קמפיין האגודה למלחמה בסרטן – מבצע הקש בדלת
אובחנתי עם סרטן בדיוק בתחילת הסגר הראשון של הקורונה - מרץ 2020. עד האבחון חייתי חיים שגרתיים, והייתי עסוק בלימודים ובעבודה. לאחר האבחון נשלחתי לאשפוז, ובאותו שבוע עברתי את הניתוח הראשון והתחלתי את הסבב הראשון של הכימותרפיה. זה היה מטורף. כבר ביומיים הראשונים של האשפוז, עוד לפני הניתוח, הקורונה הורגשה, כשכמה חברים באו לבקר אותי, לא יכלו להיכנס לבית החולים, וכל המסעדות באזור היו סגורות. כך קרה שישבנו חבורה של בני 26-30 על המדרכה מחוץ לבית החולים. חוויה קצת מוזרה אבל גם נוסטלגית, שהחזירה אותי לילדות.
כך התחילה בבת אחת תקופה שהייתה מלווה לא רק בקשיים בריאותיים אלא גם בבדידות לא צפויה. מסתבר שלא רק מבוגרים חוו בדידות בשל הסגרים והקורונה, אלא גם צעירים כמוני, שחלו במחלה קשה. סבלתי מבדידות בעיקר כי לא יכולתי להיפגש עם חברים בני גילי, שפחות נשמרו מהקורונה ולכן סיכנו אותי.
הטיפולים הכימיים היו במחזורים של 21 ימים - 5 ימים של כימו ו-16 ימים של מנוחה. כמה ימים אחרי כל סבב לא הייתי מסוגל לטפל בעצמי, לכן, נאלצתי לחזור להורים ולהיעזר בהם. אני הבכור מתוך תשעה אחים, ועל מנת שלא לסכן אותי, כל המשפחה נכנסה לבידוד למשך מספר חודשים. פתאום, אחרי שנים של עצמאות, חזרתי להיות ילד שתלוי בהורים ומוקף בילדים אחרים. התחושה הכללית שלי באותה התקופה הייתה חוויה של ילד עם מודעות של אדם בוגר. אני יודע איך להתנהל באופן עצמאי אבל אני לא יכול, וחוסר היכולת שלי מכביד לא רק עליי, אלא גם על ההורים שמטפלים בי, והאחים הקטנים שלא יכולים לצאת לשחק עם חברים שלהם, כדי לא לסכן אותי.
למרות כל הזהירות וההקפדה של המשפחה והסביבה, הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לדירה שלי אחרי תקופה אצל ההורים, היה סבב מפגשים וחיבוקים עם חברים מהשכונה. החוסר במגע ובחיי חברה הוא משהו שעד אותו רגע לא ידעתי לנסח במילים, רק ידעתי שחסר לי משהו. התחושות האלה הובילו לפינג-פונג ביני לבין עצמי. מצד אחד אני לא יכול להמשיך עם הבידוד הזה, ומצד שני אני לא יכול להרשות לעצמי לחלות במחלה נוספת. אבל מה הטעם בחיים של בדידות? ואיך אני יכול לסכן את עצמי כשההורים והמשפחה והאנשים סביבי כל כך משתדלים בשבילי?
ביולי 2020 זוג חברות טובות שלי התחתנו באירוע מצומצם תחת כיפת השמים. אחרי התלבטויות רבות החלטתי ללכת ולנסות לשמור על ריחוק ומסכה. זה לא עבד. אחרי חודשים לא קלים סופסוף פגשתי את החברים שלי, וכולם רקדו ושמחו והשתכרו, ללא שמירת מרחק ומסכות, ורק אני לא הייתי מסוגל פיזית לרקוד או להשתתף בשיחות, והייתי צריך לעטות מסכה ולשמור על מרחק. שוב מצאתי את עצמי בקונפליקט פנימי. וקשה היה להיפטר מהתחושה הכבדה של בדידות וריחוק.
כל זאת חוויתי עד שהגעתי לאגודה למלחמה בסרטן שהייתה שם עבורי בתקופה שבה הרגשתי ממש לבד, ונחשפתי לקבוצת "בוגרים צעירים – יוצאים לחיים" של האגודה, המופעלת על ידה. בקבוצה קיבלתי מענה ותמיכה ייחודית לצרכים של חולי סרטן ומחלימים צעירים, וכאן מצאתי תמיכה והייתי חלק מקבוצת חולים, שהיו בדיוק במצב שלי.
היום אני שמח לחזור ולתרום לאגודה. כאשר פנו אליי מהאגודה למלחמה בסרטן להשתתף בתשדיר מיד נעניתי בחיוב והרגשתי זכות להחזיר לאגודה כפי שהיא תמכה בי בתקופה הקשה שלי.
