אתמול (יום ה') אחר הצהריים צלצל הטלפון של ד"ר אֶסי שרון כשהייתה בביתה. זה שנים שנוסף לתפקידה בשגרה כמומחית לשיקום הפה ושיקום פנים בבית החולים הדסה, היא מתנדבת ביחידת המתנדבים של רופאי השיניים במדור לזיהוי חללים. מתחילת המלחמה, היא הייתה אמונה על מלאכת זיהוי נרצחים וחללים. השיחה הבהולה הזו נגמרה בבשורה ענקית. ד"ר שרון הייתה הראשונה שחשפה במידת ודאות גבוהה מאוד שהמחבל שחוסל הוא רב-המרצחים יחיא סינוואר. הגופה עברה נתיחה וזיהוי במכון לרפואה משפטית באבו כביר והועברה לאחסון במקום סודי.
"אחת לכמה זמן שולחים לי תמונה ושואלים אותי מה יש לי להגיד עליה או אם יש משהו שאני חושבת שחשוב לציין. זה משהו שקורה לא מעט", מספרת ד"ר שרון על תפקידה מאז תחילת המלחמה. "גם אתמול אחר הצהריים זה קרה. הייתי בבית, קיבלתי טלפון ותמונות, ובשנייה שראיתי אותן ידעתי את מי אני רואה".
בוודאות? ישר באותו רגע?
"כן. זה אמנם דורש לשבת ולבדוק ולעבור על כל הפרטים כדי להוציא מסמך מסודר, אך כבר ממבט ראשון ידעתי. שמחתי מאוד. קפצתי וצעקתי: 'אני יודעת מי זה!'".
אל הרגע הזה התכוננה וחיכתה בסבלנות ד"ר שרון לא מעט חודשים. "בחודשים האחרונים החלטתי שאני רוצה לאסוף מידע למקרה שנקבל לידינו את סינוואר לצורך זיהוי", היא מספרת, "בעזרת הפיקוד של מז"פ ושב"ס (מימיו של סינוואר כאסיר בישראל) אספנו נתונים. בהתחלה אלה היו נתונים כלליים ומספריים, ואחר כך עברנו לבניית תיק ממשי על-ידי איסוף תמונות מהרשתות החברתיות.
היא מפרטת: "אנחנו קוראים לזה תיק 'אנטי-מורטם' – תיק לפני המוות, עם כל המידע, בין אם אלה תמונות צילומי CT ועוד כל מיני פרמטרים שלא קשורים בהכרח לשיניים אבל כן כאלה שאפשר לראות בפנים ובאוזניים. כל מידע שהיה רלוונטי. בנתה אותו ד"ר אילה גרוסוולד-מאירי.
"למזלנו, במקרה של סינוואר, השיניים שלו מאוד-מאוד ייחודיות ורואים אותן בכל התמונות. מאוחר יותר גם הגענו לאיסוף מידע מבית החולים סורוקה, שם עבר סינוואר ב-2005 ניתוח מוח, והשגנו שלושה צילומי CT שלו מבית החולים. את התיק הזה שמרנו, וכל אחד מהמומחים ביחידה הכיר היטב את הפרטים והצילומים, לכן, כשקיבלתי בפעם הראשונה את התמונה, מיד ידעתי מה אני רואה".
ד"ר אסי שרון: "אני עוד לא יודעת אם אני מרגישה שיש סגירת מעגל, כי אני מחכה למשהו אחר, משמח. אני מחכה לחטופים. אבל אני כן יכולה להגיד שזה סיפוק שאני יכולה לבצע את הזיהוי של האדם שרצח את כל האנשים שאני ראיתי וזיהיתי לאורך הזמן הזה"
לפי ד"ר שרון, זיהוי שיניים מהווה את אחד משלושת אמצעי הזיהוי המדעיים הנתונים לרשותם של היחידה לזיהוי חללים. "הזיהוי נעשה על ידי אחד משלושה דברים או שילוב שלהם: צילומים, טיפולים שיניים או מורפולוגיה – צורת השיניים ומבנה הלסתות של העצמות והסינוסים", היא מסבירה. "במקרה של סינוואר, המורפולוגיה הקדמית והצדדית שלו מאוד ייחודיים – יש לו שיניים חסרות, מרווחים בין השיניים. ברגע שראיתי את התמונה ידעתי לבצע את ההשוואה. לאחר מכן ישבנו והיינו צריכים לרשום את כל הפרטים האלה כדי להוציא מסמך זיהוי".
