בקיץ הקרוב ד"ר דב קליין יעלה על היאכטה שלו ויפליג לעבר האופק. הוא ישאיר מאחוריו קריירה מרהיבה כמנתח הפלסטי של המדינה, עסק שמגלגל לפי הערכות שני מיליון שקל בחודש, ופלוגה של דוגמניות, שחקניות ונשות תקשורת אבלות. כולן הכירו את האזמל שלו מקרוב בעשורים האחרונים. רשימה חלקית: נטלי דדון, אילנה אביטל, אביבית בר זוהר, ננסי ברנדס, אורית פוקס, ליטל סמדג'ה, אור דניאל. הרשימה שתתגעגע למגע האיזמל שלו ארוכה. אבל קליין, שאחראי לא מעט לעיצוב מודל היופי הישראלי, לא מתכוון להביט לאחור. פניו לעתיד, למגוון פרויקטים בעולם השלישי, הכי רחוק מאביבית בר זוהר שאפשר. בשלב הזה הגיוני לתהות מה לעזאזל קרה לו, אבל יכול להיות שהשאלה הנכונה יותר היא, מה לעזאזל קרה לכולנו. "מגיע שלב בקריירה שאתה מגלה שהיום שלך חוזר על עצמו", הוא מנסח – יותר לעצמו – מה השתבש. "זה עוד פעם דוגמנית, ועוד דוגמנית, ועוד דוגמנית, ומחר עוד יום כזה. ומתישהו אתה אומר לעצמך 'די, מיציתי'. וזה לא דבר קל להגיד".
מיצית באיזה מובן?
"במובן שאתה באמת רוצה לתת את מה שאתה יודע ככירורג. אתה רוצה בעצם להציל חיים, הרי זה בעצם הייעוד שלך כרופא. זאת השבועה וזה האידיאל שלך. אז פתאום מתחילים לעניין אותך רק ניתוחים מאוד מורכבים ומסובכים. דברים שהם לא אסתטיקה, אלא תיקונים ושחזורים, או מומים מסוימים. זה מצריך יותר מחשבה כירורגית. אז בהתחלה אתה אומר לעצמך שכל אחד והסבל שלו, והאיש שנורא סובל מהגבה הנמוכה שלו אמנם לא נפצע, אבל הוא נורא סובל. ואז אתה לוקח אוויר ואומר, 'אוקיי, אז עכשיו אני רופא לזה? לגבה נמוכה או גבוהה?' ואז מגיעה ההבנה שאו שאני פה - או שאני לא פה".
ועכשיו אתה בוחר לא להיות פה.
"הייתי ועשיתי את זה הכי טוב שיש, ועכשיו אני משאיר את זה לאחרים. בכירורגיה הפלסטית־אסתטית, מיציתי. עשיתי הכול, ואני מרגיש שיש לי דברים אחרים לתת".
ובכל העשורים שלך ככירורג הפלסטי המפורסם בישראל לא הפריעה לך חוסר המהות שאתה מתאר?
“זה תמיד הפריע, אבל בגילי הגעתי מקצועית לטופ העולמי. עכשיו אני מרגיש שאני יכול לתת עוד דברים שאני יודע”.
אתה בעצם אומר שאתה עוסק בעיקר בשיפור איכות חיים ומתגעגע למהות המקצוע, להצלת חיים. אפשר להבין למה זה היה מתסכל.
"נכון. ועדיין, מהצד של המטופלים, אומרים לי 'הצלת לי את החיים'. יש לי המון מכתבי תודה, גם מאישה שאחרי לידות החזה שלה התרוקן ואין לה כלום, ופתאום היא מרגישה חוסר ביטחון בבגד ים, וגם עם בן הזוג זה קצת נחלש, אז מבחינתה שיניתי לה את החיים".
זה מה שסיפרת לעצמך, שבעצם הצלת אותם מעצמם?
"מעצמם, משנאה עצמית, מחוסר ביטחון עצמי, יש בזה הרבה אלמנטים. יצא לי לדבר עם פסיכיאטרים על הנושא של ה'בודי דיסמורפיק סינדרום' - קבלת הגוף או אי־קבלת הגוף שלך. אני בכלל נעזר בפסיכיאטרים בשביל לעשות אבחנה לפני ניתוחים, והתייעצתי עם אחד על מגישת טלוויזיה עם אי־סימטריה בשדיים. היה לה קשה עם זה, ובעיניי זה היה נראה זניח. ראינו אותה יחד. אמרתי לפסיכיאטר, 'מה אתה אומר?', הוא אמר, 'אני צריך 20 שנה של טיפול איתה כדי שנבין למה ומה עשתה האמא שלה, ורק אז אולי אני אפתור את הבעיה. אבל אתה? בשעה יכול לפתור לה את הבעיה".
