כשאני עוצר לרגע ושואל את עצמי איפה הכול התחיל, הזיכרון הראשון שעולה לי הוא תחושת הזרות שהייתה לי כבר בגיל 16. למרות העובדה שתמיד היו לי חברים, הרגשתי שאני לא מוצא את עצמי ושאין אנשים שאני יכול לדבר איתם באמת. הרגשתי שאני עוף מוזר. אהבתי לעסוק בנושאים הקשורים למטא-פיזיקה, ומכיוון שהחברים שלי לא מצאו בזה עניין, הייתי מוצא את עצמי מבלה איתם רק כדי להעביר את הזמן. זה גרם לי להרגיש לבד. במקביל, מצאתי את עצמי מתקשה בלימודים. המסגרת של התיכון הייתה נוקשה עבורי. פתאום הזיכרון הצילומי שלי לא הספיק, והייתי צריך להתמודד עם חומר לימודי רב והתחלתי לאבד את עצמי.
ואז הכול פרץ. העצבות השתלטה עליי. איבדתי חשק לעשות דברים, ולשום דבר כבר לא הייתה משמעות בעיניי. מסביבי כולם חיו את חיי הנעורים השמחים, ורק אני לא. בהתחלה לא שיתפתי במה שאני מרגיש ואפילו השתדלתי להסתיר. שאף אחד לא יראה ולא יידע. חשתי בושה גדולה, והיה לי קשה להבין איך הגעתי למצב הזה. ככל שחלף הזמן, הרגשתי שאני מפספס את השנים הכי טובות בחיים, וזה גרם להחמרה במצב הרוח שלי. לא ידעתי מה יש לי, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. לאחר שסיפרתי למורה שלי שאני כבר לא מכיר את עצמי וצריך עזרה, היא הפנתה אותי ליועץ בית הספר, שלא חשב שמשהו לא בסדר איתי. רק היום אני יודע שמה שקרה לי באותה תקופה נקרא דיכאון.
כשהייתי בן 16, לא דיברו על דיכאון, לא היה באינטרנט מידע על דיכאון, ואפשר לומר שהנושא היה טאבו. חוסר ההבנה שלי ושל הסביבה הוביל אותי להמשיך את החיים לצד הקשיים שחוויתי, אבל מהר מאוד המחלה התעצמה, ואי אפשר היה להתעלם ממנה.
הסתכלתי במראה והבנתי שאני לא אותו בן אדם
בפעם השנייה שבה הדיכאון הרים שוב ראשו בעוצמה, הייתי בן 19. זה קרה כשהתקבלתי לגיבוש סיירות בצבא ועמדתי להתחיל את דרכי כלוחם בצה"ל. תמיד חלמתי על שירות צבאי משמעותי, וגם היו לי הנתונים הפיזיים המתאימים, אבל רגע לפני שהחלום התגשם, הכול נהרס. שוב איבדתי את עצמי לגמרי. בכיתי ללא הפסקה. הרגשתי שאין לי ודאות ושאיבדתי שליטה על החיים. כששיתפתי את המפקדים שלי במצב, הם הפנו אותי לקב"ן שקבע שאני לא כשיר להיות לוחם, והחליט להעביר אותי למשטרה הצבאית. ההחלטה הזו רק החמירה את המצב. לא ראיתי את עצמי מצליח להתמודד עם זה, וברחתי הביתה. הבריחה הזו זיכתה אותי ב-21 ימי מחבוש ובפגישה נוספת עם קב"ן, שהפעם קבע שאני צריך לראות פסיכיאטר.
"חשתי בושה גדולה, והיה לי קשה להבין איך הגעתי למצב הזה. ככל שחלף הזמן, הרגשתי שאני מפספס את השנים הכי טובות בחיים, וזה גרם להחמרה במצב הרוח שלי. לא ידעתי מה יש לי, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר"
הפסיכיאטר אבחן דיכאון מז'ורי והנחה אותי לקחת בפעם הראשונה תרופה נוגדת דיכאון. הטיפול התרופתי הצליח חלקית. קיבלתי קצת אוויר, אבל הבעיה לא נעלמה. התחושות הקשות של עצבות, חוסר הערכה עצמית, נדודי שינה, חוסר תיאבון וירידה במשקל המשיכו ללוות אותי גם אחרי שהשתחררתי מהצבא.
ואז הוא היכה בפעם השלישית. יום אחד קמתי משינה, הסתכלתי במראה והבנתי שאני לא אותו בן אדם שהלך לישון אתמול בלילה. התעוררתי "דפוק", עם מחשבות קשות והחלטה שאין משמעות לשום דבר שהשגתי בחיים. מהרגע שהדיכאון השתלט עליי שוב, עזבתי את העבודה שלי ואיבדתי בתוך שנה 20 קילו. הפסקתי לאכול. לפני שהדיכאון פרץ, הצלחתי להתאמן ולעשות ספורט כמה שעות מדי יום, ופתאום גם זה נפסק. לא יכולתי לעמוד בזה פיזית. הפסקתי לישון לגמרי. שכבתי שעות במיטה וניסיתי להרגיע את עצמי, ללא הצלחה.
