כדרכם של אסונות גם זה שהפך את חייו של נאור ארוש (23), קרה באופן פתאומי כשהרגל השמאלית שלו שותקה ואחריה גם הימנית. בתוך שעות כל גופו מהחזה ומטה כבר היה ללא תחושה כשסכנת שיתוק מרחפת עליו. "זה נפל עלי בכזה בום שלקח לי זמן לעכל בכלל את המצב החדש שלי, כשאת הרמזים הראשונים למה שצפוי לי, קיבלתי בקטנה במהלך טיול שעשיתי עם חברים שלי באיטליה". תוך יממה מרגע שחזר, הובהל לניתוח חירום ואחריו לחודשי שיקום ארוכים במרכז לוינשטיין.
כעת, כשהוא רגע לפני השחרור מהמחלקה ומעבר לאשפוז יום, הוא מספר: "הגעתי לפה משותק על מלא ועכשיו אני כבר הולך. מסתייע במקל אבל הולך. יחלוף זמן עד שהשיקום יתקדם ותחושות שאיבדתי יחזרו. עכשיו אני עובר מהשיקום לאשפוז יום ועד שאני רץ, אני לא משתחרר משם". צפו בו במהלך טיפולי השיקום:
נאור ארוש בשיקום
(קרדיט: נאור ארוש שיקום)
במהלך שירותו הצבאי היה לוחם ביחידת העילית מגלן, מדריך קרב מגע בחטיבת הקומנדו ועם שחרורו החל לעבוד בחברה של אביו. ארוש בן ה-23 מתנשא לגובה של 1.82 ועד האירוע ששינה את חייו מהקצה אל הקצה, היה בריא לחלוטין. במהלך הטיול, הוא חש כאבים בגב, אבל לא ייחס לכך כל חשיבות. "זה היה בקטנה ולא חשבתי שזה משהו רציני בכלל. השוויתי את זה לכאבים שהיו לי כשבסדיר נפצעתי שבע או שמונה פעמים בקרסול. אני זוכר שזה כאב לי מאוד, אבל לא עצר אותי או מנע ממני להמשיך בפעילות הצבאית העצימה".
בטיסה חזרה לארץ החמיר מצבו. הוא חש נימול ברגל שמאל, עד כדי כך שלא יכול היה ללכת. "שפשפתי את הרגל ואחרי הנחיתה בנתב"ג התרוממתי לעמידה ונפלתי על רצפת המטוס. החברים שלי נאלצו לתמוך בי כדי לצאת מהמטוס", הוא מספר וניכר עליו שגם עכשיו, חמישה חודשים אחרי האירועים, הוא לא מאמין שזה קרה לו.
"בנסיעה הביתה הרגשתי שנימול חוזר לרגל, וכשהגעתי, סיפרתי לאמא שלי שקצת כאב לי הגב והיה לי נימול ברגל, והיא צחקה עליי, שאני רק מנסה להתחמק מחזרה לעבודה. רק כשסיפרתי לה שכבר 24 שעות לא הצלחתי לתת שתן, היא נבהלה והיא ואבא שלי פינו אותי למיון של בית החולים בני ציון בחיפה. שם חיברו לי קטטר לשלפוחית וניקזו שני ליטר שתן, והתחילו להריץ אותי לבדיקות הדמיה.
"במהלך הבדיקות הרגשתי שאני מאבד תחושה ברגל שמאל לחלוטין. זה היה מפחיד מאוד, ולא הבנתי מה קורה לי", הוא נזכר, "בעקבות זה הבהילו אותי לבדיקת MRI, ואחרי הפענוח ניגש אלינו רופא, שאמר שאובחן אצלי דימום בחוט השדרה, דימום קברנומה - צבר כלי דם לא תקין שמתפתח במוח או בחוט השדרה מסיבות לא ידועות, שרק מקצתן הן על רקע גנטי. ממדי הקברנומה, הם מילימטרים ספורים אבל כשמתפתח בה דמם, מסתכן החולה בשיתוק, ושצריך לפנות אותי מיד לרמב"ם".
כשהגיע לשם, הרופאים החליטו להמתין ולאשפז אותו להשגחה במחלקה. "אמא שלי לא אהבה את ההמתנה הזו והחליטה להעביר אותי לבילינסון", הוא מספר. "כשהגעתי לשם, רגל שמאל כבר הייתה משותקת לחלוטין ובקושי יכולתי להזיז את רגל ימין. הרופאים החליטו לאשפז אותי במחלקה הנוירוכירורגית ובמקביל קבעו לי תור לניתוח בימים הקרובים".