ברצינות? די, נו.
"כן. יכול להיות שבשעה של ניתוח זה ייפתר, ושאנחנו צריכים להתייחס לכזה מקרה כמו טיפול ביהביוריסטי: יש סימפטום? נסה לתקן אותו. אורלאן, אינטלקטואלית צרפתייה, טענה שהשינוי הפנימי מתחיל מהשינוי החיצוני. הייתה לקוחה בת 80 ומשהו שאמרה לי, 'אני אמות יפה, עם פנים מתוחים ועם חזה מתוח. אני לא יכולה לראות את עצמי במראה'. הייתה מגיעה כל כמה חודשים, עושה כל פעם משהו קטן. הייתה צריכה להרגיש שהיא עושה משהו בשביל עצמה. זה שינוי שמתחיל מבחוץ".
"מגיע שלב בקריירה שאתה מגלה שהיום שלך חוזר על עצמו. עוד דוגמנית ועוד דוגמנית, ואתה אומר, 'די, מיציתי. יש לי עוד דברים לתת, עכשיו אני רוצה להציל חיים'"
זה מקרה נקודתי. ניתוח פלסטי הוא לא לרוב פלסטר שמכסה על בעיה גדולה יותר?
"כיום אני מבין שזה פלסטר. כל הנושא של אושר מניתוחים פלסטיים לא מחזיק לאורך זמן. יש גרף של אושר אחרי חודש־חודשיים, כשהניתוח מצליח והכול טוב. אבל אחרי זה הגרף יורד. בדיוק כמו כשאתה קונה אוטו חדש. אתה שמח שבוע. אחרי זה אתה רוצה להחליף אותו. ישבה מולי בחורה אינטליגנטית עם עבודה טובה והכול בסדר איתה. ואני במונולוג פנימי תהיתי, מה היא צריכה את זה? מה השקית הזאת (שתל להגדלת השד ־ גב”ח) יכולה לתת לה? זה מה שיעשה אותה מאושרת?".
אמרת את זה פעם שלא כמונולוג פנימי?
"אני יכול לשאול, 'מה את חושבת שישתנה לך בחיים כתוצאה מהניתוח?'. יש את הנאומים הרגילים, אבל אצל חלק מהנשים יש שתיקה לפעמים. היסוסים. ואז אני אומר, 'בואי נישן על זה קצת וניפגש פה עוד כמה חודשים'. האמת? אני מקווה שאז אני כבר אהיה בנפאל".
נכון לעכשיו קליין מסרב להתחייב מתי בדיוק ינעל את הקליניקה ומתי ישוב לנתח, ואת מי. כל העניין מבחינתו טרי מדי. כשלב ראשון, הוא אומר, הפסיק להכניס ניתוחים חדשים ליומן. את הפרוצדורות הקלות העביר לבנו, יונתן, כירורג פלסטי בפני עצמו, שהופקד לשמור על המורשת. במקביל, בגיל 62, קליין קיבל החלטה לבנות את המותג שלו מחדש. בלי תוכניות בוקר והופעות במדורי רכילות, בלי כוכבות ריאליטי ודוגמניות. עם מחקרים, בשיתוף אוניברסיטאות בר־אילן והעברית, בתחום הזדקנות העור, ורצון להתמקד בשיקום, בהשתלות עור ובשחזור, אם בילדים בבית חולים שדה בנפאל, לשם הוא מתעתד לטוס בקיץ הקרוב עם משלחת שהוא מארגן, ואם בהכשרת קוסמטיקאיות, בבית הספר שהקים לליווי ולשיקום העור של חולים אונקולוגים אחרי כימותרפיה והקרנות. פחות גלאם, יותר נשמה. מלבד תחושת המיאוס (או הרוויה, תלוי מתי שואלים אותו), חלק מהסיבה שקליין לוקח הפסקה היא הטרנספורמציה שעבר מקצוע הכירורגיה הפלסטית בעשורים האחרונים. קליין, שנכנס למקצוע בפרה־היסטוריה שקדמה לרשתות החברתיות ולאובססיית הסלפי, כשפילטר היה רק סוג של קפה ולא אידיאל יופי – מביט על המנתחים והמטופלים של היום ומתפלץ בשקט.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"יש לאנשים כיום תחושה שמנתח פלסטי עושה ככה ותיק־תק הכול יוצא טוב. זה לא נכון", הוא אומר. "אני מרגיש שאתה צריך כל הזמן לרַצות. באים המטופלים ואתה נסחף. אני רואה את זה הרבה אצל מנתחים צעירים. התחרות יותר גדולה. יש כיום הרבה יותר מנתחים ממה שהיו לפני 20 שנה. הגבולות פתוחים ואפשר לנסוע לעשות ניתוחים בטורקיה או בתאילנד, אם בארץ אומרים לך לא, ויש הרבה מנתחים צעירים שנופלים ברשת הזאת. הם נסחפים למשהו שבעצם הם לא יכולים לתת למטופלים".
