קוצר נשימה, דפיקות לב מואצות, פרנויה ותחושות דחק: חרדה היא תגובה טבעית בימי מלחמה, ובהרבה מקרים יכולה לשבש עד לבלי הכר את שגרת החיים הכה לחוצה גם ככה. ד"ר מרים פינק-לביא, פסיכיאטרית מחוזית בקופת חולים לאומית, התארחה באולפן ynet Live והסבירה מה ניתן לעשות כשאותן תחושות קשות עולות לפני השטח. פרק חמישי בסדרת מדריכי עזרה ראשונה מצולמים.
איך נסייע לאדם שלקה בחרדה ד"ר מרים פינק לביא
(צילום: ירון ברנר)
הכתבות הקודמות בסדרה:
"הטראומה שחווינו היא טראומה משותפת", אומרת ד"ר פינק-לביא. "פתאום יש לנו שבר בחיים, שבר של אכזריות, רוע ואבל. זה שילוב של הרבה גורמים. להבדיל מתאונת דרכים שקורית בצומת רחוק מאיתנו ואנחנו מאוד עצובים, כאן חווינו אירוע מאוד גדול של טראומה שטילטל אותנו לגמרי. אותו אירוע גורם לנו לחשיבה מאוד קטסטרופלית לגבי מי אנחנו, מה יהיה עם הילדים שלנו, איך יהיה העתיד שלנו".
3 צפייה בגלריה
לוחמי צה"ל בכפר עזה. המראות הקשים שנצרבו ועלולים לגרום לחרדה
(צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
לפי ד"ר פינק-לביא, הדבר הכי חשוב לטיפול בחרדה, הוא להבין כי אנו נמצאים במלחמה פסיכולוגית המערערת את האני העצמי שלנו. "צריך לזכור שאם נהיה חזקים ונצליח להכניס אפילו כמה רגעים של חשיבה ורגיעה, נוכל לעזור בוויסות הזה. כהורים וכמבוגרים יש לנו כרגע שליחות לייצר פה עתיד טוב לילדים שלנו, ואנחנו לא נוותר על זה. לא יכול להיות שכל הדור הזה יראה דור של הורים בדיכאון, בחרדה, כאלה שלא יכולים לצאת מהטלפון שלהם, שנמצאים בחשיפת יתר".
"כמו שאנחנו צריכים עזרה ראשונה במקרה של פציעה, כך גם בפציעה של הנפש. צריך לנסות ליצור תחושה של ביטחון ויציבות. על אף שאנחנו לא נמצאים במצב שגרתי, יש צורך לנסות ליצור שגרה חדשה, שגרה עבור עצמנו כמבוגרים"
הרבה אנשים אומרים "השקט הזה מלחיץ אותנו". מה עושים בזמן אמת כשאנחנו חרדים ממשהו?
"כמו שאנחנו צריכים עזרה ראשונה במקרה של פציעה, כך גם בפציעה של הנפש אנחנו צריכים את העזרה הראשונה הנפשית. יש כמה עקרונות שאפשר לשמור עליהם. צריך לנסות ליצור תחושה של ביטחון ויציבות. על אף שאנחנו לא נמצאים במצב שגרתי, יש צורך לנסות ליצור שגרה חדשה בתוך זה, שגרה עבור עצמנו כמבוגרים.
"זאת אומרת שאני מעיזה להכניס דברים קטנים של פינוק ורוגע ליום-יום שלי. אם אני כרגע בהתקף חרדה, אני צריכה לראות מה יכול לעזור לי. לכל אחד יש סט של כלים שהוא סוחב לאורך החיים, שיודע מה מרגיע אותו.
"לדוגמה, אם בנאדם יודע שצפייה בסרטונים לפני השינה עושה לו סיוטים, הוא יעצור את המנהג הזה. הוא יודע שאם הוא יעשה קצת ספורט או יצא לטבע זה ירגיע אותו. מחקרים מראים שלראות טבע, לראות שמיים, עוזר. ניתן לתרגל נשימות או לעשות פעולות אחרות שמרגיעות. זה יכול להיות עזרה בדמיון, במשחק. פשוט לעשות קצת כיף".
המציאות הנוכחית לימדה אותנו כי ישנם כמה סוגים של חרדות. בעוד ישנם כאלה הסובלים מחרדות לאחר שעברו אירוע טראומטי באופן ישיר, חרדות אחרות יכולות לתקוף גם במקרים של קריאה של ידיעה מלחיצה בחדשות, או ברשתות החברתיות.
