לפני חמישה חודשים משפחתי ואני הצטרפנו למעגל השכול, אחרי שבני, רס"ל במילואים צביקה לביא, נפטר לאחר שנפצע בקרב ברצועת עזה. הוא תמיד היה איש אופטימי, רגוע, חייכן, עזר לכולם. אני זוכרת את השיחה האחרונה שלי איתו, שבוע לפני התקרית בה נפצע. הוא והיחידה שלו יצאו לאוורור באשקלון ובעלי ואני הגענו כדי לפגוש אותו. צביקה היה מאוד נינוח ורגוע ובשיחה הוא כל הזמן הרגיע אותנו ואמר לנו: 'אל תדאגו לי אני בסדר. זה לא אני, זו המדינה שלנו שבתהליך ואנחנו נעבור את זה'. הוא היה כל כך בטוח ודבק במשימה שלו להגן על מדינת ישראל. הגעגוע אליו כואב מאוד, החיבוק העוטף שלו חסר לי כל כך.
ב-7 באוקטובר הוא התגייס מיידית ויצא למילואים, הוא סמל מחלקה ומוקדם מאוד הוא התבקש לארגן את החבר'ה ולרדת דרומה. הוא נכנס עם היחידה שלו לעזה ותוך כדי פעילות ב-20 בנובמבר נפצע קשה מאוד יחד עם בן הזוג שלו לצוות בעקבות פגיעת טיל RPG. הוא הועבר לאסותא אשדוד, שם היה מורדם ומונשם במשך שלושה שבועות עד שב-11 בדצמבר, נר חמישי של חנוכה, כבה אורו וצביקה נפטר מפצעיו.
צביקה שלי, היה לוחם בגדוד 699 - עוצמת "חצי האש" (511). הוא היה נשוי לטליה ואב לשלושה ילדים קטנים - שקד, אמיתי ואביב, בני ארבע, שלוש וחצי ושנה. הוא היה בעל נפלא, אבא מסור לילדיו, נהג להשתולל איתם, גם כשהיה עייף, תמיד הייתה לו סבלנות אליהם. היו לו משפטים של אופטימיות ותקווה שתמיד השתמש בהם כמו: "לדבר בחיבוקים, לא לעזוב את החיבוק הראשון", "אני עובד כדי שהמשפחה שלי תהיה מאושרת, אם אני אעבוד שעה פחות- הם יהיו מאושרים יותר", "הדרך להתמודד עם כישלון היא לא לתת לו להגדיר אותך", או "כשנוסעים לטייל, לנסוע כל פעם בדרך אחרת, להתפעל מהארץ שלנו באמת".
מרים (מימי) לוי: "עם כל העצב שלנו, החיים חייבים להמשיך. עם כל הצער והחסר העצום אני מבינה שיש עוד אנשים מסביב והחיים ממשיכים ואנחנו חייבים להמשיך לחיות לצד הזיכרון של צביקה, שלא יישכח לעולם"
צביקה נולד אחרי כמה שנים של טיפולי פוריות, ילד מאוד אופטימי שמסתכל על העולם בעיניים טובות. היו לו חברים רבים והוא היה אהוב במיוחד. אחריו נולדו לנו ארבעה ילדים והוא אח דומיננטי עם אופי של בכור, תמיד דואג לאחיו ובקשרים טובים איתם. את השירות הצבאי שלו החל בסיירת מטכ"ל ובהמשך במגל"ן. לפני גיוסו לצה"ל הוא למד במכינת בני דוד בעלי, והיה ברור לו שהוא הולך להיות לוחם קרבי וביחידה מובחרת. היה חשוב לו להגיע לצבא מחוזק ומחושל. לאחר השירות הצבאי הוא התחתן עם בחירת ליבו, טליה, ויחד והקימו משפחה והתמקמו ביישוב עלי שבבנימין.
צביקה היה מחובר מאוד ללימוד תורה וזה היה מוטיב מרכזי בחיים שלו. במקצועו הוא היה עובד סוציאלי ובשנים האחרונות עבד בהוסטל לתחלואה כפולה בראש העין שהעניק סיוע ותמיכה למתמודדים עם מחלות נפש והתמכרויות. הוא עבד שם שנתיים וחצי והצליח להיכנס ללב של כל כך הרבה מטופלים וקולגות עד כדי כך שההוסטל שינה את שמו מהוסטל "בית יהושע" ל"הוסטל בית לביא".
במהלך אשפוזו, ידענו שרבים, נענו לבקשתנו והתפללו למענו. במהלך האשפוז יצאנו במיזם שקרא "לקבל שבת כמה דקות לפני, בנחת עם קפה ועוגה". בחרנו במיזם זה, כי צביקה תמיד השתדל לקבל את השבת בנחת, עם כוס שוקו - ועוגה. לפני שהשבת נכנסה הוא תמיד ייחד זמן משפחתי מיוחד ורגוע. יצאנו בקריאה לעם ישראל, לייחד זמן משפחתי, לשאול את הילדים על משהו טוב שהיה להם השבוע וככה להדליק את אותו הניצוץ של צביקה.
