"אני אלכוהליסט, מכור לקוקאין, לקניות, למריחואנה, לסקס ולתרופות מרשם. ואני גם סובל מבולימיה". הווידוי המטלטל הזה, שנאמר על ידי השחקן שמגלם את אלטון ג'ון בסרט "רוקטמן" כבר בסצנת הפתיחה, נזרק לחלל האוויר ומותיר בהלם את משתתפי קבוצת התמיכה למכורים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"ואיך היית כילד?" שואלת אותו הפסיכולוגית בקול מלא חמלה. אז מתחלפת הסצנה, ואנחנו חוזרים אחורה לימיו של אלטון כילד שסבל מיחס קשוח, מנוכר וחסר כל רגש או חיבה מצד הוריו. למרות זאת, כשהפסיכולוגית שואלת אותו איך היו היחסים עם אביו, עונה הזמר: "אבי היה בעל תשוקה למשפחה ולמוזיקה ותמיד חיבק אותי. הייתי בר-מזל והייתה לי ילדות מאושרת מאוד". תוך כמה שניות, בסצנה נוספת, נראה אלטון ג'ון הילד מבקש חיבוק מהאב, ואילו הוא מתעלם והודף אותו ממנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הדיסוננס הקיצוני הזה אופייני לאנשים שסובלים מניתוק רגשי, ומעיד על הדחקה של אירועים קשים בילדות - הדחקה שבמקרה של אלטון ג'ון (או כך לפחות לפי הסרט שהזמר היה שותף בהפקתו) הובילה אותו להתמכרות בניסיון לברוח מהכאב שחש כילד.
בשנים האחרונות סוגיית הזיכרון המודחק זוכה להתעניינות מחודשת בקרב פסיכולוגים ופסיכיאטרים, על אף שלא מדובר בתופעה חדשה אלא במנגנון שהתגלה לראשונה כבר בסוף המאה ה-19 על ידי זיגמונד פרויד, הנחשב לאבי הפסיכואנליזה.
בניסיונו להסביר את פעולתו של המנגנון דימה פרויד את הלא-מודע לפרוזדור גדול שבו מתרוצצים רחשי נפש כאילו היו יצורים קטנים. סמוך לו נמצא חדר צר יותר שבו שוהה התודעה, ואליו מבקשים היצורים להיכנס. על הסף שבין שני אלו עומד שומר קפדן (שכונה על ידיו "הצנזור"), והיצורים שאינם מוצאים חן בעיניו אינם מורשים להיכנס לחדר. מכיוון שהתחושה הסובייקטיבית של התקרבותם של תכנים "אסורים" למודעות היא חרדה, אצל כל אחד מאיתנו היצורים האלו הם שונים. לעיתים מושגת "פשרה" וכניסתם מתאפשרת, אולם במסווה. מצב מסוג זה יכול לקרות למשל במהלך חלום.
"הדחקה א-לה פרויד היא תהליך שמתרחש סביב כל מיני סוגיות המעוררות קונפליקט רגשי משמעותי, במיוחד בתקופת הילדות כשהנפש שלנו עוד רכה ומתקשה להכיל מצבים מציפים ומאיימים, והמנגנון הזה בעצם מאפשר לנו 'לא לזכור' את התכנים שהודחקו, ובהתאם לכך לחוות אותם שוב אבל באופן פחות מאיים", מסבירה ד"ר הדס מור-אופק, פסיכולוגית קלינית מומחית.
הביטוי הקלאסי להדחקה על פי פרויד הוא התסביך האדיפלי, המתאר מצב שבו הפעוט רוצה להיות האהוב היחיד על אימו. הפגנת גילויי חיבה מצידה כלפי בן זוגה, אביו של הפעוט, גורמת לזאטוט לתחושות קשות ולרצון ממשי "להיפטר" ממנו. הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת יוצרת מצב שבו מצד אחד הפעוט קשור לאביו, ומצד שני הוא תופס אותו כיריב. בקיצור, בלגן אחד שלם שמעורר אימה נוראית אצל הזאטוט.
פרויד מצא שמנגנון ההדחקה מאפשר לשכך את האימה על ידי פתרונות ביניים שמסייעים לפעוט להתמודד עם החוויה הקשה, כמו למשל להתאהב בחבר או חברה מהגן ומהכיתה, ובגיל מאוחר יותר להתחתן עם אדם שמזכיר את אחד מהוריו.
