בקיץ של 1971 הגיעה כריסטינה מזלק למרתפי הפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, כדי לצפות בניסוי מסתורי ומסקרן שערך בן זוגה, פיליפ זימברדו. היא רק סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה וזימברדו היה כבר פרופסור ידוע, ובכל זאת, אחרי שצפתה בניסוי במשך כמה דקות, היא יצאה בבהלה מהבניין וסירבה להיכנס שוב. הניסוי חילק את משתתפיו לשתי קבוצות, של אסירים וסוהרים, ומזלק נדהמה לגלות שלמרות החלוקה השרירותית, הסוהרים התעללו באסירים פיזית, מילולית ואפילו מינית. בדיעבד סיפרה שהקש ששבר אותה היה המראה של קבוצת אסירים שהולכים לשירותים בשורה, עם ידיים זה על כתפי זה ועם שקיות נייר על הראש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ההתנהגות הנסערת של מזלק הפתיעה את פרופ' זימברדו, שבתגובה אמר לה שהיא ילדותית ולא מבינה את גודל החשיבות של הניסוי להכרת הטבע האנושי. למרות זאת, מזלק התבצרה בעמדה שלה ולבסוף גם הטיחה בו: "אם זה מי שאתה באמת, אני לא בטוח שאני רוצה שנמשיך להיות בקשר". באותו רגע הבין זימברדו שהניסוי שערך, שהדגים את ההשפעה ההרסנית שיש לכוח, השתלט גם עליו. הוא החליט לסיים את הניסוי לאחר שישה ימים בלבד, במקום אחרי 14 יום כמתוכנן.
מאז נחשב ניסוי זימברדו לאחד הניסויים המוכרים והבסיסיים בפסיכולוגיה. בעקבות תחקירים שנעשו בשנים האחרונות כבר הובהר שהוא היה הרבה יותר מבוים מכפי שזימברדו רצה שנדע או נחשוב, ושהחוקרים האיצו בסוהרים להיות קשוחים יותר עם אסירים ועודדו התנהגות קיצונית, ובכל זאת הניסוי ממשיך לספק הסברים לגילויי סאדיזם אצל בעלי כוח, הן באירועים בהיסטוריה כמו השואה והן באירועים שמתרחשים בתקופתנו, ובהם ההתעללות שעברו אסירים עיראקיים מצד חיילים אמריקנים בכלא אבו גרייב לפני כשני עשורים, ואולי גם את מה שקרה באותה שבת ארורה באוקטובר. כך שעם כל הביקורת על האתיות של המחקר, לכל הפחות אפשר להעניק לו את הקרדיט לכך שכבר מעל לארבעים שנה הוא נשאר עדות למה שקורה ברגע שכוח מגיע לידיים הלא הנכונות. אה, וגם שכמעט אף פעם אין לכוח ידיים נכונות.
מאז ומתמיד הכוח של הכוח ריתק אנשים. את אחד הכתבים הקאנוניים בנושא כתב כבר ב-1513 הפילוסוף האיטלקי ניקולו מקיאוולי, שבספרו "הנסיך" הצליח לזקק את כל מה שרע בשלטון מלוכני, ובין השאר פסק שלשליט עדיף שיפחדו ממנו מאשר שיאהבו אותו. בניסוי שנערך רק כ-500 שנה אחר כך, על ידי הפסיכולוג אדם גלינסקי מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, התבקשו חלק מהנבדקים לתאר חוויה שבה היה להם הרבה כוח, ואילו החלק השני של הנבדקים התבקשו להיזכר בתקופה שבה הרגישו חסרי אונים. אחר כך ביקשו מכולם לצייר את האות E על המצח. מיד ראו שאלו שהרגישו יותר מועצמים בגלל החוויות הטובות נטו לצייר את האות באופן שלהם יהיה קל יותר, אבל התוצאה תיראה הפוך לאדם שמולם. לעומתם, אלו ששהו בתחושת החוסר אונים נטו לצייר את האות כך שתיראה נכון לאדם השני. המסקנה הייתה שככל שאנחנו מרגישים יותר ביטחון בעצמנו ובכוחנו, ככה פחות אכפת לנו מה אחרים חושבים ומרגישים.
