מאות אלפי חתולים, אם לא יותר, חייבים את חייהם לאישה אחת, ריבי מאיר, שלפני 30 שנה השקיעה את כל כספה בהקמת "העמותה למען החתול בישראל" ובהמשך יזמה את "בג"ץ החתולים" המפורסם, שהפך את החתול הישראלי לחיה מוגנת באופן רשמי. הרעלות – OUT, עיקורים וסירוסים – IN. יחד עם ריני עמירן, בת זוגה ושותפתה, היא הקימה מרכז מומחים לחתולים (טו פור קאטס) והן גם כתבו ספר הדרכה, "חתולים, עולם של אהבה".
קראו עוד:
אבל הגלגל התהפך: בימים אלה, חודש אחרי שעברה ניתוח מסובך להוצאת גידול סרטני מהלבלב, מאיר (61) הגיעה לחרפת רעב. בתו של מרדכי מאיר ז"ל, האיש שבנה את מגדל שלום, גורד השחקים הראשון בתל־אביב, פנתה לגיוס המונים בשאיפה להגיע ל־150 אלף שקלים. זה החוב שרובץ עליה מאז אובחנה מחלתה. הסכום, שעדיין רחוק מהישג ידה, ישמש גם להאכלה יומית של כ־100 חתולים. "הם תלויים בנו", היא אומרת. "אם נפסיק לקנות, מדי חודש, עשרה שקים של מזון יבש, שכל אחד מהם עולה 150 שקלים, הם עלולים להתפגר".
את מתכוונת לחתולי רחוב.
"תמחקי, תמחקי", היא גוערת בי, "זה מונח עתיק. בשנים הטובות שלי, כשנסעתי להשתלמויות וכנסים, הבאתי ארצה את הלקסיקון החדש. באירופה ובארצות־הברית מדברים היום על 'חתולי קהילה' מפני שזה מה שהם. החתולים שאין להם בית, הם חלק מהנוף, מהחיים, מהסביבה. אני מאמינה מאוד בכוחה של קהילה. המון שנים נתתי את כל מה שהיה לי לחתולים. אין לי חרטות, עשיתי את זה באהבה, קידמתי את מצב החתולים בארץ בצורה בלתי רגילה. עכשיו אני נאלצת לבקש לעצמי את מה שעד כה ביקשתי עבור חתולי הקהילה – קצת חמלה".
4 צפייה בגלריה
ריבי מאיר ואחד מחתוליה. "כשעשיתי את הכימו, תשעה סבבים, גיהינום, שני חתולים היו צמודים אליי"
(צילום: אביגיל עוזי)
איך ייתכן שבתו של מרדכי מאיר, שבשנות ה־60 היה מראשי המשק הפרטי, מגיעה לפת לחם?
"אני בת הזקונים של הוריי", היא מספרת. "נולדתי, אחרי שלושה בנים, כשאבא היה בן 48 ואמי, רבקה, בת 40. זה היה מאוד יוצא דופן באותם ימים. גרנו בבת־ים, בבית על הקרקע עם מגרש טניס, בריכת שחייה והמון חתולים וכלבים. בעשור האחרון לחייו אבא אובחן כחולה אלצהיימר ובהשפעת המחלה הוא עשה לא מעט טעויות כלכליות. לא נישלו אותנו מהירושה, אבל ארבעתנו קיבלנו סכום מאוד צנוע. רוב הרכוש הועבר לצאצאים של משה, אחיו".
אבל אביך היה יזם ואיש ציבור וממייסדי הפועל תל־אביב.
"בשנה שבה נולדתי הניחו את אבן הפינה למגדל שלום, והוא נחנך כשהייתי בת חמש. אנשים קראו לו 'כל בו שלום' מפני שזה היה הכל בו הראשון בישראל, אבל החנויות שכנו רק בשלוש הקומות הראשונות. אבי תמיד תיקן וקרא לו 'המגדל', ולי קראו 'ילדת המגדל'. הוא היה מרכז כלכלי, התקיימו בו הרבה אירועים והרבה פעמים הוא עלה לכותרות בעקבות מתאבדים. אני זוכרת שאבא היה חוזר מהעבודה ומספר: 'היום ראיתי עוד מישהו עף מול החלון שלי, בדרך למטה'. הגג היה מקום מאוד איני להתאבד, עד שהקיפו אותו בגדר".
