424 חיילי צה"ל נפצעו מתחילת המלחמה באורח קשה, 35 מהם מאושפזים כעת. חלקם סובלים מפגיעת ריאות קשה, כתוצאה מהדף שנגרם על-ידי פיצוץ או משאיפת חומרים כימיים בשדה הקרב, ולא ניתן להנשים אותם. לראשונה במערכות ישראל, משמש האקמו, המכשיר שמחליף את פעולת הלב והריאות בתחלואת ריאות ו"כוכב" הקורונה, להצלת חייהם של חיילים שנפצעו קשה בעזה. "הפצועים האלה לא היו שורדים בלי האקמו, במלחמות קודמות הם היו פשוט מתים בשטח", אומר ד"ר אורי גלנטה, מנהל שירות האקמו לכשל נשימתי חריף במרכז הרפואי "סורוקה".
נכון להיום מחוברים בסורוקה שלושה פצועים לאקמו, שמשמש בימי שגרה לטיפול בחולים קשים מאוד, שהריאות שלהם אינן מתפקדות בגלל מחלות שונות. הפציעות הקשות במלחמה הביאו את הצוותים בישראל להשתמש במכשיר הזה לראשונה גם בפצועי צה"ל, שסובלים מטראומה משמעותית, כאמצעי אחרון, כמעט נואש, להצלת חייהם. "בעולם, השימוש באקמו מוכר בטראומה בתת-קבוצה מסוימת של פצועים במלחמה", אומר ד"ר גלנטה. "בארץ זה לא נעשה עד היום".
אקמו מחליף את פעולת הלב והריאות. הוא שואב את הדם מהגוף, מאוורר ומחמצן אותו ומחזיר אותו בחזרה. הטיפול במכשיר נועד לשמור את פעולת האיברים בזמן שהגוף מחלים מהמחלה או הפציעה הקשה ו"להרוויח זמן" עבור מי שהפגיעה שלו נחשבת הפיכה.
"אקמו עובד ישירות על הדם, ולא דרך הריאות. לכן חולה שמטופל בו יכול לא לנשום בכלל", אומר ד"ר גלנטה. "עדיין, ברוב המקרים הוא מחובר למכונת הנשמה, כדי לשמור על היכולת של הריאות לתפקד. לא משנה מה גרם לנזק הריאתי – מחלה ויראלית כמו קורונה, דלקת כימית של הריאות, שנוצרה מחומר כימי ששאף או מפיצוץ – בסוף, הריאה לא מסוגלת לבצע את תפקידה. במקרים כאלה, לאקמו יש שני תפקידים: הראשון, להחליף את הריאה הפגועה, והשני - לאפשר לה לנוח על מנת לזרז את תהליך ההחלמה".
ד"ר אורי גלנטה: "אנחנו מוזעקים לבית החולים בשעות הקטנות של הלילה - בשבוע האחרון זה קרה ארבע פעמים, בשתיים-שלוש לפנות בוקר - כדי לחבר לאקמו בדחיפות חייל פצוע, שלא מצליחים להנשים"
עד היום טופלו באקמו בבתי החולים ברחבי הארץ כ-12 פצועים, שבעה מהם בסורוקה. "אנחנו משתמשים במכשיר בשתי אוכלוסיות של חיילים שנפצעו במלחמה", אומר ד"ר גלנטה, שמשמש גם רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ פנימי בבית החולים. "הראשונה והעיקרית היא פצועים שנפגעו מפיצוץ וגל ההדף פגע בריאות שלהם, ובחיילים ששאפו עשן חומרים שגורמים לפגיעה ריאתית. אלה רוב המטופלים שנזקקים עכשיו לאקמו. הסוג השני הוא מי שלא נפגעו בחזה או בריאות באופן ישיר, אבל סובלים ממולטי-טראומה מאוד מורכבת, ומפתחים פגיעה משנית בריאות".
ד"ר גלנטה מספר: "לאחרונה מצאנו את עצמנו לא פעם במצב שיש כמה פצועים שמטופלים במכשיר בו-זמנית. לצערנו, זה כבר לא אירוע נדיר. אנחנו מוזעקים לבית החולים בשעות הקטנות של הלילה - בשבוע האחרון זה קרה ארבע פעמים, בשתיים-שלוש לפנות בוקר - כדי לחבר לאקמו בדחיפות חייל פצוע, שלא מצליחים להנשים אותו".
ההחלטה על החיבור לאקמו מתבצעת בחלק מהמקרים מיד עם תחילת הטיפול בפצוע, כשמצבו עוד טוב יחסית. "כבר בחדר הטראומה אנחנו יודעים לסמן את הפצועים שהם בסיכון גבוה לפגיעה ריאתית קשה", אומר ד"ר גלנטה. "סוג הפציעה מעלה את החשד שיש אפשרות שנזדקק למכשיר. ברגע שהפגיעה כוללת שאיפת עשן או פיצוץ בתוך מקום סגור, הסיכוי שנזדקק לאקמו גדל משמעותית. הרבה פעמים הפצועים האלה נראים בסדר גמור, נמצאים בהכרה ונושמים לבד, אבל מצבם מידרדר מאוד, תוך שעות ספורות, עד למצב שבו הריאות שלהן לא מתפקדות בכלל. לכן, עדיף לחבר אותם לאקמו כמה שיותר מוקדם, לפני שהגיע לשיא ההחמרה. קבלת החלטות בחייל הפצוע נעשית כשהוא עדיין יחסית בסדר ואתה חושש שמצבו ילך ויחמיר. במקרים אחרים היית אומר 'נחכה ונראה, אולי הוא יסתדר'. הפרדיגמה הזו לא תופסת במקרים הללו".
