בניין השיקום "חוזרים לחיים" במרכז הרפואי שיבא, שהוסב לטיפול בפצועי המלחמה, הוא לא ממש בית חולים שגרתי. בין כיסאות הגלגלים והפצועים קטועי הרגליים שמסתובבים עם קביים או תותבות וליד שולחן ביליארד, בולטות מאוד שתי עמדות קטנות שמשרתות שני ספרים מחיפה, שמגיעים לכאן מדי שבוע בהתנדבות מלאה. הקלישאה שכיסא הספר מחליף את ספת הפסיכולוג מתממשת כאן במלואה. "אני יודע שהמפגש בין ספר ללקוח יוצר אינטימיות שלא נוצרת באף סיטואציה אחרת, גם לא מול פסיכולוג, כי הקשר שנרקם הוא מיידי וישיר, לפעמים חד-פעמי", מתאר ערן ינקלביץ', הבעלים של המספרה בחיפה, את המיזם יוצא הדופן הזה.
2 צפייה בגלריה
"באנו לתת בראש - לשמח חיילים פצועים ולהוציא אותם מהבאסה שלהם". ערן ינקלביץ' ואייל דריבין
(צילום: שאול גולן)
"הלקוח שיושב אצל ספר פותח בפניו את הלב, כי הוא יודע שהספר יקשיב לו ולא ישפוט אותו, ולכן אין לו ממה להתבייש ומה להסתיר. זה קורה גם עם המשתקמים כאן בשיבא. רובם כאילו רק מחכים להזדמנות לפרוק במילים את המטען הכבד שיושב להם בלב", מוסיף ינקלביץ' (42), נשוי ואב לשניים.
"הכול התחיל באמצע המלחמה, כשלמספרה שלי, שנמצאת במתחם היי-טק במבואותיה הדרומיים של חיפה, הגיעו לאפטר מהמילואים המון חבר'ה שעובדים במתחם ועברו דרכי להתרענן, לפני שהם עולים להגיד שלום לחברים בעבודה. הם היו מג'ויפים, עם זקנים שצמחו פרא, שיער מאובק שלא נחפף הרבה זמן. נתתי להם את הטיפול הכי טוב שאפשר לדמיין, וכמובן שבחינם", אומר ינקלביץ'.
המחווה הקטנה הזו תדלקה והמריצה את רוח ההתנדבות: "חשבתי לעצמי מה עוד אני יכול לעשות ואיפה עוד אני יכול לתרום, וככה הגעתי לספר מפונים שהועברו לבתי מלון". אבל גם זה לא לגמרי סיפק אותו, עד שנחשף לסרטונים שרצו ברשת ולכתבות על פצועים ומשתקמים שראה בערוצי התקשורת. "באחת הכתבות ראיינו קטוע רגל שמשתקם בשיבא. איך שראיתי אותו אמרתי בינגו, זה בול מה שאני רוצה. לתרום לו ולחברים שלו את מה שאני יודע לעשות".
הוא פנה להנהלת המרכז הרפואי שיבא והציע את התנדבותו, שאושרה והתקבלה בברכה. הם הקימו מה שהכי מזכיר "ברברייה". הביאו שני כיסאות ספרים, סכינים מקצועיים, מכונות גילוח שונות לתספורות ולזקן, שמפו, אפטר-שייב והמון חומרים מפנקים. "הצבנו מנורת לד, חיברנו נגן מוזיקה בווליום לשירים שהם אוהבים ובאנו לתת בראש - לשמח חיילים פצועים ולהוציא אותם מהבאסה שלהם".
ערן ינקלביץ': "פגשנו גיבורים שבנס לא נהרגו, התמלאנו אנרגיה וקיבלתי דרייב מטורף להמשיך. חלק מהמשוקמים זכרתי מכתבות שראיתי. מיד הרגשתי שהגענו למקום הכי נכון לנו"
בעלי המספרה החיפאית נזכר: "בפעם הראשונה שבה הגענו למקום, אני והספר אייל דריבין שעובד אצלי כבר שנים נחשפנו למראות קשים שלא ראינו קודם. חשבתי שהנפש שלי לא תעמוד בזה, אבל ככל שנכנסנו לזה, ופגשנו גיבורים שבנס לא נהרגו, התמלאנו אנרגיה וקיבלתי דרייב מטורף להמשיך. חלק מהמשוקמים זכרתי מכתבות שראיתי. מיד הרגשתי שהגענו למקום הכי נכון לנו".