וההון?
"הכסף נגמר לונג טיים אגו. הקמתי את העמותה מכיסי הפרטי, ולא רק שמעולם לא משכתי משכורת – מימנתי את העמותה. שעבדתי את הבית הפרטי שלי ברמות השבים בניסיון להוציא אותה מהבוץ, ומכרתי אותו כיוון שהעמותה לא הכניסה כסף, היא רק הצילה מיליון חתולי קהילה ממוות בהרעלה. אני לא מצטערת, אבל אין לי נכסים ואין לי עודפים".
מאיר, שבעת הקמת העמותה הייתה בזוגיות עם גבר ואמא טרייה לבן, שכרה לעבודה את ריני עמירן (56) נשואה פלוס שתיים ממושב חוגלה. "כשראיתי את המודעה של חיפוש עובדים לעמותה, הרגשתי שחלום חיי מתגשם מפני שחתולים הם אהבת חיי. התחלנו לעבוד יחד וראינו מקרים מזעזעים של התעללות בחתולים, שהדגימו לנו את הצד המכוער של האדם, אבל היו גם רגעים יפים. שמחנו עם כל אדם שבא לאמץ וביקש הדרכה".
"היום זה עולם אחר", מאיר מעירה. "באירופה, וגם בארצות־הברית, החתולים עקפו את הכלבים והפכו למספר 1 בחיות מ... נו, איך קוראים לזה?"
"גרנו בבית על הקרקע עם מגרש טניס, בריכת שחייה והמון חתולים וכלבים. בעשור האחרון לחייו אבא אובחן כחולה אלצהיימר ובהשפעת המחלה הוא עשה לא מעט טעויות כלכליות. לא נישלו אותנו מהירושה, אבל ארבעתנו קיבלנו סכום מאוד צנוע"
"חיות מחמד", בת זוגה שולפת.
"חס וחלילה", מאיר מתרגזת. "חיות מחמד הן כמו צעצוע. המונח המקצועי הוא 'חיה מלווה' והוא מעיד על החשיבות של בעלי החיים בחיינו. כשעשיתי את הכימו, תשעה סבבים, גיהינום, שני חתולים היו צמודים אליי – אמיל וג'ינג'ה. אמיל לא זז ממני לדקה".
הוא היה בבית החולים?
"לא, לצערי אסור. חלק מטיפולי הכימו נעשו כאן, בבית, ואמיל שכב עליי, עשה ממני כרית ופינק אותי בליטופים. הוא בן שמונה והוא איתנו מגיל יום. אמא שלו המליטה והביאו אותה אלינו, עם שלושת הגורים. התוכנית הייתה לחפש להם בתים, אבל כמו תמיד הם נשארו אצלנו. אמיל, בטי וג'רי. אמיל", היא מתאמצת להזדקף, "איפה אתה? בוא נספר לעיתונאית על שרימפי".
שרימפי?
"ככה אני קוראת לסרטן שלי. הוא קטן, 4 סנטימטרים. אכלתי גיהינום בכימו והיא לא הצליחה להקטין אותו, אז נכנסתי לניתוח. אמרו לי שהוא יהיה קשה ומסובך. אני לא מאמינה במלחמות. להיאבק בסרטן זה לא הסגנון שלי, אני באה מחמלה ואהבה. לכן המצאתי לי את הדמות של שרימפי, סרטן קטן שאני מחבקת אותו ולאט-לאט מובילה אותו למקום שאליו הוא שייך – לים".
4 צפייה בגלריה
אחד החתולים שלה. "סביב הבית יש 35 חתולים, אבל כל יום אנחנו מאכילות יותר מ־100"
(צילום: טליה לבב)
אהבה בת 20
בראיון שערכתי איתן לפני 13 שנה, סיפרו השתיים על העבודה שהולידה סיפור אהבה. "היינו חברות טובות ודיברנו בעיקר על חתולים", סיפרה ריבי, "וגם כשכל אחת מאיתנו חזרה הביתה, המשכנו לדבר בטלפון על החתולים והעבודה".