פרופ' רונית קרק, מומחית לחקר מנהיגות ומגדר במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, מספרת על מחקר שנערך לאחרונה בשווייץ, ושבמסגרתו ניסו להבחין בן הביצה לתרנגולת: האם אנשים שיש להם רצון עז לשלוט נחושים להגיע לעמדות כוח, או שאולי אנשים שמגיעים לעמדות האלו מתמכרים לכוח ומעוניינים להחזיק בו בכל מחיר? לצורך כך הם יצרו מעין ורסיה על "משחק הדיקטטור", שבו מספר אנשים מקבלים סכום של כסף שאותו הם צריכים לחלק ביניהם לבין העובדים שלהם.
"כמות הכסף לא נשארת תמיד זהה", מסבירה פרופ' קרק. "אם 'הבוסים' ייקחו לעצמם פחות, לציבור שלהם יהיו משאבים חברתיים גדולים יותר, ולהיפך". אין כאן נוסחא מתמטית, אלא פשוט כללים שנקבעו מראש. לדוגמה, אם הם יקבלו בהתחלה 400 דולר, ו-200 מהם הם ייקחו לעצמם, יישארו במאגר הקולקטיבי 180 דולר בלבד. לעומת זאת, אם הם ייקחו לעצמם 150 דולר, יישארו במאגר 300 דולר לחלק לאחרים.
5 צפייה בגלריה
הדוגמא האולטימטיבית לאיש שקיבל כוח וניצל אותו לרעה. היטלר
(צילום: Central Press / Getty Images)
עוד לפני תחילת המחקר נשאלו המשתתפים כיצד הם חושבים שצריך לחלק את הכסף. רובם הציעו חלוקה סבירה, שבה גם המנהיג יקבל סכום מכובד, ובמקביל ישאיר סכום יפה לחלוקה. אבל אז, כשהגיע ה"מאני טיים", אנשים שכחו מאג'נדות הקומבאיה שלהם, ורובם העניקו לעצמם הרבה יותר. ולא רק זה – המחקר הראה שככל שהיה לבוסים יותר כסף לחלק ויותר אנשים לחלק להם, כלומר יותר כוח, כך הם לקחו לעצמם עוד.
"אפילו שאנשים יודעים שזה לא הדבר הנכון לעשות, ברגע שהם מקבלים לידיהם כוח, הם מועדים להשתמש בו בצורה מושחתת, כשבמקרה הזה ההשחתה מתבטאת בכך שהם לוקחים לעצמם יותר ועל ידי כך מרוקנים את המאגר ממשאבים קבוצתיים וחברתיים. קצת כמו מה שאת רואה בחמאס או בשלטונות אחרים", מנתחת פרופ' קרק.
בנוסף מצאו במחקר שגם הטסטוסטרון משפיע על התוצאות, וככל שהרמה שלו יותר גבוהה בדם, כך הכוח משחית יותר.
יודעים מהי הסיבה לזה?
"יכול להיות שמי שיש לו יותר טסטוסטרון, יש לו גם מראה יותר גברי והתנהגות יותר גברית, ולכן הוא קיבל מהסביבה סוג הכשרה ופידבקים בהתאם, או שיש לחברה ציפיות שהוא ינהג באופן מסוים, ואז מסלילים אותו להתנהג באופן הזה. בנוסף, אני חושבת שאם את בקבוצת מיעוט, או בקבוצות שנחשבות לפחותות כוח בחברה (לדוגמה אישה, שחור או ערבי), גם אם תצליחי להגיע לעמדת כוח, את תרגישי שיש לך פחות ותשתמשי בו בצורה יותר זהירה".
עוד מוסיפה פרופ' קרק שיכול להיות שמי שיש לו כוח במקומות בלתי פורמליים ישתמש בו בזהירות יותר מאשר מישהו שהכוח שלו פורמלי, ושהוא אחראי על יותר אנשים.