הספרים החיפאים אולי מפסידים כסף ביום ההתנדבות, אך מספרים שהזכות לתת מפצה על כך. "אני לא לוחם ולא גייסו אותי למילואים, ואני גם לא עשיר שיכול לתרום בגדול, אבל יש משהו קטן שאני כן יכול לתרום, משהו שמעלה בהם חיוך ופותח להם את הלב, וזה נורא מתגמל", אומר ינקלביץ'. הראשון שחנך את המספרה המאולתרת שבר את ליבו. "הגיע אליי מילואימניק בן 24 עם יד מקובעת. איך שהוא התיישב על הכיסא, הוא פתח. סיפר שהוא נפצע בעזה בשעה שנכנסו לטהר בית ממחבלים, שהפעילו מטען חבלה רב-עוצמה שפגע בכל צוות הלוחמים".
2 צפייה בגלריה
"שב אחי על הכיסא, אני אעשה ממך בן אדם". ערן ינקלביץ' ואייל דריבין מתנדבים למען הפצועים בשיקום
(צילום: שאול גולן)
"ואז פתאום", משחזר ינקלביץ' בכאב, "נזכרתי מאיפה הוא מוכר לי. מסרטונים שרצו ברשת, כששומעים אותו צועק: 'אחי, איבדתי את היד, אין לי יד'".
הוא נזכר גם בקצין שהתנייד לעמדת התספורת בכיסא גלגלים ונראה מעט לחוץ. "אני לא שואל אותם איפה נפצעתם ומה קרה לכם, אלא מייצר אווירה כיפית שמאפשרת להם לדבר, אבל במקרה הזה דובבתי אותו קצת: 'אח שלי, איפה נפגעת?', והוא סיפר על קרב מול מחבלים במוצב כיסופים, שירו RPG על הכוח. הוא איבד חמישה לוחמים ונפגע ברגליים. הוא לבש טרנינג ולא ראיתי אם הוא קטוע. בהמשך סיפר שהקרב הזכיר לו את משחק המשימות בכלי נשק וירטואליים Call of Duty".
חיבוק חברי וחם
המידע שפורקים מולו החיילים כבדרך אגב לא תמיד פורסם בתקשורת, ושופך אור על מחדל חוסר המוכנות של צה"ל. "חייל מאחד המוצבים בגבול העוטף סיפר לי שהוא ונוספים הוזעקו כשהם בפיג'מות, כפכפים ובלי כל הציוד. גם כשקשה להם והם עוצרים באמצע משפט, אני לא אומר כלום. רק מקשיב. כשנפתח הסכר הם מוציאים הכול, ומתארים את האירוע שבו נפגעו בפרטים הכי קטנים. השעות המדויקות, תאריכים, מי ואיך חילץ אותם ובאיזו שעה. עושה לי טוב שהם משחררים, כי ממה שהתרשמתי השיקום הוא חממה, הם מקבלים כוח אחד מהשני אבל לא פותחים הכול".
"גם כשקשה להם והם עוצרים באמצע משפט, אני לא אומר כלום. רק מקשיב. כשנפתח הסכר הם מוציאים הכול, ומתארים את האירוע שבו נפגעו בפרטים הכי קטנים. השעות המדויקות, תאריכים, מי ואיך חילץ אותם ובאיזו שעה. עושה לי טוב שהם משחררים"
עם המשוקמים המחויכים הוא נוקט טקטיקה שונה: "אני מושך אותם ב'שב אחי על הכיסא, אני אעשה ממך בן אדם'". שכרם של שני הספרים החיפאים מגיע מיד, ולא במזומן או באשראי: "אין על ההרגשה, שאחרי שהם קמים מהכיסא הם אומרים לי: 'תודה אח שלי, החזרת אותי למי שהייתי קודם, אתה מלך'. אבל הכי חשוב הוא החיבוק החברי והחם שאני מקבל מהם, הכי מהלב".
התגמול הנפשי מתדלק אותו להרחבת הפעילות: "בשבוע הבא אני מצרף אלינו שני ספרים נוספים, ונעשה טוב גם לאימהות ולנשים שלא עוזבות אותם לרגע". ינקלביץ' לא עוצר שם, והוא מכוון גבוה: "אני חולם להקים 'מיזם ספרים', ואת כל מי שיצטרפו אליי, לנתינה מהלב ולא מהכיס, אשלח לכל מחלקות השיקום בארץ, כי כל ספר שווה פסיכולוג".
