לירז דנין רצתה בכלל להישאר בבית בשבת. באותו יום היה לה יום הולדת, והיא ביקשה לחגוג אותו עם משפחתה. ביום חגה ביקשה לא להגיע לעבודתה כאחות מתאמת טראומה במרכז לרפואה דחופה של המרכז הרפואי קפלן ברחובות - זו שמקשרת בין החולים שעברו חוויה טראומטית בפתאומיות, המשפחות שלהם והצוות הרפואי. אבל היא לא חגגה שום דבר. דנין (43), נשואה ואם לשלושה, גרה במושב משען הסמוך לאשקלון, והיום שלה נפתח באזעקה.
קראו עוד:
"בערך בתשע קיבלתי הודעה על פצוע ראשון שנפגע מטיל ביבנה, והצוות התבקש להגיע לבית החולים", היא מספרת. "הבעיה היא שלא יכולתי לצאת מהמושב, והצלחתי להגיע לבית החולים רק במוצאי שבת, בין הטילים. היה שם כאוס מוחלט, בלבול, הלם. המון פצועים והמון משפחות שחיפשו את יקיריהן שבכלל לא היו אצלנו. כל אחד הגיע עם הכאב והדאגה שלו, ואנחנו היינו צריכים להכיל ולתמוך. חלום בלהות. היו גם שלושה אזרחים נרצחים וחייל שנהרג. אמרו שהוא מיחידה מובחרת מסוימת, שקרוב שלי משרת בה, וחששתי שזה הוא. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתפקס ולשים לעצמי מחסום רגשי, אחרת לא אוכל לתפקד. כשראיתי את החייל, התברר שזה לא הקרוב שלי. נשמתי לרווחה, ועדיין, זה היה רגע קשה מאוד.
"למחרת התקשרה אליי אחותי וסיפרה שהקרוב שלנו מאותה יחידה מובחרת נהרג. פרצתי בבכי. הצוות הפציר בי ללכת הביתה. הייתי רצוצה וכאובה אחרי לילה ללא שינה. לא הייתי מסוגלת לאכול ודאגתי לילדים שלי שנמצאים בלב הבלגן.
לירז דנין: "יש כאן ילד שברח עם אמו מהמלחמה באוקראינה; עכשיו הוא נפצע, והיא נרצחה לנגד עיניו. אני נותנת לו את הטיפול הכי טוב שאני יכולה, אבל זה מאוד מטלטל, ואני שואלת, מי יטפל במטפל?"
"הגעתי הביתה, ישנתי שעתיים, חזרתי לעבודה ונשארתי עד למחרת בערב. טיפלנו בכ-150 פצועים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו: הצרכים שלו, המשפחה שלו, הטראומות שלו. חיילים סיפרו שראו סביבם גופות של חבריהם. אזרחים ישבו שעות בממ"ד בזמן ששרפו להם את הבית. כל אחד מספר את סיפורו וצריך תשומת לב, כשכל הזמן מגיעים עוד ועוד פצועים. בתפקיד שלי אני רואה הרבה פציעות, אבל מה שראיתי הפעם – אין לתאר. שלא לדבר על המצב הנפשי שלהם. שאלתי חייל פצוע שהתחיל להתאושש, מה הכי חשוב לו לעשות עכשיו, והוא אמר, 'ללכת להלוויות של החברים שלי'. יש כאן ילד בן 12 שברח עם אמו מהמלחמה באוקראינה; עכשיו הוא נפצע, והיא נרצחה לנגד עיניו. אני נותנת לו את הטיפול הכי טוב שאני יכולה, אבל זה מאוד מטלטל, ואני שואלת, מי יטפל במטפל?"
מה את עושה כדי לטפל בעצמך?
"מאווררת. מדברת עם קולגות, עם אנשים, לא משאירה בבטן. רכשתי איזשהו חוסן. דואגים, לוקחים ללב, לוקחים את זה הביתה, אבל יודעים לשים גבולות ולתפקד. אני מזכירה לעצמי שזו השליחות שלי, וזה מה שאני יודעת לעשות. בשבוע כל כך קשה אני רואה כמה החיים שבריריים, וכמה צריך להעריך כל דבר קטן בשגרה".
3 צפייה בגלריה
נועה אמתי. "יוצאים מהבית בלב כבד ויודעים שמדובר באירוע עם השלכות משמעותיות על החיים של כולנו"
"העבודה משפיעה, ואני חייבת לשחרר"
נועה אמתי (44) מכפר יונה, גרושה ואם לשלוש, היא אחות מתאמת טראומה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, אחרי שקודם לכן הייתה אחות בחדר מיון. היא רגילה לטפל בפצועים שעברו תאונות דרכים או שנפלו מגובה רב, אבל בפציעות כמו שראתה השבוע היא לא מורגלת.
בשבת בבוקר הייתה בעיצומה של ריצה והבינה מאנשים סביבה שמשהו קורה. "פניתי לבוס שלי", היא מספרת, "והבנתי שייקח זמן עד שיעבירו פצועים אלינו, כי זה קרה בדרום. אבל מהר מאוד התברר שהאסון הזה הוא בממדים שאנחנו לא מכירים. כבר ביום הראשון היו הרבה פצועים, ובמצבים קשים. לאט-לאט קלטנו שזה אירוע מזעזע במיוחד. שמענו סיפורים מאנשים שהיו במסיבה ברעים שנהפכה לסרט אימה. שמענו סיפורים מחיילים. היינו צריכים להקשיב להם, להיות שם בשבילם, כדי לצמצם את הפוסט טראומה שלהם. זה חלק חשוב בתהליך אצלנו. גם הבנו שאנחנו נכנסים למערכה ארוכה ולעומס".
