בשיתוף פורום Reboot
כאשר זיו שילון, נכה צה"ל 'ותיק' עם היסטוריה של עשור מאז הפציעה, נפגש עם שליו ביטון, אשר נפצע לפני פחות משנתיים במבצע "שומר חומות", החיבור ביניהם מיידי ומבוסס על חוויה אישית קשה ומשותפת של פציעה, טיפולים ושיקום ארוך. זיו מלווה את ביטון ומשפחתו מאז הפציעה ומזדהה עם תחושתו שהעול על המשפחה קשה מנשוא. בעקבות כך הוא יוצא בקריאה נוקבת למערכת הבריאות בכל הנוגע להקמת מרכזי שיקום בפריפריה.
המפגש נעשה כחלק מפעילות פורום Reboot בשיתוף "ידיעות אחרונות" ו-ynet, יוזמה הפועלת על בסיס התנדבותי משנת 2014 במטרה לעודד את שיח הבריאות בישראל ולהעלות אותו לראש סדר העדיפויות הלאומי. צפו בשיחת הבריאות של זיו שילון:
ריבוט - זיו שילון - תסתכלו לי בעיניים
(צילום: ירון ברנר, רועי עידן | כתבת: עומר חמאווי | בימוי ועריכה: שיק)
"השיקום בתל השומר היה אתגר עצום עבור המשפחה שגרה בדרום"
זיו מספר: "נפצעתי בסוף 2012, מפיצוץ על גדר המערכת ברצועת עזה, בתור מפקד פלוגה בגבעתי, אחרי שש שנות שירות. הייתי מורדם ומונשם במשך ארבעה ימים, קיבלתי עשרות מנות דם. אחרי זה התחיל מסע שיקום ארוך של כשלוש וחצי שנים, מתוכן שנה בבית החולים, רובה במחלקת שיקום".
מיד לאחר השיקום, הוא מספר כי התחילו לו חיים חדשים בשני וקטורים, "הראשון הוא להתחיל לחיות את המציאות החדשה אחרי הצבא, והשני הוא להתרגל למציאות עם מוגבלות מאוד קשה, מה שמהווה חלק אינטגרלי בשיקום".
את רוב תקופת השיקום העביר זיו בתל השומר. "מה שהיה עבורי ועבור המשפחה שלי אתגר גדול, משום שרוב המשפחה שלי מהדרום. אימא שלי התמודדה עם סרטן בטיפולים בבית חולים בדרום, ובמקביל הגיעה לכאן וישנה במלונית קטנה.
"אנשים שומעים על פצוע בינוני או קשה, אבל לא יודעים ש'פצוע קשה' לא מסתיים בבית החולים - זה ממשיך איתך שנתיים, שלוש, ארבע, וככל שהסביבה הופכת להיות יותר מורכבת ברמת הנגישות והמרחק מהבית, כך הנטל עבור המשפחה והמטופל עצמו הופך להיות הרבה יותר גדול".
"מערכת הבריאות צריכה להבין שמרכזי שיקום בפריפריה הם אינטרס כלכלי וחברתי למדינת ישראל"
זיו מספר כי הוא ומשפחתו חוו את האתגרים של שיקום הרחק מהבית בעוצמה מאוד גדולה. "ראשית, השיקום לא מתחיל ביום שאתה נפצע. שלושה, ארבעה חודשים מאז הפציעה, אתה נמצא באזורים מאוד הישרדותיים. אלו גם תקופות עם יותר משפחה, תמיכה ואינטנסיביות של אנשים סביבך".
השיקום מתחיל כשהפצוע עובר למקום אחר, "בדרך כלל בית חולים רחוק מהבית, ובמקביל, כל האינטנסיביות של הקשר עם האנשים הקרובים, מתפוגגת, מהסיבה הפשוטה שאנשים חוזרים לחיים שלהם", אומר זיו בחיוך עצוב. "ואז המסגרות השיקומיות הופכות להיות נטל כלשהו למי שליווה אותך בשלב הראשון. אתה מבין פתאום עם מה תצטרך להתמודד בשארית חייך, ומוצא את עצמך הרבה פעמים לבד. אתה, אימא, אבא, אחים - וזהו".
לדבריו, "מערכת הבריאות חייבת להבין ששיקום הוא חלק בלתי נפרד מהיבטים כלכליים של מדינת ישראל- אדם לא משוקם הופך לנטל על החברה, אדם משוקם תורם לחברה. לכן צריך להקים עוד מרכזי שיקום, בעיקר בפריפריה".