"מדובר בהצפה רגשית", מסבירה ד"ר פינק-לביא. במקרים כאלה חשוב מאוד למצוא אחד את השני, כלומר לא להישאר עם זה לבד. למצוא את בן המשפחה או החבר שיכול לעזור. דבר שני, כשאנו נמצאים בהתקף חרדה אנו מרגישים סכנה ממשית לחיינו למרות שבאותו רגע לא כך הדבר. יש לראות איך ניתן לעבור ממצב זה, שבו המוח הפרונטלי החושב לא נמצא בשליטה, ואנו במצב הישרדותי".
כיצד ניתן לעשות את זה? "יש לנסות להעביר את השליטה שוב למוח הקדמי שלנו, ממצב של הצפה רגשית למצב של שליטה על ידי ביצוע פעולות קטנות", מרחיבה ד"ר פינק-לביא. "דברים קטנים כמו לשטוף כלים, להכין ארוחת ערב, לשוחח עם ההורים, להגיד לאמא מה אני מתכננת לעשות מחר עם הילדים. כל אחד צריך לבחור את הדבר שעוזר לו".
איך ניתן להתייחס לפחדים של בני הנוער והילדים? האם צריך לבטל אותם או להכיר בהם?
"אנחנו מדברים פה על עיקרון של לא לשקר ולא לחפור. זאת אומרת כן להגיד לילדים בכל גיל מה קורה כרגע. הייתי משתמשת במילים כמו 'לצערנו פרצה מלחמה', 'הצבא שלנו חזק', 'אנחנו מאוד עצובים וקשה לנו', ואז מבקשת לשמוע מה הילד רוצה לדעת. כלומר לענות על השאלות, כי יכול להיות שהוא גם חשוף לדברים האלה מחברים שהוא הולך אליהם, או מהורה שחזר כרגע ממילואים".
הרבה פעמים נשאלת השאלה על ידי ילדים "האם זה יכול לקרות אצלנו בבית". מה עונים על זה?
"אנחנו צריכים להגיד מסרים שהם בוני חוסן, תקווה ואמון. קודם כל לתת לגיטימציה לפחד. כולנו פוחדים עכשיו, שזה תקין לחלוטין. אנחנו לא מדינה בפוסט טראומה, אנחנו מדינה אחרי טראומה. רוב האנשים, גם אלה שעוברים טראומות קשות ביותר, ולצערנו העם שלנו ידע טראומות כאלה, יכולים לצאת במצב נפשי סביר ולהמשיך לתפקד בחיים. הטראומה לא נשכחת, היא חלק ממי שאתה, אבל ממשיכים בתפקוד".
ד"ר פינק-לביא מוסיפה: "אנחנו לא רוצים לשקר לילדים, אך אנחנו גם לא רוצים לגרום להגנת יתר, כי אז אנחנו נותנים להם בעצם מסר שכולנו על סף קריסה. לכן כל פעם יש לעודד את התפקוד הזה, להגיד שאנו עושים את המקסימום כדי שיהיה לך בטוח כאן, עם המון מסרים של תקווה ואמון. כהורים קשה לנו למצוא היום מסרים כאלה. בכל פעם אנחנו צריכים למצוא מה בתוכנו נותן לנו תקווה, חיבור לערכים ,לאמונות, לעשייה החברתית, לסיפורי הגבורה. בכל פעם למצוא משהו קטן".
כנ"ל גם לילדים שמסרבים לצאת מהממ"ד?
"במקרים של ילדים ומבוגרים עם תפקוד מאוד ירוד, כלומר כאלה עם סירוב לצאת מהממ"ד, לצאת מהבית, בכי בלי הפסקה, ירידה מאוד משמעותית במצב רוח, סימנים של סיכון, צריך לפנות לגורמי התמיכה. ישנם גורמי תמיכה בקופות שפתוחים בכל שעות היום.
"ניתן לקבל שם הדרכה של חצי שעה איך לחזק את ההורה על מנת שיחזק את הילד, ואם צריכים מעבר לזה, אנחנו עושים התערבות יותר ממושכת. כולנו בתוך זה. אני כפסיכיאטרית ילדים יכולה להגיד שאנחנו בתוך מערך שקשה לו מאוד לתפקד, אבל ההתגייסות כרגע והיכולת שלנו לייצר דווקא בשבועות האלה את החוסן, ממש קריטיים להתמודדות של כולנו".