בשלב ב' של המחקר ערכו לנחקרים את אותה הבדיקה, אבל הפעם לאורך זמן ולא רק כחלוקה חד-פעמית. גם פה התוצאות לא היו פילנתרופיות במיוחד, והן הראו שככל שהכוח נשאר לאורך זמן, כך אנשים לקחו לעצמם עוד. "זאת אומרת שככל שאוחזים ביותר כוח וככל שזה נמשך לאורך זמן, כך אתה הופך ליותר מושחת", פרופ' קרק מסכמת.
בהכרח?
"לאנשים יש צורך בכוח והשפעה וגם נטייה לציית להוראות של בעלי סמכות, אז הרבה פעמים הם נכנסים לתפקיד עד כדי כך שזה כבר מעבר לאישיות שלהם. המחקר מראה שלכולנו יש את הנטייה הזו אם אין פיקוח והגבלה, ואם יש ציפייה ויש לגיטימציה להפעיל את הכוח – אנשים יפעילו אותו".
5 צפייה בגלריה
"לאנשים יש צורך בכוח והשפעה, וגם נטייה לציית להוראות של בעלי סמכות''
(צילום: shutterstock)
קצת מדכא, כי זה אומר שגם אני וגם את יכולות להגיע לזה.
"נכון".
אמנם כולנו היינו שמחים שהאנושות תעשה בדיוק כרצוננו, ובטוחים שאז העולם היה מקום יפה יותר, אבל בסופו של דבר, כולנו נשלטים ברמה כזו או אחרת. גם האנשים החזקים בעולם, למעט אולי הנרקיסיסטים שבינינו, הופכים לעבדים נרצעים ברגע שהילדים חוטפים טאנטרום. אז למה אנחנו שוכחים את העובדה שלפעמים גם אנחנו קצת גרים בארץ מצרים, וברגע שאנחנו מקבלים לידנו איזושהי סמכות אנחנו, באופן אוטומטי כמעט, הופכים להיות מועדים לשחיתות?
"גם אנשים נחמדים מאוד שחוקרים אותם במעבדה, מתחילים לרמות ולפגוע ולהתעלל כשנותנים להם כוח או תחושה פסיכולוגית של עוצמה", טוענת ד"ר עידית גוטמן מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "כנראה שכוח מפעיל איזושהי אסוציאציה לא מודעת, שמושכת אותנו להתנהג בכל מיני דרכים ולקבל כל מיני החלטות בלי שהבנו שהיא שם. זה כמו שאם מראים לאנשים את המילה 'זקן' הם הולכים קצת יותר לאט, או שכשמבקשים להגיד בעל מקצוע, הרוב יענו 'נגר'. באותו אופן, כוח ושחיתות הם האסוציאציה שלנו לקידום אישי, ואנחנו פועלים בהתאם".
ד"ר גוטמן: "כוח הוא מאוד ממכר. יש מחקרים שמראים שכשרוצים לפעול בצורה שהיא לטובת הכלל ולא לטובת עצמך, צריך להפעיל את אותם איברי מוח, של ריסון ושל שליטה עצמית והתנגדות לדחף, כמו אלו שמפעילים כשמתאפקים לא לאכול ממתקים"
נשמע שכוח הוא סוג של יצר בסיסי שמניע אותנו.
"האינטרס לשימור עצמי ולקידום עצמי הוא אחד החזקים שיש. השאלה היא כמה משקל אנחנו שמים עליו יחסית לאינטרסים אחרים, כמו הצורך בשייכות או הצורך באהבה, כי ברגע שהדברים מגיעים לאיזשהו קיצון, יש הרבה פעמים תג מחיר ליחסים האישיים. קשה להיות באמת שייך או באמת נאהב כשהעמדה של אחרים כלפיך מונעת בעיקר על ידי פחד.
"כוח גם משמש איזשהו קיצור דרך, ולכן זה פיתוי שקשה לעמוד בו. אם יש לך כוח, אתה לא צריך להתאמץ. אנחנו יודעים למשל שאצל ילדים אגרסיביים ותוקפנים יכול להיות עיכוב בהתפתחות האינטלקטואלית, כי הם לא צריכים ללמוד דרכים אחרות בשביל לפתור בעיות, הם פשוט יהלכו אימים כדי שיעשו את מה שהם רוצים. ככה גם אצל מבוגרים – אם יש לך את היכולת להפחיד אחרים כדי להשיג מטרות, למה שתנסה דרך אחרת?"
