בשיתוף יאנסן
פאנל קוליטיס - קרוהן
בימים בהם חולים מתלוננים על יחס קר, מהיר ולא אישי מצד רופאים, צריך גם להסתכל על מקרים הפוכים, שקורים לא מעט. כך למשל, הקשר המיוחד שנרקם בין מיכל עמית והפרופ' אפרת ברוידא, מנהלת היחידה לגסטרואנטרולוגיה ילדים ומומחית גסטרו מבוגרים, במרכז הרפואי שמיר. השתיים נפגשו לראשונה לפני 22 שנים כשמיכל אובחנה עם קרוהן. מאז הן חולקות את הטיפול במחלה, אבל לא רק.
תסבירו לנו על הקשר המיוחד ביניכן?
"פרופ' ברוידא: "אנחנו כמו שתי חברות, כי אנחנו מכירות הרבה שנים, אבל אני עדיין הרופאה, והאחריות שמוטלת עליי לדאוג שמיכל תהיה בסדר, היא אחריות גדולה. חלק גדול מהצלחה, זה האמון שהמטופל נותן במטפל, והיכולת שלנו לקבל את ההחלטות ביחד ולהבין מה הכי טוב למיכל כדי שנמשיך יחד ונצליח".
מיכל: "נפגשנו כשאובחנתי עם המחלה. ישבתי מולה עם הוריי עם חלומות מפה ועד הודעה חדשה. אז לא הייתה מודעות למחלה, ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת. לקח לי זמן להבין שזה לא מחלה שתעבור עם אנטיביוטיקה. אמנם היא הסבירה לי שזו מחלה כרונית, היא אפילו אמרה לי שהחיים שלי ישתנו, אבל אני לא באמת הבנתי מה יקרה איתי באמת בעתיד. עברתי שתי כריתות מעי, תרופות חדשות, והכל בשיתוף פעולה עם פרופ' ברוידא".
פרופ' ברוידא, איך נראה מבחינתך, קשר כזה, זה הרי לא משהו שאנחנו שומעים עליו הרבה?
"בגלל שאני גם גסטרואנטרולוגית ילדים, זכיתי, לטפל ילדים מגיל מאוד צעיר. לשנות להם את היום ולהמשיך איתם הלאה, יש לי חולים שאני עוקבת אחריהם במשך שנים, אפילו 30 שנה כבר. יש לי חולים שאני מטפלת כבר בדור שני. בכל המחלות הכרוניות, הכי חשוב זה תקשורת נכונה, תמיכה והענקת טיפול מולטידיסיפלינרי לחולים. אצל כל אחד זה יכול להופיע בצורה שונה. חשוב להסביר לחולים שהם לא לבד במערכה, שאנחנו, הצוות המטפל, נמצא את הדרך, את הטיפול הכי טוב בצורה משולבת".
אז הטיפול נקבע על ידי שתיכן במשותף?
מיכל: "אנחנו משתפות פעולה באופן מלא, כי כמו שפרופסור ברוידא הסבירה, זו מחלה אינדיבידואלית, אצל כל אחד זה מופיע אחרת, והיא מתחשבת בכל הגורמים שמסביב. איבדתי את הוריי השנה ופרופסור ברוידא הייתה מודעת לזה והיא התאימה לי טיפול שלאו דווקא יתאים לחולה אחר. היא מכירה את המשפחה שלי, אז זה חשוב, היא לוקחת את כל הנתונים ואנחנו מגבשות טיפול מסוים שיתאים לי".
פרופ' ברוידא, אנחנו רואים, איך הרופאים כורעים תחת העומס. איך אפשר לשלב את כל ההתחשבות הזו בתוך חמש דקות שיש לך עם חולה או טיפה יותר?
"זה נכון שהזמן מאוד מוגבל ויש לחץ עצום, אבל כשמגיע מטופל אליי אז אני רואה למה הוא הגיע, ואם זה לא ביקור ראשון אז אני ניגשת לנקודה הרלוונטית, ואתייחס למה שאותו מטופל מבקש לפתור כרגע. אם לא הספקתי לגמור את הכל בעשרים דקות שיש לי, אז אנחנו נקבע עוד פגישה.
"בסופו של דבר אני מאמינה שרוב הרופאים אנשים תקשורתיים והמטופל מאוד חשוב לנו, אחרת אתה לא רופא, זה הייעוד שלנו, תקשורת זה חלק מהמקצוענות הרפואית, היום זה לדבר לשמוע, אנחנו אמפתיים".
בבתי ספר לרפואה מקדישים זמן ליחסים הבין אישיים?
"בהחלט. אני חלק מבית הספר לרפואה בתל אביב ויש את החוג לחינוך רפואי ותקשורת. אנחנו משתפרים עם הזמן, זה בכל בתי ספר לרפואה היום, יש דגש מאוד גדול על הקשר עם החולים. הסטודנטים כבר מהיום הראשון נכנסים לזה, אי אפשר להיות רופא טוב בלי זה. החולה היום הוא מגיע אליך עם הרבה אינפורמציה, גוגל פתוח, אתה צריך להתחרות עם הגוגל. אבל מה שלגוגל אין זה את האמפתיה והאנושיות שיש לנו, אז זה שילוב של שני דברים.
"כמובן שזה לא יהיה רק להיות נחמד לחולה בלי לטפל בו, כי אני אחראית למשל, שהמחלה של מיכל תהיה שקטה, אז אני כן אציע לה את הטיפול שאני חושבת שצריך, אבל אם מיכל באותו רגע מפחדת מהטיפול, היא תחשוב על זה. הרופא שמכיר את האזור צריך לדעת מה הטיפולים הנכונים אבל הוא לא יכול להתעלם מהסיטואציה שהחולה נמצא בו".
מיכל את חושבת שהטיפול בך היה מצליח פחות אם מולך לא היה רופא שלא ממש מדבר איתך בפסים אישיים?
"בוודאות. הקשר בין שתינו עושה את ההבדל".
בשיתוף יאנסן