"יחד עם זאת חשוב לציין שהקונפליקט הראשוני בין הצרכים לא נעלם על ידי מנגנון ההדחקה, ולכן גם הצרכים לא קיבלו מענה הולם, למרות הפתרונות החלקיים שהשתמשנו בהם כדי להצליח לנהל את החיים שלנו", אומרת מור-אופק.
"יש מצבים שכמה שאני אדפוק את הראש בקיר לא יהיה להם פתרון, והם רק יכבידו על המודעות שלי כך שלא אוכל לתפקד, ולכן המוח פיתח מנגנון של אוטומטיזציה שמאפשר לי למצוא פתרונות לבעיה שלי. הבעיה היא שבמקרים שבהם אין פתרון, כמו למשל בתסביך האדיפלי, הפתרונות הם חלקיים בלבד ומקור ההיווצרות שלהם - הודחק. כך למשל, בניסיון לשכוח מזה שפעם הייתי מאוהבת באבא ורציתי להרוג את אמא, אני הופכת להיות תחרותית כמו אמי כדי להשיג בן זוג כמו אבי.
"הפתרון החלקי הזה לא רע, הבעיה מתחילה כשאנחנו משתמשים בו - או בכל פתרון חלקי אחר - בכל פעם כשאנחנו נתקלים במצבים שמזכירים לנו את הקונפליקט המקורי, מה שלא מאפשר לנו לענות על הצרכים שלנו במלואם. למרות שכיום, כשאנחנו בוגרים, הם כן יכולים לקבל מענה מלא ומספק יותר".
כולנו מדחיקים אירועים, מחשבות ורגשות שמעוררים בנו חרדה, עד כדי כך שהמוח שלנו מעדיף לאחסן אותם באזור שנעול מאחורי סורג ובריח. על פי פרויד, זה לא פתרון רע כל כך; בכתביו הוא הדגיש את חשיבות מנגנון ההדחקה בכך שהוא מאפשר לבני אדם לחיות זה לצד זה באופן מתורבת. הבסיס לרעיון הופיע במקביל להתייחסותו ליצר המוות (טנאתוס), אותו יצר שהוא הגדיר כתוקפני והרסני והניח כי הוא חלק מטבע האדם ומעורר בו דחפים חייתיים ועוצמתיים, שמטרתם להביא אותו לידי סיפוק.
פרויד ראה בהדחקה מנגנון שמטרתו להרחיק מהאדם את הדחפים להרג, לניצול ולאלימות בכך שהוא אינו מודע להם, וכך לאפשר לו לחיות תחת שליטה חברתית.
ד"ר מור-אופק, אני חייבת לציין שמנגנון ההדחקה נשמע כמו פתרון לא רע.
"בהנחה שהילדות שלך הייתה טובה בסך הכול ולא נחשפת למצבים שגרמו לך להיות בקונפליקט קשה מאוד עם עצמך, זה אכן מנגנון פונקציונלי ויעיל. הבעיה מתחילה כשיש יותר ויותר היבטים שהם מציפים ומאיימים, ואז הם גוזלים עוד תפקודים מנטליים, כמו מחשבות, רגשות ואפילו חוויות, לטובת הסתרת המידע המציף ומתפתחים סימפטומים שונים שמשפיעים לרעה על ההתנהלות ביומיום. בנוסף, ישנה השקעה תמידית של אנרגיה בניסיון לשמור על זיכרון הקונפליקט מתחת לפני השטח, וזה עלול להיות מאוד מתיש".
אילו סימפטומים יכולים להופיע?
"למשל, אם גדלתי עם הורים מאוד דומיננטיים שתפסו המון מקום בכל תחומי החיים בילדות שלי, אני עלולה למצוא את עצמי מאוימת או מוצפת, ועקב כך להדחיק כל מיני מצבים ראשוניים שבהם עמדתי בפני הפחד הנורא שהם יכעסו עליי ויגרמו לי להרגיש חסרת יכולת, מוגבלת ופגומה. בניסיון להתמודד עם הסיטואציות האלו, אני עשויה למצוא כל מיני פתרונות חלקיים שנובעים מעצם ההדחקה, כמו להיות מרצה מאוד או להזדהות עם אנשים חזקים ושתלטנים. הדבר הזה עלול במהלך השנים להתגלגל למקום שבו אני לא מעיזה לבטא את הרצונות שלי, ולקושי למצוא את מקומי בעולם".