בדומה למחקר שפרופ' קרק הזכירה, גם ד"ר גוטמן טוענת שככל שנמצאים במעמד בעל כוח זמן ארוך יותר, ככה הנזק ליושרה חמור יותר, "כי אז גדלה החוויה של איום מהאפשרות לאבד את הכוח, ומנגנונים של פרנויה נכנסים לפעולה. הפחד לאבד את הכוח הופך ליותר דומיננטי, וזה גורם לכך שהתנהגויות לא מוסריות נתפסות כבגדר 'הקם להורגך', גם אם אין שום סיבה אובייקטיבית לחשוב שזו הסיטואציה. אנחנו רואים את זה מצוין אצל מנהיגים ששולטים לאורך זמן, והופכים להיות יותר ויותר פרנואידים ויותר ויותר כוחניים".
ד"ר גוטמן מזכירה גם את האקלים הסביבתי כגורם שעלול לחזק את הנטייה לשחיתות: "בעידן הנוכחי, שבו סלפי היא מילת העשור, יש יותר נטייה לבנות אנשים על פי הפרסונה שלהם ופחות על פי התפקיד שהם ממלאים. ככל שאתה שם את האינדיבידואל הספציפי במרכז, כאילו הוא משהו מיוחד, כך התנהגויות שבעבר היו לא מקובלות, כמו שקר או הפרת אמונים, הן יותר ויותר נורמטיביות. זה הולך ומחזק את ההתנהגויות האלו, ובד בבד מרחיק אנשי ציבור שהסגנון להם הוא אחר".
זה גם סוג של התמכרות?
"כוח הוא מאוד ממכר. יש מחקרים שמראים שכשרוצים לפעול בצורה שהיא לטובת הכלל ולא לטובת עצמך, צריך להפעיל את אותם איברי מוח, של ריסון ושל שליטה עצמית והתנגדות לדחף, כמו אלו שמפעילים כשכמתאפקים לא לאכול ממתקים".
אני לא יודעת מהי היכולת שלך לעמוד מול ממתקים, אבל שלי שואפת לאפס.
"זה לא בלתי נמנע. אנחנו יודעים שיש משתנים שיכולים לרכך את הדחף, ואישיות היא דוגמה לסוג כזה של משתנה. זהות מוסרית ועמידה עם ערכים אבסולוטיים של מוסר ושל צדק חשובות לאנשים, הן חלק בסיסי בהגדרה העצמית שלהם, ולכן הן יכולות במידה מסוימת לעמעם את הכוח המשחית. מצד שני, אנחנו רואים שהרציונליזציות הן מאוד חזקות, ואנשים מצליחים לשכנע את עצמם שהם הטובים ושהם הצודקים גם כשהם עושים זוועות איומות. אבל יש אנשים שבכל זאת תופסים את הכוח כאחריות, כסוג של הזדמנות".
כשאנחנו באים לבחור ראש ממשלה או למנות מנהל חדש למחלקה, אנחנו יכולים לדעת מראש אם תהיה לו תחושת אחריות שתמנע ממנו לנצל את הכוח לטובתו?
"ריבוי המחקרים דוחף לזה שקשה לסמוך על זה, בטח לאורך זמן, ולכן חשוב לאזן את הכוח במגבלות פורמליות, בין היתר באנשים אחרים בעמדות כוח – שיטת האיזונים והבלמים, כשכל אחד תפקידו להגביל את הכוח של האחר. בשביל זה יש חוקים נגד מונופולים או התאגדויות כלכליות. כל זה נועד גם כדי להבטיח סוג כזה של בקרה".
