בנקודת התפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, בין עצב שאין לו מזור לשמחת הניצחון והתקומה - נערך טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. האלוף יורם יאיר (יָיָה) ממשיאי המשואה השנה, מקפל באישיותו ובסיפור חייו את החוויה הישראלית.
הוא נבחר להשיא אותה בשל תרומתו האדירה לחברה הישראלית, כמי ששירת בצה"ל 35 שנים עד לשחרורו בדרגת אלוף, היה מפקד נערץ, איש חינוך, וכיום מכהן כראש עמותת יחד למען החייל, ראש עמותת אחרי, וראש עמותה שמפעילה כפרי גמילה מסמים ואלכוהול, איש שכולו עשייה למען האחר, שפיו וליבו שווים, אופטימיסט נצחי.
1 צפייה בגלריה
שירלי יובל-יאיר והאלוף יורם (ייה) יאיר. "אופטימיסט נצחי"
(צילום: יוסי גמזו, עידו לביא)
את האופטימיות שלו אני מכירה מקרוב, כי זכיתי בו בתור חמי, האבא של בעלי והסבא של ילדיי. בשבתות, כשהוא חוזר עם הנכדים ממשחק של הפועל תל אביב, במקרה שהיה הפסד וכולם נכנסים הביתה אבלים וחפויי ראש, וממלמלים "איזה ביזיון" הוא תמיד יהיה זה שיגיד: " למה אתם אומרים ככה? היו כמה בישולים מאד יפים של ה'כמעט גולים'".
"אופטימיסט הוא אדם שמסוגל לראות במשבר שהוא עובר אירוע זמני, אירוע שיחלוף ושאולי אפשר יהיה אפילו ללמוד ממנו משהו"
בשיחה אישית בפודקאסט (בראש העמוד) אנחנו מדברים על רגעי המבחן הגדולים של חייו, על האסטרטגיות שעזרו לו להיכנס לשדה הקרב ולצאת ממנו שלם בגופו ובנפשו, על הכוח האדיר, על הכוח מציל החיים שיש לסיפור שאתה בוחר לספר לעצמך ולפעמים גם לאחרים.
בשיחה הזו הוא מספר לי גם על הרגע האחד והיחיד בחייו שבו הרגיש חסר אונים. הרגע שבו נשמעה דפיקה על הדלת, והמבשרים עמדו על המפתן לספר לו לעדנה אשתו - על כך ששלומית בתם, קצינת המבצעים של טייסת 113, נהרגה בתאונת מסוק בדרכה הביתה.
להתעלם מהרסיסים בגוף ובנפש
בדרך לאולפן לפני ההקלטה, נזכרתי ששאלתי אותו פעם אם הוא מתייחס לעצמו באיזשהו אופן כפצוע מלחמה, הוא ענה לי שלגמרי לא, ושהפעמים היחידות שבהן נעשה מודע לזה - היו כשבמסגרת תפקידו כנספח צה"ל בוושינגטון. בכל פעם שהוא היה נכנס לפנטגון, המכשירים של הבידוק הבטחוני היו מצפצפים, מזכירים לו שבגוף שלו נשארו רסיסים, זכר לפציעה הקשה שלו במלחמת ששת הימים.
רוב הזמן יָיָה מתעלם מהרסיסים, גם אלה שנותרו בגוף, ובוודאי אלה שנותרו בנפש. כי הוא מהדור הזה של אלה שבנו את המדינה הזו, שהצילו אותה בגופם, הוא תבנית נוף הנורמות של הלוחמים של הימים ההם.
אבל אחר כך באולפן, כשאשאל אותו על הפציעה ההיא, על הרגע שבו נראה היה שחייו הגיעו אל קיצם - הוא יפתיע אותי עם סיפור כל כך מפורט של רגעי התופת. וגם של האומץ.
"בסיפור הוא יכול לחזור שוב ושוב לתופת ההיא, ולא להתנפץ לרסיסים. כי זה סיפור על הכוח הנפשי להמשיך ולהחזיק תקווה, גם כשנראה שהמציאות היא נגדך"
הוא יספר לי בפרטי פרטים סיפור שגילו מעל 50 שנה. כאימא לחיילים, בישראל של 2022, היה לי מאוד קשה לשמוע את הסיפור הזה, אבל כפסיכולוגית אני יודעת שאולי דווקא העובדה הזו - שהוא יצא משדה הקרב והצליח לחלץ משם סיפור קוהרנטי עם התחלה, אמצע וסוף - זה אולי מה שהציל אותו גם מבחינה נפשית מתסמינים של פוסט טראומה.
בתוך הזחל"ם שבסיפור הוא יכול לחזור שוב ושוב לתופת ההיא, ולא להתנפץ לרסיסים. כי זה סיפור על הכוח הנפשי להמשיך ולהחזיק תקווה, גם כשנראה שהמציאות היא נגדך.
האופן שבו יָיָה מתיחס למשברים ולפעולת האנטי-ויתור שלו, מזכירה לי את אחת ההגדרות הכי יפות לאופטימיות. תבע אותה הפרופסור מרטין זליגמן: "אופטימיסט הוא אדם שמסוגל לראות במשבר שהוא עובר אירוע זמני, אירוע שיחלוף ושאולי אפשר יהיה אפילו ללמוד ממנו משהו".
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