ברמת ההבטחה?
"ברמת הבטחה לבטן עם מותן כזאת וכזאת. הדרישות לא מציאותיות ביחס למה שהמנתח יכול באמת לתת. מצאתי את עצמי במצב שאני צריך לחנך לא פעם את הדור הצעיר לחזור לקרקע, למציאות".
איפה הפער בין הדורות, לשיטתך?
"כל רעיון המוסר השתנה. רופאים נשבעים לא להזיק, ולפעמים היום אנשים באים ומבקשים שתזיק להם, והרופא צריך להגיד לא. לדעתי הרבה רופאים היום לא מתנגדים. אולי זה הכסף, התחרות או ההשפעה מארצות־הברית. מוסרית יש בזה בעיה".
"לפני 30 שנה הגבולות היו ברורים יותר. הייתה מישהי עם חזה גדול שמבקשת הקטנה, או אחרות שביקשו שתלים, אבל זהו. וזה היה סוד. היום כשמישהי יוצאת מניתוח חזה היא מרימה חולצה ומעלה לאינסטגרם"
אז בסוף זו ביקורת על כך שהולך ופוחת הדור?
"לפני 30 שנה הגבולות היו הרבה יותר ברורים. לא רק מצד המנתח, אלא גם מצד המטופלים. לא היו להם בקשות כאלה. אולי מישהי עם חזה מאוד גדול שמבקשת הקטנה, ופה ושם כאלה שביקשו שתלים, אבל זה הכול. גם אף אחד לא דיבר על זה, זה היה סוד. היום, אחת יוצאת מניתוח חזה – היא מרימה את החולצה שכולם יראו ומעלה לאינסטגרם".
כי גם המטופלים השתנו.
"לגמרי. פעם ניתוח פלסטי היה משהו שושואיסטי, ולמנתח, בכל זאת, נתנו סמכות להחליט. היום מטופלים יודעים מהגוגל מה צריך, השכנה אמרה להם איך זה צריך להיות, הדודה אמרה, אז הם באים ואומרים למנתח 'תעשה לי זה וזה'. כאילו אתה בעצם איזה טכנאי כזה, שצריך לתקן את המקרר, אבל אני יודע פחות על המקרר מאשר הם יודעים על הניתוח".
אתה מעלה ביקורת יפה על המטופלים כיום, אבל עד לאחרונה התפרנסת מצוין בדיוק מהאנשים האלה.
“המטרה שלי תמיד הייתה לתת את השירות המקסימלי, הכסף הוא תוצר לוואי. היום כשאני מנתח אחת לשבוע באסף הרופא, אני תורם את הכסף לבית החולים. ידעתי גם את מי לא לנתח, וכיום זה פחות נפוץ אצל מנתחים צעירים”.
ואם אתה צריך לשים את האצבע על הרגע שבו התחום השתנה?
"זה לא התחיל כשנכנסו הרשתות החברתיות, אלא כשבאו לעולם התוכנות שמדמות למטופל איך הוא ייראה אחרי הניתוח. התנגדתי לזה בזמן אמת, כי זה לא מכשיר רפואי אלא שיווקי, ואתה מוכר אשליות. היו באים אליי עם הדמיה כזו ואומרים, 'אני רוצה כזה'".
ומה ענית?
"שאני רופא, אני עושה מה שאני חושב, מה שלמדתי ומה שאני יודע לעשות. היו מטופלים שסירבתי לנתח, אז הם טסו לעשות את זה בארה"ב".
מודל היופי שהתעצב באמריקה מוגזם בהתאם, ומשפחת קרדשיאן היא דוגמה. היום האידיאל זה להיראות מנותחת. זה סמל סטטוס.
"יש שם אווירה כזאת שמי שלא עושה ניתוח הוא לא 'אין'. ויותר מזה, צריך לראות שעשית ניתוח. מטופל אמר לי, 'אף אחד לא אמר לי כלום'; בשבילי זה אחלה שלא שמו לב, אבל עבורו זו לא מחמאה. יש לזה השפעה נוראית על הנוער, אבל גם על מבוגרים. העולם הזה הפך להיות לא מציאותי".