"היו לנו המון מחסומים נפשיים", העידה ריני. "אני לא אתפלא לגלות שאנשים שהסתכלו עלינו מבחוץ ראו, הרבה לפנינו, את מה שאנחנו סירבנו או לא יכולנו לראות".
ערב אחד, אחרי העבודה, ריני הזמינה את ריבי לבית קפה ושתיהן נבהלו מהמתח שעמד באוויר. כל אחת מהן חזרה לביתה ובדקה את הזוגיות שניהלה. ריבי הייתה הראשונה שנשברה. בערב ראש השנה, לפני 20 שנה, היא נתנה לריני מכתב רומנטי – וריני הבינה שהיא נקלעה לפרשת דרכים. "אמנם ההתקדמות שלנו הייתה איטית והדרגתית, אבל קלטתי שהגענו לנקודה שכבר אין ממנה דרך חזרה. אם אבחר להמשיך לחיות עם בעלי, זה אומר שאאבד את ריבי, וזו הייתה מחשבה שלא יכולתי להעלות בדעתי. סיפרתי לבעלי את האמת, שהתאהבתי בריבי. הוא גבר מקסים ורגיש וכך הוא הוא גם קיבל את זה".
עכשיו אני יושבת בבית השכור שלהן בשדה ורבורג. לפני שבע שנים הן עקרו למושב, מדירה שכורה בצנטרום של תל־אביב כדי להעניק מרחב ודשא לחתולים שמתרפקים עליהן. "אין ספק שהחתולים הם מלכי הבית", אומרת ריני ועוזרת לריבי להתיישב. היא גם זו שצובעת בגוון אדום את פלומת השיער הטרייה שמכסה את הקרחת שנלוותה לטיפולי הכימותרפיה.
אהבת נשים כמעט בת 20. על כיסאות פלסטיק במטבח הזעיר הן מתרפקות זו על זו כמו שתי חתולות שעדיין חוגגות את אהבתן. כאן גרות שתיהן – וכל הלהקה.
"אכלתי גיהינום בכימו והיא לא הצליחה להקטין את הסרטן, אז נכנסתי לניתוח. אני לא מאמינה במלחמות. להיאבק בסרטן זה לא הסגנון שלי, אני באה מחמלה ואהבה. לכן המצאתי לי את הדמות של שרימפי, סרטן קטן שאני מחבקת אותו ולאט-לאט מובילה אותו למקום שאליו הוא שייך – לים"
כמה חתולים יש בבית?
"איך אמא רבקה, שהייתה לה אהבה גדולה לחיות, הייתה אומרת? 'לא אחד ולא שניים'. סביב הבית יש 35 חתולים, אבל כל יום אנחנו מאכילות יותר מ־100 חתולים. יש לנו פינות קבועות בשיכון דן וברמות השבים ועוד שתיים כאן, במושב. בסגרים, כל נסיעה להאכלה הייתה קשה מאוד. הווטרינרים הוציאו אישורי מעבר ל'מאכילים', אבל בכל צומת חיכו לנו שוטרים שהתייחסו אלינו כמו אל פושעות. פעם קיבלנו קנס של 5,000 שקלים על הפרת הסגר, אבל בסוף ביטלו אותו. בעמותת 'נח' שמטפלת בארגונים להגנת בעלי חיים יש עורכי דין שמתנדבים ופותרים מקרים מיוחדים".
"העמותה למען החתול" נסגרה לפני 16 שנה, כשמאיר ירדה מנכסיה, אבל היא מרשה לעצמה לא להצטנע. "עשיתי משהו", היא אומרת. "מהפכה. לפני 30 שנה, כשהתחלתי לפעול למען החתולים, אנשים האכילו אותם בסתר, פחדו מהשכנים. הפעילות של העמותה הגבירה את המודעות לחתולי הקהילה והוציאה את אוהבי החתולים מהארון. היום, האכלת חתולים זה טרנד, המון צעירים נכנסים לזה, יש ברשת דפים של עשרות אלפי 'מאכילים' שמחליפים ביניהם מידע, וזו גם פלטפורמה לחיי חברה. יש כאלה שמוציאים צלחת עם קצת שאריות ויש כאלה שקונים שקי אוכל על בסיס קבוע. בצד השני של הקשת יש המון מבוגרים, כאלה שבקושי מחזיקים את עצמם, אבל לא מוותרים על ההאכלה היומית. בעיניי זה יותר מטוב לב, זה סוג של אלטרואיזם, יש אנשים שפשוט לא יכולים לראות יצור חי סובל".