כמו בטיפולים רבים אחרים בעולם הרפואה, גם השימוש באקמו אינו חף מסיכונים. "הרבה פעמים החיבור למכשיר נעשה בתנאים מאוד מאוד קיצוניים, על גבול ההחייאה", אמר ד"ר גלנטה. "אנחנו נכנסים עם צינורות מאוד גדולים לכלי הדם ומגיעים עד הלב. יש סכנה פוטנציאלית לדימומים קשים ואפילו למוות תוך כדי הפעולה.
"להוריד פצועים כאלה לחדר ניתוח זה אתגר דרמטי"
"הפצועים האלה מאוד מאוד סוערים ביומיים-שלושה הראשונים לפציעה, ברמה כזו שאתה לא יכול לזוז מהמיטה שלהם, כי כל הזמן קורה משהו. זה מאבק על החיים שלהם, מדקה לדקה. מטופל שמחובר לאקמו הוא חולה מורכב מאוד, שיש לו נטייה לדימומים ולזיהומים. השמירה עליו נעשית סביב השעון. יש לזה מחיר משמעותי גם בכוח אדם. כל פצוע כזה מקבל אחות אישית שלו, שלא יוצאת מהחדר. כל המשמרת היא מתעסקת רק בו. בשלב מסוים המצב מתייצב ואז נשארת פגיעה ריאתית מאוד קשה שלוקח לה זמן להחלים. מספר הפצועים שטופלו באקמו קטן יחסית, אבל אנחנו מתרשמים שהתוצאות בטיפול הזה טובות מאוד".
מאפייני הפציעות היום שונים. "ריאות מדממות כתוצאה מגל הדף שעבר דרכן אנחנו מכירים, אבל היום מגיעים פצועים שמתנהגים אחרת. הריאות שלהם דולפות נוזלים בכמות מאוד גדולה. אלה לא פציעות שאנחנו מורגלים בהן. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו מה השתנה, האם זה עניין של אמל"ח חדש. הפצועים מגיעים לבתי החולים במצב קשה וזה יוצר אתגר משמעותי, שדורש התערבויות מאוד אגרסיביות, ומלווה בדילמות מה הכי נכון לעשות".
"הפצועים האלה מאוד מאוד סוערים ביומיים-שלושה הראשונים לפציעה, ברמה כזו שאתה לא יכול לזוז מהמיטה שלהם, כי כל הזמן קורה משהו. זה מאבק על החיים שלהם, מדקה לדקה"
המלחמה על חיי הפצועים מורכבת ודורשת מעטפת טיפולית מקיפה. "הפציעות שלהם דורשות ניתוחים אורתופדיים, ניתוחי בטן וניתוחים בכלי דם. המעברים האלה מאוד מורכבים בגלל הנטייה המוגברת של הפצועים לדימומים. כל ניתוח כזה יוצר סטרס מאוד גבוה על החולה. אפילו לוגיסטית, להוריד פצועים כאלה לחדר ניתוח זה אתגר דרמטי. פצוע על אקמו צריך שלושה עד חמישה אנשי צוות ששומרים ששום דבר לא יזוז בזמן שהופכים אותו במיטה. יש הידרדרויות מאוד מאוד מהירות, שבחלקן אנחנו מצליחים לטפל ובחלקן לא.
"מצב הרוח של היחידה שלנו מושפע לחלוטין ממה שקורה לפצועים האלה. לפעמים פצוע אחד מכתיב את מצב הרוח של כולם. ביום שהוא מתייצב, פתאום כולם מחויכים ועם אווירה נעימה. אבל לפעמים זה מתהפך בשנייה. המשפחות מאוד מאוד נוכחות כאן, הרבה יותר מחולים רגילים של טיפול נמרץ. הנוכחות שלהן מאוד מורגשת. גם זה מוסיף לעומס הנפשי של הצוות".
למאבק ההרואי על חייהם של החיילים הפצועים אין גבולות. "אנחנו לא מוותרים בכלל, על אף אחד, לא משנה כמה קשה מצבם", אומר ד"ר גלנטה. "בסוף מדובר בילדים בריאים וצעירים, שרגע לפני הפציעה היו מלאי חיים והם בתחילת דרכם. אי אפשר לוותר עליהם. את רוב החיילים אנחנו מצליחים להציל. רובם יחזרו הביתה עם פגיעות כאלה ואחרות. כשאני מבקר אותם בשיקום הם כבר צוחקים והולכים עם פרוטזות. היה כאן לוחם שנפגע מ-RPG, שהגיע במצב מאוד קשה, עם פגיעה מוחית קשה ופגיעה ריאתית. היום הוא כבר נושם לבד, מחייך ומתקשר. כל סיפור כזה, של מי שטופל אצלנו כשהיה על הקצה וחזר לחיים נותן לנו את הכוח להמשיך".