רובנו משתמשים לא מעט במושג הדחקה בכל פעם כשאנחנו נתקלים באירוע שאנחנו מעדיפים לשכוח ממנו, ובלא מעט מקרים מדובר בטעות בזיהוי. "יש לפחות שלושה מנגנונים שמזכירים את מנגנון ההדחקה ומזוהים כך בטעות על ידי הציבור, כשבפועל מדובר במנגנונים אחרים", אומרת מור-אופק. "המנגנון הראשון הוא ההדחקה, כאמור. המנגנון השני הוא דיסוציאציה, או בשמו הנוסף ניתוק. מדובר בשדה שלם שמקושר מאוד לנושא של טראומה, וגם בו כולנו משתמשים במידה כזו או אחרת, אבל לעומת מנגנון ההדחקה שנחשב ליעיל, מנגנון הניתוק הוא בעייתי כי הוא מופיע בשלב שבו החוויה כל כך מציפה וקשה, עד שאם נחווה אותה במלואה אנחנו עלולים לצאת מדעתנו.
"הדוגמה הקלאסית לזה היא גילוי עריות או אלימות קשה, שבמהלכם העצמי מפסיק להיות נוכח בתוך הסיטואציה, והאדם למעשה לא נמצא שם. בהרבה מאוד מקרים - וזאת כנראה גם הסיבה לכך שנוצר בלבול עם מנגנון ההדחקה - אנשים שחוו טראומה מתקשים לזכור אותה, ולא רק אותה אלא גם את תקופת הזמן שבמהלכה היא התרחשה. כך נוצר מצב שבו אנשים סוחבים על גבם חלקי שנים שלמים, בעבר ובהווה, שנמחקו מזיכרונם. לצערנו, כתוצאה מכך הם גם עלולים לאבד את היכולת להישמר מפני סיטואציות דומות בהמשך".
ד"ר הדס מור-אופק: "אם גדלתי עם הורים מאוד דומיננטיים, אני עלולה למצוא את עצמי מאוימת או מוצפת, ולהדחיק מצבים ראשוניים שבהם עמדתי בפני הפחד הנורא שהם יכעסו עליי ויגרמו לי להרגיש חסרת יכולת, מוגבלת ופגומה"
הדחקה או ניתוק יכולים להופיע גם בהקשרים של אירועים קשים שלא קורים לנו ספציפית?
"השאלה שלך מובילה אותי למנגנון נוסף שהוא הכחשה, שגם אותו מבלבלים עם הדחקה. בשונה ממנה, הכחשה לא גורמת לנו לשכוח מאירועים שקשה לנו איתם, אלא פשוט מאפשרת לנו להתעלם מהם או לראות אותם בפן שמתאים לתפיסת עולמנו. דוגמה לזה למשל היא אנשים שאומרים שהמלחמה באוקראינה לא באמת דרמטית וקשה, זו רק התקשורת שמציגה אותה כך. האדם עצמו יודע ומכיר את פיסת האינפורמציה, אבל הוא מכחיש את ממשותה.
"יחד עם זאת, חשוב לציין ששלושת המנגנונים האלו הם בריאים בצורה מסוימת: אי אפשר כל הזמן להיות בחיבור רגשי לכל הדברים הקשים שקורים מסביבנו, אחרת נהיה בהצפה אינסופית. כלומר, חשוב לדעת להתמודד עם סיטואציות שמקשות עלינו, אבל לא חייבים כל הזמן להיות חשופים לכל זוועות העולם".
בדומה לגישה הפסיכואנליטית, גם המחקר הנוירוביולוגי תומך בתיאוריה של פרויד ובקיומו של זיכרון מודע ולא מודע. על פי המחקר מדובר בשתי מערכות-על של זיכרון: הזיכרון המפורש (שעליו אחראי אזור ההיפוקמפוס במוח) והזיכרון המובלע, הכולל את הזיכרון הרגשי (שעליו אחראי אזור האמיגדלה במוח). אירוע טראומטי נרשם הן בזיכרון המפורש, שמשתנה כל העת ומתמקד בפרטים הקטנים, והן בזיכרון המובלע, שלעומתו מקובע וזוכר התרשמות כללית. למרות האחסון המאובטח, התחושה המאיימת עלולה להציף אותנו שוב ושוב במהלך חיינו.
"הסיבה לכך שהאדם חווה פעם אחר פעם את אותו רגש לא נעים, היא החזרה שלו על שימוש באותם פתרונות חלקיים שמזכירים לו את הקונפליקט המודחק", אומרת מור-אופק. "פרויד הגדיר את המצב הזה כ'שובו של המודחק', שמשמעותו היא חשיפה לסיטואציות שונות שעלולות לעורר סוג של זיכרון, רגשי או גופני, לסיטואציה שחוויתי בעבר ואיימה עליי בזמנו, מבלי לזכור מהי בדיוק. בפסיכולוגיה הפסיכונאליטית הקלאסית אנחנו מכנים את זה 'הסימפטום'".
הוא נתפס כתופעה חיובית?
"יש משהו ביכולת של אדם לחוות את הרגש בעוצמה שבה הוא נחווה, שמסייע לו בהמשך למצוא מענה טוב ויעיל יותר לצרכים הרגשיים שלו, במקום להפעיל את המנגנון שנלמד בזמן שחווה את אותם אירועים שהודחקו, או לחילופין - לסגת למצב של ניתוק. באופן זה הוא יכול למצוא את החיבור לחיים ולהיות שמח יותר.
"אחד הדברים שאנחנו ממליצים לעשות בטיפול, גם כשמדובר בהדחקה וגם כשמדובר בדיסוציאציה, הוא לתת מקום לדברים שהם כואבים. הבעיה היא מה קורה אם הכאב הוא יותר מדי קשה ואי אפשר לשאת אותו והוא מציף, וזה בדיוק הקו העדין שצריך לשים לב אם עוברים אותו. המטרה שלנו היא לא להחזיר לאותם מטופלים את הזיכרון של הטראומה, אלא ל'חתוך' את החלק הטראומתי מהחיים שלהם, ולספק להם את היכולת לשאת את הכאב כך שלא ייאלצו להיעזר במערך הגנתי שמזיק ולא מאפשר להם להתמודד עם הקשיים שלהם".
מלבד הדחקת אירועים לא נעימים מהעבר כדי שנוכל לתפקד, מתברר שלמנגנון ההדחקה יש תפקידים נוספים - למשל, למנוע מאיתנו להכיר באפשרות שיום אחד נמות.
מחקר ישראלי שנערך בשנת 2019, ובחן את תפקיד המוח בהדחקת המוות, מצא כי במוח האנושי יש אמונה בסיסית ולא מודעת שהמוות שייך לאחרים ולא לי. האמונה הזו, גילו החוקרים לתדהמתם, היא חלק ממנגנון הגנה שמופעל אוטומטית בכל פעם כשאנחנו באים במגע עם משהו שיכול להזכיר את המוות - ואז, באופן לא מודע, אנחנו מיד משליכים את המוות על אחרים.
במסגרת המחקר שנערך על ידי יאיר דור-זיידרמן, דוקטור למדעי המוח באוניברסיטת בר-אילן, נבדקו עשרות אנשים באמצעות מכשיר שממפה את השדות המגנטיים במוח ברמת דיוק גבוהה מאוד ובמהירות שלוכדת חלקיקי שניות. כל משתתף במחקר התבקש להביט במסך שעליו הוקרנה תמונה של אדם זר ולצידה מילים אקראיות, שמחציתן היו קשורות למוות. כעבור כמה שניות הופיעה תמונה של הנבדק עצמו, ולצידה מילה הקשורה במוות. הפעילות במוח של הנבדקים נרשמה כל העת, והחוקרים הבחינו שתמונות של זרים, גם בהקשר של מוות וגם בהקשרים אחרים, מעוררות פעילות מסוימת, ומנגד תמונה של הנבדק עצמו בהקשר של מוות מעוררת פעילות שונה ולא שגרתית.