"אני לא מרגישה סגירת מעגל"
ד"ר שרון מתנדבת ביחידה מאז 2010. עם השנים הייתה מעורבת בלא מעט אירועים טראגיים שגבו את חייהם של ישראלים. "הראשון שהיה לי היה אסון הכרמל. אסון נוסף הוא אסון נחל צפית, שהיה הראשון שבו פגשתי בזיהוי אנשים כל כך צעירים ויפים", היא מתארת, "לאורך השנים היו גם תאונות דרכים גדולות ואירועים אחרים, אך האסון הכי גדול שהגיע לאחר מכן היה 7 באוקטובר, עם הרצח של הצעירים במסיבה.
"הגענו לשטח בלילה של 7 באוקטובר, ואת עבודת הזיהוי התחלנו ב-8 באוקטובר, מאז ועד היום. בשלב הראשון, זה היה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. זה נמשך ככה הרבה זמן, ובהמשך זה הפך למבצעים ממוקדים יותר. לאורך כל החודשים האלה אנחנו מקבלים מדי פעם או מידע או גופות שמגיעות, מבצעים בדיקה שלהן וזיהוי או שלילה לטובת מציאת החטופים".
האם הזיהוי של סינוואר היווה איזושהי סגירת מעגל?
"אני עוד לא יודעת אם אני מרגישה שיש סגירת מעגל, כי אני מחכה למשהו אחר, משמח. אני מחכה לחטופים. אבל אני כן יכולה להגיד שזה סיפוק שאני יכולה לבצע את הזיהוי של האדם שרצח את כל האנשים שאני ראיתי וזיהיתי לאורך הזמן הזה. חשוב לי מאוד לומר שכל עבודת הזיהוי היא עבודת צוות. כל אחד עושה חלק ובונה נדבך אחד על השני, כדי שנוכל לבנות תיקים מסודרים ולבצע את עבודת הזיהוי. וזה בעצם מה שאפשר לנו לבצע את הזיהוי המהיר הזה.
"יחד איתי בזיהוי הזה היו עוד שתי רופאות מומחיות: ד"ר רויטל היברט, שהייתה מפקדת היחידה במשך עשר שנים, וד"ר ציפי כהנא, שהיא אנתרופולוגית פורנזית. היא גם תרמה לזיהוי הזה עם נתונים ופרטים נוספים שלא היו כלולים בדוח הזיהוי, כי הדוח מבוסס על זיהוי שיניים, אבל הם הוסיפו לזיהוי הפורנזי הוודאי שהיה לנו".
עבודה כזו במשך כל כך הרבה זמן חייבת לגבות מחיר נפשי.
"אני לא יכולה עדיין להגיד מהם הקשיים הנפשיים שהתפקיד הזה תובע מאיתנו, אני רק יכולה להגיד שהמקומות שבהם הכי טוב לי להיות והאנשים שהכי קל לי לדבר איתם הם האנשים שעושים את העבודה יחד איתי, שהם חבריי ליחידה. כשאני איתם, אני רגועה והכול טוב, וכשאני נמצאת בעבודה הרגילה שלי בבתי חולים ומרפאות, זה הרבה יותר קשה לי. זה נראה לי הבדל מאוד קיצוני מהעבודה בזיהוי. אני תמיד מרגישה שאני נמצאת במקום הלא נכון ואני צריכה לעזור בעבודת הזיהוי, אבל החיים האמיתיים הם העבודה שלי כרופאת שיניים ואחראית על מתמחים".
ובינתיים, בזמן שהמלחמה בעזה ובצפון נמשכת, יש רק דבר אחד שהיא מייחלת לו. "אני רק מחכה שיחזרו כמה שיותר חטופים בחיים, שאוכל לגרוע אותם מהרשימות שלי כי הם יחזרו אלינו על שתיים. אני אישאר בתפקיד הזה ובעבודה הזאת כל עוד היא תידרש ממני ומהיחידה, ואנחנו נעשה הכול כדי להחזיר את החטופים שנרצחו למשפחות שלהם".
עוד בנושא זה: