגע בו, הוא היה קצין בצבא ורצו אותו בקריירה הצבאית. הוא היה מנהיג. הוא תמיד התייעץ ודיבר איתי בשיא הפתיחות ורצה לשמוע ממני על מנהיגות ועל איך להתנהל מול החיילים ולאמץ את השיטה ההורית שלי במסגרת הצבא, והוא אכן עשה זאת ובהצלחה".
כל הניסיון המקצועי והאישי שלה הוביל אותה להתמודדות עם הדאגה לשלומו של בנה, כשהחלה הלחימה. "עבדתי על עצמי המון לא להימשך לדמיונות. אי אפשר להתעלם מהסיטואציה המדאיגה אבל לא נתתי לזה לנהל אותי ועבדתי כרגיל. יש לנו בחירה כיצד להתמודד עם דברים. אנחנו אמנם חושבים שהלב מוביל אותנו, אבל לא. זה הראש שמוביל אותנו. הורים שמגיעים אליי חושבים שאם הם יותר ידאגו לילדיהם, הם יהיו הורים טובים יותר. זה לא עובד ככה. ובהקשר של הלחימה – ידעתי שאם אדאג יותר, זה לא יתרום לשאולי".
ועכשיו, כשהנורא מכל קרה?
"מה שיחזיק אותי זה בעיקר המשפחה שלי. קמנו מהשבעה ומיד אנחנו יוצאים כל המשפחה למדבר לשלושה ימים. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים שקט, אנחנו צריכים את הביחד וצריכים לדבר. אני יודעת ששאולי היה מאד אוהב את הרעיון. בשבעה, צביקה אמר – 'במותו – ציווה לנו לעשות חיים'. הוצאנו סטיקרים עם המשפט הזה, וזו התמצית של הכול".