כשאתה חושב היום על פציינטיות כמו אורית פוקס או עמנואל הורי, שעברו שורת ניתוחים פלסטיים, חלקם מוגזמים במכוון. בדיעבד, ואפרופו מוסר, אתה עדיין חושב שזה היה רעיון טוב לנתח אותן?
"תראי, הן המקרים האקסטרימיים. היום אני קצת שונה. לעמנואל הורי כבר אמרתי 'סטופ' לפני כמה שנים, אמרתי מספיק ושזה כבר לא טוב".
ואורית פוקס?
"אני מניח שבשלב מסוים היא תבוא ותרצה להוריד את זה. להקטין קצת".
לא ענית. היום היית מנתח את אורית פוקס?
(נבוך) "אני חושב שלא".
איש נעים מאוד. אינטליגנטי במידה לא מצויה, שכיף לקשקש איתו על דה וינצ'י ונטלי דדון ולקנח באנליזה על נפש הפציינטית הישראלית. ועדיין, מצב הצבירה האופייני שלו הוא מבוכה מתמדת. לא מה שמצופה מהסופרסטאר של הפלסטיקה המקומית, כולל ריאליטי מצליח ("חלומות מפלסטיק"), ליין קוסמטיקה רווחי, מערך יח"צ משומן ואין־סוף מטופלות מפורסמות והופעות בתקשורת.
גם בדירה המהודרת שהוא מחזיק באחד המגדלים היוקרתיים בת"א, קליין נראה לרגעים כמו תלוש מסיפור אחר. במובן מסוים הוא עדיין הבחור הצעיר מפתח־תקווה, הבן של הפסיכואנליטיקאית והמהנדס, השלומפר עם הסנדלים והחולצות המשובצות שנסע ללמוד מוזיקה בפירנצה ומצא עצמו מתאהב דווקא במקצוע הרפואה. המקצוע, מצידו, התאהב בו בחזרה. בלימודי הרפואה פגש את מי שתהיה אשתו, ד"ר צ'ינסיה קליין, פסיכיאטרית ילדים שחזרה איתו ארצה בהמשך. לשניים שני ילדים, יונתן, כירורג פלסטי, ודניאל, מהנדס אזרחי.
אחרי סטאז' בתל־השומר, הוא פתח קליניקה ראשונה בבית הוריו, שבינתיים עברו לסביון. בניגוד ללוקיישן, המציאות הייתה עגומה. קליין קיבל פציינטים בחדרון. צרב שומות. טיפל בכל פרוצדורה שולית ושולית יותר. לקח זמן עד שהעסק שלו תפס תאוצה והפך אותו למותג בתחום הפלסטיקה. זה היה שילוב בין הצייטגייסט, שבו ניתוחים פלסטיים גלשו למיינסטרים, ערוץ 2 המסחרי הפך למעצב התודעה הלאומית וסלבריטאים הפכו למובילי תרבות, לבין מומנטום. קליין היה הסכין הנכון במקום הנכון. בזכות היכרות דמויות מפתח כסוכני דוגמניות דוגמת רוברטו בן שושן ומלהקים – בעיקר של תוכניות ריאליטי - ששלחו אליו מיוצגות למקצה שיפורים, הוא הפך בהדרגה לאורקל למי שחפץ ברמונט גופני. לעיתים מצא עצמו גם כמטפל זוגי ומגשר בעל כורחו. והעיניים שלו ראו הכול.
לגייז יש דרישות יותר הרפתקניות, כמו קוביות בבטן, שתלים בישבן, בחזה ובשוקיים. אני נגד, שילכו לחדר כושר. לכמה נשים עשיתי השתלת מותן, והייתי צריך להוציא צלע מהצד השני כדי לאזן"
"הביאו אליי דוגמנית מאוד מפורסמת בתחילת דרכה ותיקנתי עבודה לא טובה שנעשתה עליה", הוא אומר. "החבר הטוב ביותר שלה, שהיה מתחום האופנה, נכנס לחדר הניתוח כדי לבחור את השתל שיתאים לה. בכלל, יש הרבה גברים שרוצים לבחור שתל לאישה שלהם. יש הרבה מריבות, כי הבעל רוצה ככה והיא רוצה ככה. העיניים שלי ראו כל התנהגות אנושית בנושא".
אמרת שאתה יודע לנבא מתי שזוג עומד להתגרש.
