משפחות של רופאים הן לא תופעה יוצאת דופן במערכת הבריאות הישראלית, אבל כמה רופאות אתם מכירים שגם אמא שלהן רופאה, גם הסבתא ואפילו סבתא רבא היו רופאות? אז לכבוד יום הרופא הישראלי שחל היום, הכירו את סיפורן של בנות משפחת אברבוך.
4 צפייה בגלריה
שרה, קטיה ואנה בטקס קבלת תואר הדוקטור של קטיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב
(צילום: אלבום משפחתי)
ד"ר קטיה אברבוך
מתמחה במחלקת אף-אוזן-גרון, בית חולים סורוקה, 34, תל אביב
"אמא שלי ניסתה להניא אותי מזה, אמרה לי – 'אל תהי רופאה' וגם – 'אל תהי כירורגית'. היום אני רופאה כירורגית. ברמה מסוימת – מקצוע הרפואה או שהוא מושך אותך נורא או לגמרי לכיוון השני. על אף שראיתי את אמא שלי נאבקת בבחינות לרישיון ובהתמחות בגיל 40 פלוס, וזה לא היה מחזה קל, נחשפתי למקצוע שאין שני לו בעיניי, לא יכולתי לעשות משהו אחר.
"עולם הרפואה מאוד סקרן אותי מגיל צעיר. שמעתי סיפורים על סבתי שהייתה מוכרת בכל העיר ונחשבה למבריקה ממש. גם כשאני הולכת עם אמא שלי ברחוב – אנשים מכירים אותה ותמיד אומרים לי שיש לי אמא מדהימה. היא רופאה בחסד ואף פעם לא היו חסרים שוקולדים אצלנו בבית.
"לא זכיתי לפגוש את סבתא רבא פולה, שזה מצחיק שהיא הייתה רופאה בארץ עוד לפני שאנחנו הגענו לכאן. גם סבתא שרה היא אישיות, אין ספק – קווים של אישה חזקה. כבר בזמנה, בברית המועצות, היא הייתה אישה קרייריסטית.
"חשבתי שאהיה רופאת ילדים, אבל הבנתי שמאוד מושך אותי לנתח. חיפשתי משהו שיש בו גם וגם – גם אנשים וגם חשיבה קלינית וניתוחים – לחוות את כל תחומי הרפואה. האתגר האמיתי הוא באמת להצליח לשלב את המקצוע עם החיים האישיים וזה לא קל ולא נוח, בעיקר כשמתמחים במקצועות כירורגיים.
"מי שלא עושה את זה כי זה החלום שלו – לא ישרוד. השליחות זה מה שמחזיק אותך מעל העומס והחוויה המנטלית הלא פשוטה. כשאת מרגישה שבאמת עזרת, זה ממלא את המצברים. נשים ברפואה? אולי עם השנים זה נהיה קצת יותר קל ביחס לפעם. עובדה, יש יותר כירורגיות ויותר מ-50 אחוז בבתי הספר לרפואה הן סטודנטיות. אצלנו במחלקה יש רופאה בכירה ו-3 מתמחות וזה משתנה וזו מגמה מדהימה, והמערכת מתאימה את עצמה, יש משרות אם ויותר הבנה. לפחות אצלנו, אני לא מרגישה שנשים מופלות, נהפוך הוא. יהיו לי כנראה קצת יותר נקיפות מצפון כשאהיה אמא, אבל זה בסדר.
"העובדה שהיום נשים בוחרות במקצוע מראה שקיים שינוי. ולדעתי – נשים טובות יותר. יש להן יותר תכונות מולטי-טסקינג ומצד שני אמפתיה. אישה שממצה את הפוטנציאל שלה – זה וואו, ואני בעד שיותר נשים ילכו למקצועות כירורגיים".
ד"ר אנה אברבוך
רופאת משפחה, מדריכה ומנהלת רפואית במאוחדת באר שבע, 64, באר שבע
"מילדות לא חשבתי על משהו אחר, שום מקצוע לא משך אותי כמו הרפואה. התקבלתי ללימודים ועבדתי קצת בברית המועצות. בשנת 91' עלינו ארצה, אני, בעלי ושני ילדים. זו הייתה תקופה קשה מאוד – היה צריך לעבור מבחן לקבלת רישיון לעיסוק ברפואה, ולקח לי זמן כי היו לי ילדים קטנים ולא רציתי להשאיר אותם להתמודד לבד. לא הייתה לנו עזרה, אז לקח לי כמה שנים לקבל רישיון ולהתחיל לעבוד. אני זוכרת איך הייתי כשהתחלתי התמחות, אי אפשר היה לתפוס אותי בבית בלי איזה ספר או מאמר.