נאור ארוש: "מהרגע שהחלטתי, לא ראיתי בעיניים ונתתי עבודה, כשאני פותח וסוגר את חדר הכושר וחדרי הטיפולים ומגיע כבר בשמונה עם המנקה. כשמתבטל למישהו טיפול, מיד מזמינים אותי כי יודעים שאני חזק על זה. לא פעם בגלל טיפול ויתרתי על ארוחה. בימים שהמכונים פתוחים עד השעה שש בערב, אני מגיע להתאמן גם אחר הצהריים ויוצא משם כשהצוות מסיים"
ארוש לא הספיק לעבור אפילו לילה אחד במחלקה, כי במהלכו הפסיק להרגיש את גופו מבית החזה ומטה, והובהל לניתוח דחוף. את הניתוח ביצעו פרופ' אייל יצחיאק, מנהל היחידה לניתוחי עמוד שדרה ופרופ' שגיא הרנוף, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבילינסון. "נאור הגיע אלינו עם הפרעה נוירולוגית שהחמירה בתוך שעות וכדי לעצור את הנזק הנוירולוגי, כלומר את השיתוק, עלה בדחיפות הצורך לנתח אותו. מדובר בניתוח לא-שגרתי, מסובך ומורכב הדורש מיומנות ביצוע גבוהה ועדינות רבה, כי פוטנציאל הפגיעה הבלתי הפיכה הוא גבוה. למה הדבר דומה? דמיינו ארון חשמל ואת סעף צמת החוטים השזורים יחד. כך מבנה חוט השדרה, מעוצבב בדחיסות וסבוך וכשקברנומה מתפתחת בתוכו, כל תזוזת יד מילימטרית של המנתח בזמן הכריתה שלה עלולה לשבש ולשנות מהלך חיים", מתאר פרופ' הרנוף.
הוא מסביר: "הניתוח מתבצע תחת מיקרוסקופ כשהחולה שוכב על הבטן, והוא אורך שעות ארוכות בשל מורכבותו. דרך חתך בגודל 5 ס"מ מקו האמצע של הגב, חשפנו בזהירות את האתר הניתוחי, ובזהירות הנדרשת כרתנו את הקברנומה שהתפתחה והתלפפה סביב עצבי חוט השדרה ועליהם ואת החוליות באזור הניתוחי קבענו בפלטה ובברגים רפואיים".
אחרי יממה בטיפול נמרץ, עבר למחלקה הנוירוכירורגית למשך שלושה שבועות. אחר כך עבר הועבר במיטה לבית לוינשטיין. "יצאתי מהניתוח כמו שנכנסתי אליו, 100% סיעודי ומבוהל מהאפשרות שהמקסימום שאגיע אליו יהיה כיסא גלגלים", הוא אומר. "הגעתי לבית לוינשטיין בשכיבה כי אפילו לשבת לא יכולתי. האיבר היחיד שקצת זז לי בפלג הגוף התחתון היה הבוהן ברגל ימין. הייתי מבואס מאוד כי התחלתי להבין את חומרת הפגיעה".
צוות רב תחומי שכלל רופאי שיקום, עו"ס, פסיכולוגית פיזיותרפיסטיות ומרפאה בעיסוק התכנס להערכת מצבו. "אבחנו שרגל ימין חלשה והשמאלית ללא תנועה ותפרנו לו חליפת שיקום תוך כדי הליכה ובהתאם להתקדמות שלו", מתארת ד"ר דיאן מיכאלי, סגנית מנהל המחלקה לשיקום שדרה ע"ש אורנשטיין במרכז לשיקום לוינשטיין מקבוצת כללית.
ד"ר דיאן מיכאלי צילום: דוברות המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין"בפגיעה בחוט שדרה אין הרבה מה לעשות כדי לגרום להתאוששות עצבית. אבל לעצם גירוי מערכת העצבים המוטורית והפעלתה יש פוטנציאל שיקומי", היא מסבירה ומוסיפה כי עיקר הקושי הוא בשיקום השליטה על הסוגרים ולכן מלמדים את המטופלים לצנתר באופן מתוזמן את שלפוחית השתן, להשתמש בתרופות יומיות להסדרת פעולת המעי שאינו מתכווץ ובהמשך הם עוברים גם שיקום מיני. "מין הוא לא רק חדירה ולכן מלמדים את המטופלים כיצד לייצר עונג באזור שלא מרגיש".
ארוש נרתם לשיקום במלוא המרץ והכוונה לצאת מזה ולעמוד שוב על הרגליים: "מהרגע שהחלטתי, לא ראיתי בעיניים ונתתי עבודה כשאני פותח וסוגר את חדר הכושר וחדרי הטיפולים ומגיע כבר בשמונה עם המנקה. כשמתבטל למישהו טיפול, מיד מזמינים אותי כי יודעים שאני חזק על זה. לא פעם בגלל טיפול ויתרתי על ארוחה. בימים שהמכונים פתוחים עד השעה שש בערב, אני מגיע להתאמן גם אחר הצהריים ויוצא משם כשהצוות מסיים. הגעתי משותק על מלא ועכשיו אני כבר הולך, מסתייע במקל אבל הולך. יחלוף זמן עד שהשיקום יתקדם ותחושות שאיבדתי יחזרו. מהשיקום אני עובר לאשפוז יום ועד שאני לא רץ, אני לא משתחרר" .
המטפלים בבית לוינשטיין לא נשארו אדישים לכוח הרצון הכביר שלו. "מרשים היה לראות אותו כל כך חדור מטרה וטעון במוטיבציה מטורפת להתקדם. לא היה רגע שבו הוא חש קורבן או ריחם על עצמו", היא מספרת. "הוא נתן את כולו ובתוך חודשי השיקום שעבר, הוא השתפר תפקודית מעל המצופה", אומרת ד"ר מיכאלי. "נאור הוא הדוגמה להשפעת הרוח על הנפש, על הגוף והתקווה על הייאוש".