"לא להתגרש. להיפרד, נגיד. כי יש מתח, יש משבר. זה בא לידי ביטוי בייעוץ, כי אני רואה שהבעל רוצה שהיא תעשה משהו והיא לא רוצה".
אפשר להגיד שיש כאלה שבעת משבר עושים עוד ילד, ויש כאלה שעושים ניתוח פלסטי.
"כן, ואז בדרך כלל בן הזוג רוצה שהיא תעשה יותר גדול, והיא לא רוצה. ולפעמים זה הפוך: היא באה איתו ואומרת לי, 'תראה איך הוא נראה, תעשה לו עפעפיים'. והוא אומר, ‘אני בכלל לא רוצה’. קורה הרבה שאני מוצא את עצמי בסיטואציה לא נעימה, אז במקרה כזה, או שתלכו למקום שיפתור את הבעיה ביניכם, או שתיתנו לי להחליט".
קליין גם הבין לפני כולם את הערך של המלצות מפה (של דוגמנית) לאוזן (של דוגמנית אחרת), ואת החשיבות של יחסי ציבור לעצמך. אבל לפני הכול הוא היה איש מקצוע מצוין. גם עכשיו הוא מסוגל לנתח פציינט ותופעה חברתית באותה חדות. "פעם היינו עושים ניתוח למתיחת פנים בגיל 60. כיום זה מתחיל מגיל 40", הוא מתאר את השינוי שעברה הפציינטית הישראלית. "הלקוחה הישראלית לפני 30 שנה באה ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, ובאה מקסימום עם עוד חברה. זהו. הניתוחים אז היו בעיקר מתיחות פנים ועפעפיים, היו ניתוחי אף, אבל בגיל יותר מבוגר, אחרי צבא. לא כמו היום, שזו מתנה לילדה לגיל 15. ניתוחי חזה היו במצבים אקסטרימיים של אחרי לידות".
מה הדרישה המועדפת כיום?
"שפתיים, או אף כזה פצפון, שפעם לא רצו. פעם ניתוחי פנים היו משהו מאוד טבעי. היום רוצים שיראו. עכשיו, אני לא אוהב את זה (עושה תנועה של מתיחת פנים מוגזמת). אני לא שם".
מה לגבי גברים?
"פעם היו מעט מאוד, ממש מעט. בעיקר שחקנים, טיפוסים אקסצנטריים או כאלה שנכנסים לפרק שני עם מישהי צעירה".
כשאהוד ברק, גיבור ישראל, המאצ'ו, ראש ממשלה לשעבר - אפילו הוא - עשה ניתוח להסרת נקודת חן, זה לדעתי נתן תנופה לכך שגברים סטרייטים יכולים לפנות למנתח פלסטי.
"מקבלים את זה יותר, אין עם זה בעיה. היום יש קליניקות לגברים".
מה גברים מחפשים?
מאוד־מאוד חשוב להם להיראות צעירים. גם גברים רוצים להישאר צעירים לנצח, קשה להם להתמודד עם ההתבגרות. אלא שבניגוד לנשים, גברים לא רוצים להיראות מנותחים. הם עושים דברים קטנים יותר. לפעמים הם ירדו במשקל ומבקשים ניתוח בטן, להוריד את עודפי העור, או כאלה שיש להם חזה נשי ורוצים לסדר את זה. בגיל מבוגר יותר גם ניתוחי עפעפיים".
יש הבדל בהעדפות בין הומואים לסטרייטים?
"לגייז יש דרישות יותר הרפתקניות בחלק מהמקרים. כל מיני שתלים פחות נפוצים. למשל, לעשות קוביות בבטן, שתלים בישבן, או שתלים בחזה ובשוקיים. אני לא מתעסק עם זה".
נשמע שיש ממש ז'אנר ניתוחי פלסטיקה לגייז.
"יש בארצות־הברית מנתחים שעושים עסקת חבילה: השתלה של השוק, שתיראה יותר נפוחה, והשתלות ישבן וחזה שייראו מנופחים. אני נגד, לא עושה. שילכו לחדר כושר. אידיאל היופי נורא קשוח אצל גייז, ההתבגרות אצלם זה דבר מפחיד יותר".
מה עם נשים ישראליות והניתוחים האקזוטיים יותר? נניח, השתלת ישבן בהשראת קים קרדשיאן?
"זה קיים, השתלת מותן למשל. היא עשתה את זה עם הוצאת צלע, אבל נשים פוחדות מזה. גם שֶׁר (הזמרת). עשיתי את זה בארץ כמה פעמים, אבל במצבים שהייתי צריך להוציא צלע גם מהצד השני, כדי לאזן".