אבל מאהבה לא קונים במכולת.
"נכון. עד לקורונה התפרנסנו מהדרכות ומייעוצים, ובמקביל פתחנו בבית שלנו פנסיון חתולים לתקופות ארוכות. לא התעשרנו מזה, אבל שרדנו".
לפני שנה מאיר התחילה לחוש ברע. "כאבי בטן, חולשה, הלכתי לקופת חולים, רופא המשפחה אמר שהוא לא מתרגש מכאב שבא והולך, וככה עבר עוד חודש, והכאב חזר. בדיעבד, הרופאים טוענים שלא הרשמתי אותם כחולה רצינית. הבטן כאבה, אבל זה לא היה כאב היסטרי. והקורונה בעיצומה. ברנטגן קבעו לי תור לעוד חצי שנה. המשכתי לדרוש הפניה לאולטרה סאונד, וברגע שהטכנאית התחילה את הבדיקה ראיתי על פניה את התוצאה. היא זיהתה משהו חשוד, קראה לרופא, נשלחתי לאבחון מהיר בשיבא, עשו לי ביופסיה והופ – גידול סרטני בלבלב".
איך הגבת?
"ברגע הראשון זה סוף העולם. ברגע השני זה 'טוב, מה עושים?' הפרוטוקול היה חצי שנה של כימו, הקרנות ואז ניתוח. כשראו ששרימפי לא מתכווץ בכימו, ויתרו על הקרנות וישר לניתוח. הוציאו לי את הטחול והתריסריון, חלק גדול מהלבלב וגם 36 בלוטות לימפה. החדשות הטובות הן שהגידול הוצא בשלמותו ואין גרורות. עכשיו רוצים לתת לי עוד שלושה סבבים של כימו כדי לסגור עניין".
מתכוננת לפרויקט הבא
איך את מרגישה עכשיו, חודש אחרי הניתוח?
"מאז הניתוח ירדתי יותר מעשרה קילוגרמים בגלל שאין לי תיאבון ואני מאוד חלשה. בנוסף, יש לי תופעות לוואי של הכימו, תחושות של נימול בקצות האצבעות בידיים וברגליים, הן כל הזמן נרדמות. לפעמים אני לא מסוגלת לטפל בחתולים. זה החלק הכי קשה עבורי. הם אהבת חיי. קיבלתי מאה אחוזי נכות, אבל מהביטוח הלאומי עוד לא ראיתי שקל. אנחנו לא טובות בבירוקרטיה, גם בזה אני זקוקה לאיזה מתנדב. לקחנו הלוואות מהבנק והמונה ממשיך לדפוק. כמעט כל החתולים שלנו בני עשר פלוס. מי ייקח אותם? חתולי הבית הזקנים, שכבר נשרו להם השיניים, לא יכולים ללעוס מזון יבש, אנחנו מזמינות להם שימורים, עוד כמה מאות שקלים בחודש".
מאיפה את שואבת אופטימיות?
"אני חזקה ואני אצא מזה, אבל הכי חשוב זה לסגור את החוב, כדי שבעוד חודש־חודשיים, כשאתאושש גופנית, אוכל להסתער על המשימה הבאה".
והיא כבר יודעת מה המשימה הזו תהיה: "בשנים האחרונות התרחקתי מחתולי הקהילה מפני שלא היה לי כסף. ומה היה הדבר הראשון שריני סיפרה לי כשהתעוררתי מהניתוח? שאישה עשירה מסן־דייגו הגיעה לתל־אביב, ראתה את חתולי הקהילה שבאזור בית המלון, ורוצה לבדוק מה אפשר לעשות למענם. כבר עשינו כמה שיחות זום, והתחלתי לכתוב את התוכנית להקמת רשת מרפאות לעיקור וסירוס חתולים. זו הדרך היחידה למנוע את התרבותם. נכון לעכשיו יש בישראל כשני מיליון חתולי קהילה, שרבים מהם עוד לא מעוקרים. מי ידאג להם? אני!"
לתרומות - לחצו כאן