כשאנשים ראו אותי, הם נבהלו
בהתייעצות עם הפסיכיאטר שלי הגעתי למסקנה שהטיפול התרופתי לא עובד ושהגיע הזמן לנסות כיוון אחר ולשלב סוגים שונים של תרופות. גם זה לא עזר. המשכתי לחיות עם תסמיני דיכאון קשים: לא ישנתי, לא אכלתי, לא התקלחתי. כשאנשים ראו אותי, הם נבהלו. העיניים הכבויות שלי והרזון העידו שמשהו לא בסדר.
ככה המשכתי לחיות שמונה שנים נוספות. הסתובבתי בעולם בתחושה ששום דבר לא טוב. המציאות הייתה צבועה באפור. הרגשתי שאני אשם במצב הזה ושהבאתי אותו על עצמי. ניסיתי כל מיני שילובים של תרופות, הלכתי גם לטיפול פסיכולוגי – וכלום לא עזר. אבל לא ויתרתי. המשכתי לחפש טיפולים חדשים ושמעתי על תרופה חדשה שמסייעת גם למי שסובל מדיכאון קשה לטיפול. החלטתי לנסות, ואחרי כחצי שנה התחלתי להרגיש הקלה משמעותית.
"היום הדיכאון כבר לא משתלט עליי, ואני הרבה יותר מפויס עם עצמי ופחות שיפוטי. החשיבה שלי הפכה ליותר בוגרת והרבה יותר צלולה. גם הצלחתי לחזור להתאמן, ואני מרגיש שאני יכול לקבל החלטות על החיים שלי ולהוציא אותן לפועל"
סוף-סוף הרגשתי שינוי. היום הדיכאון כבר לא משתלט עליי, ואני הרבה יותר מפויס עם עצמי ופחות שיפוטי. החשיבה שלי הפכה ליותר בוגרת והרבה יותר צלולה. גם הצלחתי לחזור להתאמן, ואני מרגיש שאני יכול לקבל החלטות על החיים שלי ולהוציא אותן לפועל. בזכות הטיפול החדש הצלחתי לראות מהצד פחדים שהתמודדתי איתם שנים, ולהתבונן בהם מפרספקטיבה שונה. הצלחתי להבין את הגורמים לבעיה שלי, והיא התחילה לאבד מאחיזתה.
לאנשים שסובלים מדיכאון קשה לטיפול, אני אומר: יש כיום אפשרות להתמודד עם דיכאון עמיד לטיפול. החידושים התרופתיים מעניקים תקווה לאלפי אנשים.
פסיכיאטר: "הדיכאון נעשה מצב כרוני - אבל יש פתרון"
ד"ר נסאר חלים, רופא מומחה בפסיכיאטריה, אחראי על היחידה לטיפול בדיכאון עמיד ב"מרכז הרפואי לבריאות הנפש מזור" שבעכו, מסביר: "'דיכאון מז'ורי' או 'קליני' הוא מצב שנמשך לפחות שבועיים ושיכול להימשך גם חודשים, ובמהלכו סובל האדם ממצב רוח ירוד, מהיעדר מוטיבציה, מייאוש, מחוסר אנרגיה, מחוסר ערך עצמי ומחוסר ביטחון. מטופלים מספרים שהם גם מרגישים חלשים יותר ושהכול נעשה קשה: הם פוקחים עיניים בבוקר ולא יודעים איך להתחיל את היום, מתקשים לצאת מהמיטה. גם הרגלי התיאבון משתנים, ויש פגיעה בכושר הריכוז.
"אדם שסבל מאפיזודה אחת של דיכאון מז'ורי נמצא בסיכון של 50% לפתח אפיזודה נוספת, וככל שיש יותר אפיזודות, עולה הסיכוי לאפיזודות נוספות, ומתקצר הזמן ביניהן. מדובר בתהליך שמחמיר ועלול להפוך למצב כרוני: הדיכאון הופך למצב שאינו נגמר.
ד"ר נסאר חלים"אחד הגורמים המרכזיים בהתפרצות של דיכאון הוא נטייה גנטית, אבל לא כל אדם שיש לו קרוב משפחה שסובל מדיכאון מז'ורי יסבול גם הוא מהמחלה. אם האדם גדל בסביבה תומכת וטובה, בלי גורמי סטרס משמעותיים, הוא כנראה לא יפתח את המחלה למרות הנטייה הגנטית.
"אשר לטיפול – אם הדיכאון קל יחסית, נמליץ תחילה על טיפולים לא תרופתיים כמו פסיכותרפיה. בדיכאונות יותר קשים נמליץ על טיפול תרופתי, כשהמומלץ ביותר משלב טיפול פסיכולוגי. לאנשים הסובלים מדיכאון עמיד לטיפול ניתן להציע תרופה הניתנת במשאף ושמסייעת להפחית את עוצמת הסימפטומים של המחלה בכ-50% בתוך ארבעה שבועות. המטופלים חווים תופעות לוואי במהלך הטיפול, כמו עייפות וישנוניות, אבל הן בדרך כלל חולפות בתוך שעות ספורות".
שי נחום הוא בן 34, מאמן כושר, תושב טירת הכרמל