ד"ר יאיר דור-זיידרמן: "בניסיון להתמודד עם החרדה העצומה שהמוות מעורר בנו, המוח משתמש במנגנון ההדחקה, וברגע שהמוות נקלט הוא מבצע ניתוק רגשי שהופך את המוות למשהו שקורה לאחרים, לא לנו. מבחינתו, אנחנו נחיה לנצח"
"במחקר הצלחנו לגרום לנבדקים לחשוב על המוות שלהם עצמם, לעורר אצלם את מה שנקרא 'פחד מוות', ולתעד את ההתרחשות המוחית המהירה מאוד של מפגש עם המחשבה הזאת, לפני שמנגנון ההדחקה חזר לפעול. כך למעשה הצלחנו להוכיח את קיומו של מנגנון שמנטרל את הפחד הזה בכל שאר הזמן", אומר ד"ר דור-זיידרמן.
נשמע כמו מנגנון שמטרתו לשמור עלינו. בכל זאת, כנראה היה לנו קשה מאוד לחיות אם היינו מודעים למוות וחושבים עליו בכל רגע נתון, לא?
"נכון. לצערנו או לשמחתנו, תלוי את מי את שואלת, האבולוציה שכללה במוחנו מנגנוני הדחקה שמאפשרים לנו לחיות בצל אימת המוות. המנגנונים האלה עובדים כל הזמן, בכל פעם שקיומו של המוות נקלט באחד החושים שלנו, גם אם באופן לא-מודע, כשחולפים ליד בית עלמין או רואים מודעת אבל, למשל. בניסיון להתמודד עם החרדה העצומה שהמוות מעורר בנו המוח משתמש במנגנון ההדחקה, וברגע שהמוות נקלט הוא מבצע ניתוק רגשי שהופך את המוות למשהו שקורה לאחרים, לא לנו. מבחינתו, אנחנו נחיה לנצח. זאת, בניגוד לבעלי חיים שאינם מודעים כלל לאפשרות שיום אחד ימותו, לפחות עד כמה שהמדע הנוכחי מבין אותם".
אז למעשה אנחנו משכנעים את עצמנו שלעולם לא נמות?
"במהלך המחקר ראינו שברמה הקוגנטיבית אנחנו יודעים שמוות תופס לגבי כולם, גם לגבינו, אבל ברמה הלימבית אנחנו לא באמת מאמינים לזה שיום אחד אנחנו נמות. זה נשמע אולי כמו סתירה, אבל ככה בני האדם בנויים - הרבה פעמים אנחנו מזדהים עם המחשבות שלנו, ומאמינים בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו".
להבדיל, יש כאלה שחיים עם פחד המוות באופן שפוגע בהם.
"נכון. אנשים שעברו טראומה הרבה פעמים מקבלים את התובנה הזאת, של החיבור בין המוות לעצמי, באופן אגרסיבי ומיידי, וכתוצאה מכך הם עלולים להיקלע למצב שבו הם כל הזמן חווים את הרגע הזה, ונוצרות בעיות שאחר כך קשה מאוד לתקן".
על פי תיאוריית ניהול האימה שהגו פסיכולוגים חברתיים, גם אחרי שהמפגש עם המוות חלף, המחשבה עליו נשארת אצל האדם ומעלה אצלו את הצורך להגן על עצמו על ידי התחברות למשהו גדול ממנו, כמו חיבור לדת למשל, או לחילופין לאפשר כניסה של השפעות רעות שמזיקות לו ופוגעות במהלך חייו.
"תחשבי כמה אנרגיה היינו מפנים אם היינו משלימים עם המוות, אבל לצערי רוב בני האדם לא מסוגלים לקבל את העובדה שהגיע זמנם למות. אנחנו מתוכנתים לתפוס את המוות ככישלון או כתבוסה, מה שאומר שמי שמת נכשל או הפסיד, ואף אחד לא רוצה להפסיד", אומר דור-זיידרמן.
"לכן אם מציעים לחולה סופני טיפול ניסיוני, אז גם אם יגידו לו שיש סיכוי קלוש להתגבר על המחלה אבל תופעות הלוואי יהיו נוראיות, הוא לא יקבל החלטה רציונלית. מעבר לכל הכסף שנשפך על תרופות וניסויים שיעילותם מפוקפקת, הרבה פעמים אדם במצב הזה מאבד מהאנושיות שלו בזמן שהמשפחה שלו בטירוף מוחלט. אני מייחל לרגע שבו אנשים יקבלו את המוות כמו שהם מקבלים לידה - כחלק טבעי מהחיים - ויפסיקו להדחיק אותו".