אמא’לה.
"אני לא עושה את הניתוחים האלה בדרך כלל. זה נורא פולשני ואגרסיבי. או 'פוקס אייז', עיני שועל. זה הגיע מארה"ב וזה לאט־לאט מחלחל. אולי אני מיושן, אבל הכירורגיה שעשיתי היא משהו שהיום כבר לא במיינסטרים. זה השתנה".
יש קבוצה מסוימת של מטופלות שאתה רואה אצלה יותר דרישות מנותקות מהמציאות?
"אצל הרבה שחקניות ומגישות מתבגרות אני רואה אובססיה לניתוחים. אם פעם היה לנו חיים יבין, שהחזיק 50 שנה על המסך, היום אין כאלה. אין כבר רבקה מיכאלי שמגישה 20 שנה. אלה שנמצאים היום יודעים שמחר כבר לא יהיו שם, וזה גורם למרדף אחר הנעורים".
במובן מסוים מגישות הן פליטות הריאליטי החדשות.
"סוג של. נהייתה שם אובססיה לדימוי הגוף, כי הן כל היום עם מצלמה על הפנים. הן באות אליי ואומרות, 'תסתכל בפרופיל הזה, ומהזווית הזו, לא הצטלמתי טוב ואני צריכה לקבל את התפקיד'. ואני אומר להן שזה לא יעזור. בניגוד למה שאנשים חושבים כיום, יש גבול גם למה שמנתח יכול לעשות".
אתה מסתייג מחלק מהשינויים שעבר המקצוע. המוסר, הדרישות, הסטנדרטים. יש מישהו שאתה כועס עליו בתעשייה הזו?
"אני לא אדם כועס. (שותק) את שואלת אם אני כועס על עצמי?".
אולי. היית חלק משמעותי מכל זה עד לפני רגע.
"אני לא כועס. אני אומר על כל דבר שעברתי שזה משהו שאני יכול ללמוד ממנו להמשך".
אם יש משהו שקליין יכול להנחיל לדור הצעיר מעבר למילות אזהרה ולטכניקה (והוא פיתח כמה כאלה), הוא יצירת מאגר מטופלות מרשים של סלבס מתחום השואוביז. חלק גדול מהשמות קליין מנוע מלהזכיר. לפי מקורבים לו, מי שהיה אמון על תחזוק הקשר עם הלקוחות המפורסמות לא היה קליין עצמו, אלא נשים שעבדו עימו לאורך השנים והבינו את החשיבות של מה שמכונה היום משפיענית הרבה לפני המתחרים. קליין אולי שומר על דיסקרטיות, אבל יש מספיק מטופלות שלו שהתגאו בעובדה שהוא חתום על השינוי שעברו. כמה מהן הפכו ללקוחות חוזרות, שחזרו לשידורים חוזרים. עמנואל הורי, אביבית בר זוהר, נטלי דדון ואורית פוקס הן כמה שמות בולטים שהפכו את הפרוצדורה אצל קליין לאירוע רב־פעמי.
"יש לי לקוחות חוזרות שאני צריך להיות כמו קיר עבורן. חומת ברלין", הוא אומר. "חשוב מאוד להכיר את המטופלת. זה לוקח הרבה שנים, אבל אתה לומד לזהות אותן ולעשות סלקציה".
אבל כשאתה רואה את אביבית בר זוהר באה אליך בפעם המי יודע כמה, אתה לא אומר לעצמך 'אלוהים, אני עכבר שרץ על גלגל'?
"נראה לי שבר זוהר עכשיו רוצה קצת להתמתן. ואני בעד".
אני מדברת יותר על הצד שלך בסיטואציה הזאת.
"אני בעד להתמתן בכלל בחיים. לאחרונה היא הגיעה ורצתה להחליף את השתלים, לעשות יותר קטן. היא פחות פרובוקטיבית, יש לה בן זוג והיא פונה יותר לעולם העסקים ופחות למראה החיצוני, אז זה בסדר. מבחינתי זה טוב. חלק מהניתוחים היא עברה בטורקיה".
אהבת את התוצאה?
(בוחר את מילותיו בקפידה) "היא שמחה ומאושרת, אז זה בסדר. אני תמיד מעודד את מי שיש לו אובססיה לדימוי גוף לנסות לעסוק בעוד דברים. אני שמח שהיא מתעניינת עכשיו בביזנס החדש שלה ובזוגיות".
וואלה.
"או נטלי דדון, שעכשיו דווקא ירדה מנושא הגוף. היא יותר בנושא הרוח".