"בגלל 'עליית הרופאים' מרוסיה בשנות התשעים גם היה אז קשה מאוד למצוא מקום להתמחות. בהתחלה עבדתי כרופאה כללית ורק לאחר מכן סיימתי התמחות כרופאת משפחה. אני עובדת כבר 16 שנים במאוחדת כרופאת משפחה וגם מדריכה ומנהלת רפואית בבאר שבע – אחראית על רופאים אחרים.
"ילדים צריכים את אמא כמה שיותר ואת לא תמיד יכולה לתת להם הכול, מה גם שכל החיים את בלימודים. צריך כל הזמן להתעדכן, לשמוע הרצאות, לעשות השתלמויות. אחרת את כבר לא רופאה טובה. הילדים לא באו אלי בטענות, הם היו מאוד גאים.
"רציתי שילדים שלי יהיו משהו פחות קשה ומסובך, כי אני יודעת כמה שזה מקצוע קשה וקטיה גם בחרה בכירורגיה, שזה קשה עוד יותר. אבל אני רואה שהיא במקום שלה, ובטוח שהרפואה הרוויחה. נכון, רציתי שיהיה לה קל יותר בחיים, כי רפואה זה לא שמונה שעות עבודה ביום, זה 24 שעות. את מוצאת את עצמך חושבת על פציינט מורכב, על כאב שלא יכולת לעזור לו איתו והאם עשית אבחנה נכונה – זה כל הזמן בראש שלך, לפעמים גם כשאת בחופש".
ד"ר שרה פריבורוטסקי
פסיכיאטרית ונוירולוגית, 91, באר שבע
אנה: "שרה, אמא שלי, עבדה בברית המועצות כפסיכיאטרית ונוירולוגית. גרנו בעיר לא גדולה וכולם הכירו ואהבו אותה. היא הייתה מכובדת וידועה, אנשים היו מחפשים אותה. היא עלתה לישראל בשנת 2001, בגיל 71, וכבר לא עבדה פה.
"אמא שלי כל הזמן עבדה ולמדה. אני זוכרת את הנסיעות לקורסים והשתלמויות. ראיתי שהיא עובדת קשה אבל היא אף פעם לא התלוננה. גם לא הרגשתי שאנחנו הילדים משלמים מחיר - שמעתי מכולם איך היא עוזרת וזה מה שהיה לי חשוב, גם אני רציתי ככה. אני חייתי חיים של רפואה, הייתי 'מתבשלת בזה'. שיחקתי ב'רופא וחולה', הייתי מטפלת בבובות כל היום ולא חשבתי על אופציה אחרת.
היא רצתה שתלכי בדרכה?
"היא מאוד התנגדה, לא רצתה שאעבוד כרופאה כי מדובר במקצוע קשה ומורכב. אני התעקשתי".
שרה בת 91. "כשהתחילה הקורנה היא התחילה לשבת בבית. עד אז הייתה די פעילה. מצבה הידרדר ממש כמו כל המבוגרים, יותר הידרדרות פיזית. היא עדיין צלולה מאוד אבל קצת בדיכאון".
ד"ר פוליה שנפלד-הלפרין ז"ל
רופאת עור ומין, 1986-1899
"פוליה הייתה אמא של אבא שלי", מספרת אנה, "היא עלתה ארצה עם בעלה, אסיר ציון, כשהייתה בת 70, גרה בחולון ועבדה גם בארץ כרופאת עור ומין עד גיל 80, בעיקר כי הייתה צריכה לעזור לאחותה שנשארה בברית המועצות.
"למעשה לא הכרתי אותה כל כך. בברית המועצות סבא וסבתא שלי לא גרו איתנו באותה עיר וכשהם עלו לישראל, בשנות השבעים, זה היה בתקופת 'מסך הברזל' והיה מסוכן אז לשמור על קשר עם קרוב משפחה שעשה עלייה. את אבא שלי פיטרו מהעבודה בעקבות העניין, הוא היה קומוניסט נאמן וראה לנכון לדווח. אני זוכרת שממני הסתירו את העלייה שלהם לארץ כדי שלא אגיד שום דבר.
"הקשר שלה היה בעיקר עם אחותה שנשארה בבריה"מ, והייתה מקבלת ממנה מכתבים בסתר. בגיל 80 היא נדרסה ובעקבות הפציעה היא הפסיקה לעבוד, והיא נפטרה בגיל 86".