בקרה היא מילת המפתח אצל ישראל כ"ץ, פרופסור אמריטוס במחלקה לפסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ראש תוכנית ה-MA לפסיכולוגיה ארגונית במרכז האקדמי רופין ויו"ר מכון צפנת לייעוץ ארגוני. "כשיש כוח שאין לו סייג הוא לא מוגבל, ואז בהגדרה הוא מביא להשחתה. מצד שני, אנשים שמקבלים אחריות או מנהיגות חייבים שיהיה להם כוח כדי להשפיע. אז הדילמה העיקרית היא שמצד אחד אנשים בתפקידי מנהיגות זקוקים לכוח, ומצד שני זה לא מבטיח שהשימוש בו יהיה נכון או לא מופרז. מכאן נובעת ההבנה שתמיד צריכה להיות בכוח מידה של ריסון, גם מבפנים על ידי בעלי כוח אחרים, והכי טוב (אבל על זה אי אפשר תמיד לסמוך) זה ריסון מבחוץ על ידי מנגנונים שונים, כמו ועדות ביקורת וחקירה.
"יש שלל מנגנונים שהתפקיד שלהם זה לסייג את הכוח ולוודא שהשימוש שנעשה בו הוא שימוש נאות, כי באופן השכיח בעלי כוח מרגישים שאין להם מספיק, ותמיד מרגישים שהם צריכים עוד".
תמיד?
"בעולם סביר אף אחד לא עושה כל מה שהוא רוצה. תמיד יהיו גם אנשים שלא יחשבו כמונו, ויהיו ביקורות ופערים בין כוונות לביצוע. במצב כזה אנשים בדרך כלל מרגישים שמפריעים להם, ושאם רק יהיה להם יותר כוח, הם יוכלו להגשים את החזון שלהם טוב יותר. מצד שני ההגבלות האלו מהותיות, כי אם הן לא תהיינה, פוטנציאל ההשחתה הוא מאוד גדול".
5 צפייה בגלריה
''אנשים מרגישים שמפריעים להם, ושאם יהיה להם יותר כוח הם יוכלו להגשים את החזון שלהם''
(צילום: shutterstock)
אבל למרות הפוטנציאל הזה, האינטרס שלנו הוא כן לבחור באנשים שיודעים להשתמש בכוח.
"נכון. מנהיג חלש, שלא משתמש בכוח או נבוך משימוש בכוח, באופן טיפוסי לא זוכה לכבוד וגם הרבה פעמים מכשיל את המטרות שלשמן הוא נבחר, ולכן כוח הוא חלק מהעניין, זו לא מילה מלוכלכת. הוא הכרחי כדי להשיג מטרות וכדי להשפיע. הבעיה זה השימוש הלא מבוקר בו, במידתיות ובאופן השימוש".
אבל לא רק בעלי הכוח מעוניינים לשמור עליו ולהשיג ממנו כמה שיותר. האור של הכוח כל כך בוהק ומהפנט עד שגם האדם הפשוט, בין אם זו מסעודה מרמת השרון או פליישמן משדרות, מוקסם ממנו, ועלול למצוא את עצמו נגרר למעשים שבאופן נורמטיבי לא שייכים לערכים שבהם הוא מאמין. פרופ' כ"ץ טוען שזה לא קשור רק לקסם האישי של המנהיגים. "ברוב הדוגמאות שתחשבי עליהן יש שילוב בין שכנוע ומוקסמות לבין אלימות. זו יכולה להיות אלימות פיזית, כמו במשטרים דיקטטוריים, אבל יש גם אלימות שהיא 'עטופה' יותר, כמו פיטורים או אלימות כלכלית".
אפשר לזהות אנשים שיותר מועדים להיסחף אחרי הכוח?
"אני חושב שהדבר היותר טראגי הוא שהרבה פעמים זה קורה תוך כדי התהליך. ראינו לאורך ההיסטוריה לא מעט אנשים עם רעיונות טובים שנפלו לשחיתות. זה התגלגל לשם. זה קרה למשל במהפכה הצרפתית, שהתחילה מחזון והידרדרה לרודנות קשה ולעריפת ראשים. זה קרה באיזשהו מקום עם הקומוניזם. יש אנשים שיש להם יותר נטייה להתפתות או להיות מוקסמים על ידי כוח ולהשתמש בו במידה לא מרוסנת, אבל הרבה פעמים זה קורה בתהליך אבולוציוני.