מעניין אותי איך אתה מרגיש מול האובססיה הזו של מטופלות חוזרות.
"גם אצלי זה מגיע לרוויה. העיסוק בגדול יותר, קטן יותר, אם זה ייפול, תרים לי עוד ותמתח יותר. עם ניתוחים חזרתיים הגעתי לרוויה. זה גורם לך לאיזושהי - לא סלידה, אבל אתה אומר לעצמך, 'אני לא רוצה להיות שם'".
אפשר להגיד שמנתחים פלסטיים – כיום יותר מתמיד - הם אנשים שמרוויחים מחולשות ומדימוי גוף נמוך של נשים כאלה ואחרות, וגברים. אתה מסכים עם זה?
"כל התעשייה מתבססת על חולשות, כי אם לא היו לנו חולשות אז כולנו היינו לובשים איזה שק. גם פסיכיאטרים מתפרנסים מחולשות. 'להתפרנס מחולשה' זה כבד. אבל בסדר".
אילו ניתוחים סירבת לבצע, שלא בגבולות האקסטרים?
"לפעמים מגיעים אנשים שהאף שלהם נראה סביר והם מבקשים אף קטן, כפתור כזה. או מישהי שהפנים שלה נראות טוב ומבקשת מתיחה חזקה. זה אני מסרב לעשות. מה שלא מסתדר לי עם הפרופורציות האסתטיות שלי, אני לא עושה".
בתחילת הדרך היה לך יותר קשה לסרב, נגיד, לכסף?
"אני חושב שתמיד היה לי אינטגריטי מקצועי מאוד, מאוד גבוה, כי מה שלא נראה לי לא הייתי מסכים לעשות".
אבל כמו לכל רופא, גם לקליין יש קופסה שחורה. וככמות המטופלים, כך כמות התביעות. ובמקרה של קליין, שסיפר בעבר שהוא יכול לטפל ביום בעד עשרה פציינטים שונים, המספרים בהתאם. לצד ההתרחבות של העסק שלו גם לליין מוצרי קוסמטיקה ולבית ספר מקצועי לקוסמטיקאיות, שהיוו מנועים כלכליים משמעותיים, כמה מהתביעות הסבו לו לא מעט כאב ראש, נפשי וכלכלי כאחד. תביעה זכורה אחת היא ייצוגית, שטענה שהוא לא מבצע את הניתוחים שלו בעצמו; אחת אחרת הייתה של השחקנית מירב גרובר, שתבעה את קליין על נזקים בעקבות פרוצדורה שעברה במרפאתו. היא קיבלה ממנו פיצוי כספי, שנותר חסוי, בתום הליך משפטי שהסתיים בפשרה. קליין זוכר את כולן. "בהתחלה אתה נעלב ומרגיש מאוד פגוע, כי הרי לא באת לעשות נזק. לכל רופא זה יכול לקרות, לכל רופא יש את ‘בית הקברות’ שלו, ככה קורים לזה בעגה הרפואית. אין אחד שבורח מזה".
לאן תברח? אתה המנתח. האחריות עליך.
"אני לא אוהב להאשים את המטופל. אני אוהב לקחת את האשמה על עצמי, אבל אתה הרי רוצה לעשות את הטוב ביותר ולהצליח, אין לך עניין להזיק, וקרה שבאמצע נכנס חיידק והשתל יצא החוצה, או שהזרקתי והזדהמו למטופלת הפנים. אין הרבה שליטה על זה. נכון, יש תופעות לוואי. גם אם תסתכלי מה כתוב על אקמול באותיות הקטנות, תגלי שזה יכול לפגוע לך בכבד".
את מירב גרובר נאלצת לפצות כספית. היא אמרה עליך דברים מאוד קשים, שהשחתת את פניה.
היא אמרה המון־המון־המון דברים. לפעמים לאנשים יש קריירה מסוימת, שפתאום היא פחות טובה ופחות מצליחה... ופסקו לטובתה. עוד פעם, אני מצטער, כי אף רופא לא רוצה לגרום נזק למטופל. אני רוצה שיהיה לה טוב".
זה העיק עליך?
"העיקו עליי שני דברים: האחד, זה שאתה נשאר פגוע; והשני הוא, שבאמת היה משהו שהיא (גרובר) סבלה ממנו ולא ידעתי (טיפולי שיניים), והיחסים הידרדרו למצב כזה שהיינו צריכים להגיע לבית המשפט, אבל אני מקווה שטוב לה ושהכסף עזר לה ושהכול בסדר. אני לא שומר טינה יותר".