בקצה התרחיש האופטימי שזיו שואף אליו, "המרכזים האלו יהיו פרוסים במקומות שנוח להגיע אליהם. זו הדרך לשנות מציאות מבחינה כלכלית ומבחינת יעילות למערכת הרבה יותר נוחה, משום שאנשים ישתקמו הרבה יותר מהר, יצאו הרבה יותר מהר הביתה. כשיש מרכז שיקומי, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ברמה איכותית ליד הבית, אתה לא חייב לשכב במחלקת שיקום שמונה, תשעה חודשים, אלא יכול להשתחרר הביתה אחרי שבועיים ולהגיע לאשפוז יום, להמשיך את החיים שלך. אלו אלמנטים מרכזיים בחייו של משתקם".
"בני המשפחה שלי העתיקו את כל החיים שלהם מהצפון לפה, אימא עזבה את העבודה"
במהלך הצילומים בתל השומר זיו פוגש באת שליו ביטון, נכה צה"ל אשר נפצע ב"שומר חומות". הוא מקבל את פניו בקריאה נרגשת: "זו פעם ראשונה שאני רואה אותך הולך!". כאשר הם מתיישבים לדבר, שליו מספר כי לאחר שהתגייס הגיע עם חטיבת הנח"ל לעזה וחודש לפני 'שומר חומות', בסיור על הגדר בנתיב העשרה, חוליה של חמאס ארבה להם וירתה טיל נ"ט ישירות על הרכב בו שהו. ביטון נפגע אנושות, "חשבו שלא אשרוד", הוא מספר, "וגם איבדנו את עומר, חבר שלי שהוא כמו אח".
שליו מספר כי היה מאושפז בשיבא במשך שנה וחודשיים, "עברתי כ-40 ניתוחים, והזרוע עוד נטויה", "תרתי משמע", עונה לו זיו בחיוך.
באשר לעובדה שהמשפחה שלו הייתה צריכה להגיע מהצפון למרכז השיקום, הוא מספר: "בהתחלה גם אני וגם הם לא הבנו עד הסוף שצריך לעזוב הכל. אמרנו שזה ייגמר עוד שנייה, אבל זה לא נגמר. הם העתיקו את כל החיים שלהם לפה, שכרו דירה, עזבו הכל. אימא שלי עזבה את העבודה. יש לי חברה שהייתה צריכה לעשות כל פעם את הדרך. קשה לראות אותם באים ועוזבים, כי אני יודע שזה לא שהם גרים קרוב ורק קופצים לבקר".
אם מרכז השיקום היה בצפון, התמונה הייתה אחרת לחלוטין, אומר שליו. "הייתי יכול להשתחרר ולדעת שאני חוזר לאזור שלי, לצפון, לבית. אימא שלי הייתה יכולה לעבוד. יש לי אח קטן בן 16, שהמשפחה תמרנה בין בית החולים לבין השאלה האם יישאר בבית ספר. ובתוך כל זה, אני מרגיש אשמה, על זה שאני אחראי למה שקורה למשפחה שלי".
זיו מחזק את שליו ואומר, "זו אמירה ברורה למערכת הבריאות - אנשים מבוגרים עוזבים עבודות, אחים עוזבים לימודים, בני ובנות זוג עוזבים את החיים. זה יכול להשתפר אם המתקנים האלו היו גם בפריפריה".
שליו מוסיף: "יש תחליף כלשהו קרוב לבית, אבל זה לא באותה רמה. אתה רוצה להשתקם הכי טוב שיש, ואומר לעצמך 'אני לא רוצה להתפשר, עשיתי פה עבודה של שנה וחצי ויש עוד שנים של שיקום".
במבט קדימה, הוא אומר כי השאיפות שלו לעתיד הן "קודם כל להשתקם, להגיע לתפקוד הכי גבוה שאני יכול. אני רוצה להתחיל ללמוד - עשיתי קורסים תוך כדי שיקום כי רציתי השכלה וגם כדי לנקות את הראש. אני רוצה להתחיל לעשות הרצאות, להעביר טיפה ממה שעברתי כדי לתת כוח לאנשים".
זיו מסכם בחיוך ואומר לשליו, "אתה בדרך הנכונה ואתה השראה גדולה". ולמי שנמצא בשיקום כרגע, הוא ממליץ "קודם כל לגייס הרבה אורך רוח, שזה ברור מאליו, והטיפ הכי גדול הוא לחפש משמעות שהיא לא הפציעה או השבץ. השיקום הכי טוב הוא לא להתעסק כל הזמן בשיקום".
שיחת הבריאות בשיתוף פורום Reboot המעודד חדשנות ויזמות ישראלית במערכת הבריאות ואת השיח הציבורי בתחום. שיחות בריאות נוספות
בשיתוף פורום Reboot