"גם שום מנהיג לא יגיד שהוא מושחת, זה לא משהו שהוא יודה בו, לפעמים גם בפני עצמו. זה סוג של הידרדרות שקורית לאנשים שמתרגלים שכל מה שהם רוצים קורה, שמצייתים להם, שמתחנפים אליהם, ואז פתאום באים ועוצרים אותם. אבל בגלל התהליך הזה משתמשים בקדנציות - לתת לאדם כוח, אבל לזמן מוגבל".
הסייגים שמגבילים כוח יכולים להיות גם פנימיים?
"בעולם שכולו טוב היו בעיקר סייגים פנימיים, אבל זה דורש רמה מאוד גבוהה של מוסר".
אז המסקנה היא שחייבים כמה שיותר מנגנונים.
"כן, אבל גם מנגנונים בלבד לא מספיקים, ראינו איך זה יכול לקרוס, אז לא פחות חשוב זה חינוך פוליטי ותרבותי שמכיר בגבולות של הכוח. דמוקרטיה בעצם בנויה על הגבלת כוח - כי לכאורה יש הפרדת רשויות, ולכאורה צריך הסכמה רחבה כדי לקבל החלטות. המנגנונים קיימים, אבל לא תמיד יש גם את התרבות שמגבה את זה, לכן לצד המנגנונים צריך גם לטפח תרבות ארגונית ותרבות פוליטית שמחנכות לגבולות של כוח ולביקורת".
גם ד"ר גוטמן מחזירה את הכדור בחזרה למגרש שלנו, ובהמשך לדבריו של פרופ' כ"ץ טוענת שעם כל הכבוד למנגנונים, השינוי הגדול יכול לקרות בעיקר בעזרת הדרך שבה נבחר לחנך את הדורות הבאים.
"אנחנו רואים שילדים שמקבלים כוח הרבה פעמים משתמשים בו לא נכון. אני לפעמים שומעת סיפורים מאוד קשים על ילדים שקיבלו כוח פורמלי, למשל להחליט מי יהיה מדריך בצופים ומי לא, ומנצלים את הכוח הזה כדי לסגור חשבונות או להשיג כל מיני דברים שייטיבו איתם. אם את נותנת לילד לבחור מי יגיע למסיבת יום ההולדת, את נותנת לו כוח, ואין סיבה לצפות שהוא ישתמש בכוח הזה לטובה, כי יהיה לו יותר קל אם ילדים שהוא פחות מחבב לא יהיו שם. אולי אלו ילדים שגם אחרים לא מחבבים, ואז הוא יגיד שזה עדיף על כולם, שזה לטובת הכלל. הוא ימצא נימוקים. אנחנו גם רואים מבוגרים שאומרים שזה לא הגיוני שלא לשלוח את הילד לגן עם נוטלה רק בגלל שלילד אחר יש אלרגיה מסכנת חיים. זה מגיע לכל מיני רזולוציות מופלאות, לכן יש הרבה היגיון בבנייה של חוקים שישמרו על המבנה המוסרי ויציבו לכוח גבולות".
אבל אנחנו גם רוצים לחנך את הילדים בידיעה שהם יצליחו לשרוד את הג'ונגל.
"בדיוק, אבל אנחנו יכולים ללמד אותם שלהצליח בחיים זה אומר לעבוד בשיתוף פעולה עם אחרים, לעזור ולהיעזר, ואז זה לימוד קצת שונה מאשר אם אנחנו מלמדים אותם שאין שום דבר אישי, ושהכול נועד לקדם אינטרסים אישיים".
זה לא קשור גם לאופי בסופו של דבר?
"תכונות אישיות בסיסיות הן במידה לא מועטה מולדות, גנטיות, אבל האופן שבו הן מתפתחות והכיוונים שאליהן הן מתעצבות מושפעים מאוד מהסביבה, ולכן אנחנו צריכים לשים לב לסדר העדיפויות ולסט הערכים שאנחנו מעבירים לילדים שלנו - האם יותר חשוב לעזור לחבר או להיות הראשון בכיתה?"