נועה אמתי: "מאוד קשה לראות משפחות נסערות שמחפשות את יקיריהן, ואנחנו צריכים להיות חזקים ולחזק אותן. יש הירתמות מדהימה של הצוות, ואנחנו בעצמנו חייבים לתמוך זה בזה"
איך התארגנת עם הבנות בבית?
"ההורים שלי גרים באזור שלי ומגבים אותי. זה לא קל. יוצאים מהבית בלב כבד ויודעים שמדובר באירוע עם השלכות משמעותיות על החיים של כולנו".
קורה לך שאת אומרת, "זה כבד עליי", "מה אני צריכה את כל הכאב הזה?"
"אף פעם לא. אני חיה את בית החולים כבר שנים, חיה את האדרנלין. הלב שלי כאן. ודאי שהעבודה משפיעה, ואני חייבת לשחרר. לכן אני מקפידה לרוץ הרבה. זה עוזר לי מאוד. העבודה שלי גורמת לי לראות את החיים בפרופורציות ולדעת לנצל כל שנייה ולשמוח בה. מה שאני רואה השבוע מעצים בי את התובנה הזו: לחיות עכשיו וליהנות ממה שיש לך בלי להסתכל מה יש לאחרים".
את חוששת שתמצאי בין הנפגעים מישהו שאת מכירה? כשהאסון כל כך גדול, הסיכוי גבוה.
"בעבודה שלי תמיד יש חשש כזה, ולכן קודם כל אני מסתכלת על הפנים של הבן אדם. בינתיים לא הכרתי אף אחד, ובכל מקרה, למדתי לא לערב רגש. מאוד קשה לראות משפחות נסערות שמחפשות את יקיריהן, ואנחנו צריכים להיות חזקים ולחזק אותן. יש הירתמות מדהימה של הצוות, ואנחנו בעצמנו חייבים לתמוך זה בזה".
"אי אפשר שלא לערב את הרגש"
ורה קנייזר (47), נשואה ואם לשלושה מקיבוץ דביר שבצפון הגנב, היא מתאמת טראומה בבית החולים סורוקה בבאר שבע. בשבת היא עוד הייתה בחו"ל עם בעלה הרופא, והשניים החליטו לחזור לארץ מיד. "ראינו הודעות בטלפונים, וזה נראה מעבר להיגיון", היא נזכרת. "במשך יום וחצי ניסינו להגיע לארץ. ראיתי איך הצוות בסורוקה עובד ובוכה, ואני לא שם איתם. הילדים שלי נשארו בקיבוץ, והיה לי קשה עם זה. שנים אני אומרת להם שהבית שלנו בטוח, ופתאום זה נהיה מופרך".
ביום ראשון בצהריים נחתו בני הזוג, והיא התייצבה מיד בחדר הטראומה. "אלינו הגיעו הכמויות הגדולות של הפצועים. כבר בהתחלה קיבלנו כ-800 פצועים. לא נזכיר את הזוועות שראינו. בחדר הטראומה שומעים הכול, וזה חלק מהעניין – שומעים את הסיפורים, את הטראומות, את סיפורי הגבורה. אני בוכה איתם וממשיכה למשימה הבאה".
מכיוון שקנייזר עובדת בבית חולים בדרום, יש סביבה מערכת מסודרת יחסית, "אבל אף אחד לא היה מוכן לאירוע בסדר גדול כזה", היא אומרת. "כשיש אירוע, אנחנו תמיד יודעים להעריך מתי הוא יסתיים, ואילו כאן קלטנו עוד ועוד פצועים. גם פגשתי ילדים שהילדים שלי מכירים, וזה היה קשה מאוד ברמה האישית. אי אפשר שלא לערב את הרגש".
כשאת מסיימת משמרת ומגיעה הביתה, איך את מתפקדת?
"ברור שקשה. אני בוכה בחוץ, נכנסת, מריחה את הילדים שלי, עושה מה שצריך. בימים אלה אני כמעט לא בבית, מבחירה שלי. אלה ימים קשים, יש הרבה פצועים, וזה הכי חשוב עכשיו. אין ספק שבתפקידים כמו שלנו יש חוסן, ולומדים את זה. אתה יודע שאתה עושה את מה שאתה הכי טוב בו, ופשוט מתפקד. זה אחד התפקידים הכי רגישים בבית החולים, כי אתה מטפל באנשים שקרה להם משהו בפתאומיות. אני תמיד בוכה עם המטופלים. אני לא נציגה מבחוץ, אני אחת משלהם. כשיפסיק לכאוב לי, כבר לא אהיה בתפקיד. אני עם המשפחות, מחייכת איתן, דומעת איתן".
בתוך כל הכאב והצער שחווית במלחמה הזו עד עכשיו, היה רגע של אור?
"בכל פעם שאני ניגשת למטופל, והוא אומר לי, 'עזבי אותי עכשיו, יש כאן אנשים שצריכים עזרה יותר ממני' – זה ממלא את הלב ונותן כוח. וזה קורה הרבה".