להנציח את חייו של צביקה
לקראת יום הזיכרון, יש המון טקסים והמון שמבקשים להנציח את צביקה, זה משמח את ליבי לראות כמה אהוב הבן שלי היה, כמה אנשים הרגישו קרובים אליו ומבקשים להנציח אותו. זה גורם לי להרגיש שהרוח שלו ממשיכה. כאימא, ידעתי שהוא יגדל להיות איש מקסים ומיוחד אך לא שיערתי עד כמה. הוא אף פעם לא סיפר על הצלחותיו. את אלה שמענו מחבריו הרבים.
יש יוזמות רבות להנצחתו של צביקה, כולן באות מיוזמה של חברים ומכרים. לפני כחודש הוכנס ספר תורה לעילוי נשמתו, לבית הכנסת ביישוב שבו צביקה גדל, בכרמל. נוער כרמל בונה פינת ישיבה מיוחד על שמו. בפסח, ביום הולדתו, הייתה חלוקת מזון לקשישים בערד עם תמונתו של צביקה וכמה מילים על אישיותו.
בשכונת מגוריו בעלי בונים בית כנסת על שמו, צביקה היה ממתפללי בית הכנסת הקבועים, הוא נהג להתפלל בקדמת בית הכנסת והקפיד להגיע לתפילה במניין ולהיות שותף פעיל בשיעורים, בחברותות קבועות מדי שבת וביוזמות תורניות וקהילתיות בשכונה. צביקה היה מבין אלו שדחפו להקמת בית הכנסת, וניסו לקדם את הבנייה.
פרויקט מפות ארץ ישראל מאוירות "אל ארץ צבי"- יוזמה של חבריו מכרמל, לאחר שלחמו בעזה וראו בכל בית מפת ישראל שבה אין מקום למדינה, החליטו להנגיש את המפה לכל בית ובמיוחד כחינוך מקטנות להיכרות עם הארץ הטובה שלנו.
מכון פועה, יצא בפרויקט מיוחד בתחום סיוע נפשי לזוגות מאותגרי פוריות, הפרויקט ייקרא על שם צביקה בשל היותו תורם קבוע למכון ובשל היותו עוסק בבריאות הנפש.
כמו כן, יש קבוצת וואטצאפ על שמו ויש בה 750 חברים שמשתפים זיכרונות ומחשבות בקשר אליו. מרגש עד דמעות לראות עד כמה הוא חסר לכולם ולא רק לנו.
"לעבוד עם אנשים נותן פרופורציה לקשיים שלך"
ביום הזיכרון זה חל גם יום האחים והאחיות הבינלאומי. במקצועי, אני אחות בקופת חולים מאוחדת, עובדת כ-12 שנים במרפאת מומחים בבאר שבע. למרות התמיכה והידיעה שאני יכולה לקחת פסק זמן כמה שאני רוצה, החלטתי לחזור לעבודה כמה ימים לאחר שקמנו מהשבעה. הרגשתי שלצד השכול, החזרה לעבודה מאפשרת לי לשמור על סוג של שגרה נורמלית.
ההחלטה להגיע למרפאה, לתת שירות למטופלים, הייתה כרוכה בהתלבטויות רבות, ובהחלט לא פשוטה עבורי, אך זו הייתה החלטה חשובה ביותר. החזרה לשגרה יש לה כוח בפני עצמה. יתר על כן, כשעובדים עם מטופלים ועוסקים בקשיים שלהם. כך גם הקושי שלי מקבל פרופורציה ואין טוב לנשמה מנתינה לאחר. העבודה כאחות נותנת לי כוחות להתמודד עם האבידה.
אין ספק שהכי "קל" לשבת בבית ולשקוע בזיכרונות ובעצב. השכול, העצבות והגעגועים לא נעלמים לרגע, אבל החיים ממשיכים ודווקא העובדה שאני כאחות מעניקה טיפול לאחרים, מסייעת לי קצת לצאת מעצמי ולתת לאחרים.
יש לי ילדים ונכדים, רק לפני שבוע הבת שלי התארסה, ככה הם החיים. אני ממש משתדלת להסתכל על מה שיש עם כל העצב שלנו, החיים חייבים להמשיך. עם כל הצער והחסר העצום אני מבינה שיש עוד אנשים מסביב והחיים ממשיכים ואנחנו חייבים להמשיך לחיות לצד הזיכרון של צביקה, שלא יישכח לעולם.
הכותבת היא אחות בקופת חולים מאוחדת בבאר שבע לב הסיטי