הייתה גם תביעה ייצוגית נגדך עם דרישת פיצוי ב־78 מיליון שקל, שבה נטען שלא אתה ניתחת בפועל. צריך לומר שבית המשפט דחה את הטענה הזו, וקבע שלא נמצאה תשתית ראייתית נגדך, ובכל זאת, לא נעים.
"נטען שאני לא ניתחתי שבע שנים, והגענו לשופט חכם. הוא אמר, 'אז אם הוא לא היה בניתוח, איפה הוא היה באותו זמן? על החוף בתאילנד?’ בזה תם העניין".
אתה לא חייב להיות בתאילנד, מספיק שתהיה בחדר הסמוך. בתביעה ההיא הוזכר שאתה ומנתחים אחרים נעזרתם באח חדר הניתוח בהליכים כירורגיים.
"הזוי. מדובר באח שעוזר בחדר ניתוח, זה מאוד מקובל בארה"ב, בארץ זה לא הוסדר. בכל ניתוחי הלב זה עובד ככה".
אני תוהה בכל זאת איך עיסוק בדימוי העצמי ובשינוי פיזי אצל מטופלים - מסביב לשעון ובמשך עשורים - משפיע על המנתח עצמו. נראה שזה לא ממש נגע בך. אני זוכרת ב“חלומות מפלסטיק“ ילדה בת 14 רצתה לעשות ניתוח אוזניים, ועוד שאלה אותך למה אתה לא עשית ניתוח כזה.
"זה בדיוק העניין, אבל אוזניים זה משהו שאני יותר מבין כי גם לי יש כאלה. לי זה לא הפריע מעולם, אבל יש ילדים שצוחקים על האוזניים שלהם בבית הספר, וזה קשה. ועדיין, אני חושב שלא מעט מהדימוי העצמי מגיע מההורים, והיו אצלי ילדים עם ההורים שלהם שכל כך דחפו אותם לניתוח, שהרגשתי לא נעים".
זה נורא, אבל למה?
"אני לא איש מקצוע אבל יש המון מורכבות, במיוחד בגיל ההתבגרות. זה מוביל למצבים שבהם האמא אומרת ‘טוב, היא צריכה ניתוחים פלסטיים’".
האמא?
"כן. כי אם הילדה צריכה ניתוח זה אומר שהיא לא מושלמת".
אבל אחרי הניתוח, מה קורה? הילדה עוברת את הניתוח והניתוח בסדר.
"ואז האמא חוזרת איתה, והיא אומרת ‘הניתוח של הילדה לא בסדר, תתקן’".
זה כאילו מינכהאוזן ביי פרוקסי, אבל של פלסטיקה.
"ואז גם הילדה אומרת לא, זה לא בסדר. הנה, הרי אמא שלי אומרת. בסיפור כזה אני אומר בואו נעצור עכשיו. אתה מבין שמה שהן צריכות זה פסיכולוג ולא אותי. יש פה מורכבות אז אתה צריך להיות מאוד־מאוד זהיר. לוקח לך גם הרבה שנים להבין את זה. אבל בעצם ניתוח פלסטי הוא סוג של איזו התערבות גם בנפש".
אגב, את אשתך ניתחת?
“לא, היא לא שם עוד. בינתיים אני דוחה את הקץ. מדי פעם היא אומרת, ‘תסתכל אם כדאי לעשות משהו’, כי פעם זה היה נראה אחרת. ואני אומר לה שהיא נראית כמו ברגע שהכרתי אותה”.
אני חוזרת למשפט שלך שהשינוי מתחיל מבחוץ.
"בפסיכיאטריה, את תבואי ותגידי 'שמע, אני מרגישה שלא טוב לי בעבודה'. אז אחד ייקח אותך לפסיכואנליזה של 30 שנה, תשכבי אצלו על המיטה ארבע פעמים בשבוע, כל פעם שעה. ובעוד 20 שנה תביני למה בגיל שלוש רבת עם אמא שלך. איש מקצוע אחר ייתן לך פרוזק, ואחד אחר ייתן לך משהו נגד דיכאון, ואולי בסוף כולם יגיעו לאותה תוצאה. המנתח הפלסטי יעשה לך ניתוח באף".
אתה אומר שלפעמים ניתוח פלסטי הוא פלסבו אבל לפעמים הוא הכי זריז, אמין וזול ועדיף מטיפול פסיכולוגי?
"בטוח. תחשבי למשל שהפסיכיאטר במרכז תל־אביב. עזבי את מחיר הפגישה, עכשיו לכי תמצאי חניה".
