מה היה קורה לחיים שלך, אם היית צריך שלוש פעמים בשבוע לשבת כארבע שעות כשאתה מחובר למכונה, מבלי יכולת לזוז, לעבוד או לעשות דברים שאתה רוצה? איך היו נראים החיים שלך אם אכילת עגבנייה הייתה יכולה להרוג אותך? אם בכל עת שאתה צמא עליך להיזכר במספר כוסות המים שכבר שתית והאם מותר לך בכלל לשתות עכשיו? איך היו נראים החיים שלך אם לא יכולת לצאת למסעדה עם החברים ולהנות כמו כולם? אם כל נסיעה לחו"ל הייתה דורשת הפקה שלמה של איתור מכונים רפואיים בדרך, ועצירות לטיפולים של 4 שעות כל יומיים-שלושה? ככה נראים החיים של חולי הדיאליזה, הסובלים מאי ספיקת כליות כרונית.
ומה הייתם אומרים אם היינו אומרים לכם שבאמצעים לא מורכבים או יקרים, אפשר היה למנוע חלק לא מבוטל מחיים כאלו?
קראו עוד:
גורמי הסיכון למחלה שניתן לאתר בזמן
אי ספיקת כליות היא גורם התמותה השישי בישראל. יותר מתאונות, מדלקת ריאות ואפילו יותר מקורונה. עבור רוב החולים בשלבים מתקדמים רוב הסיכויים שייאלצו לבצע טיפולי דיאליזה לכל חייהם, אלא אם התמזל מזלם וימצאו תורם כליה כשהם מתאימים להשתלה. רבים מהמטופלים עוברים טיפולי דיאליזה מתישים אשר בלעדיהם חייהם בסכנה.
נכון להיום בישראל חיים כמעט 7,000 בני אדם שמטופלים בדיאליזה ועוד מאות אלפים המוגדרים כ"פרה-דיאליזה". העתיד של רבים מהם אינו אופטימי, מפני שבקרב מטופלי הדיאליזה נרשמים מדי שנה שיעורי תמותה שנעים בין 20-25 אחוזים. שיעורי התמותה הגבוהים מאוד אמורים להדאיג את קברניטי המדינה ומערכת הבריאות. יש להשקיע מאמצים ומשאבים לא רבים באיתור מחלות כליה מוקדם ככל האפשר, שכן באי ספיקת כליות צריך וניתן לטפל לפני שהיא הופכת לבעיה של ממש. ניתן למנוע או לפחות לדחות באופן משמעותי את הצורך של חולים בדיאליזה.
הנתונים משתנים ודינמיים אך הגורמים למחלה נשארים קבועים והם ידועים מזה שנים רבות. סוכרת נחשבת למחולל המחלה העיקרי שגורם לאי ספקית כליות. תזונה לא בריאה וסוכרת שאינה מטופלת ומאוזנת מובילה לאחר מספר שנים גם למצב של אי ספיקת כליות כרונית המחמירה בהיעדר טיפול. ישנם גורמים נוספים כמו יתר לחץ דם, משקל עודף ושומנים בדם. בחלק מהמגזרים במדינת ישראל – בעיקר בדרום ובצפון – ישנן אוכלוסיות בהן המרכיב הגנטי עלול להגדיל את הסיכון לתחלואה באי ספיקת כליות.
באמצעות ביצוע של בדיקות פשוטות ושגרתיות בקופות החולים – לחץ דם, דם ושתן – באופן סדיר (אחת לשנה-שנתיים) ניתן לאתר בקלות רבה ירידה בפעילות הכליות, ולטפל בה עוד בטרם מתדרדר מצבן. על מערכת הבריאות להפנים שיש צורך להשקיע באיתור החולים ומניעת החמרת מחלתם מפני שאם אלו יגיעו למצב בו יזדקקו לדיאליזה הם יהפכו למעמסה ולנטל רב על מערכת הבריאות, ייצאו ממעגל העבודה, יכבידו על משפחתם וכמובן ייאלצו להתמודד עם שגרה שונה וקשה.
כל חולה המטופל בדיאליזה מצריך כוח אדם נוסף שעובד מסביב לשעון שבהיבט הכלכלי מוערך במאות אלפי שקלים בכל שנה. ניתן למנוע ולאזן את המחלה על ידי טיפולים תרופתיים יעילים ועל ידי שינוי והתאמה תזונתית. איתור מוקדם וטיפול בזמן יאפשר ברוב המקרים לדחות את הדיאליזה ולשפר את איכות החיים של המטופל.
"שיעורי התמותה הגבוהים מאוד אמורים להדאיג את קברניטי המדינה ומערכת הבריאות. יש להשקיע מאמצים ומשאבים לא רבים באיתור מחלות כליה מוקדם ככל האפשר, שכן באי ספיקת כליות צריך וניתן לטפל לפני שהיא הופכת לבעיה של ממש. ניתן למנוע או לפחות לדחות באופן משמעותי את הצורך של חולים בדיאליזה"
השגרה שמשתנה
חולה דיאליזה שנדרש לשבת כארבע שעות, 3 פעמים בשבוע במכון לטיפול, מאבד זמן יקר. אם נשווה זאת לשוק העבודה – מדובר ב-15-20 שעות שבועיות המקבילות לרבע משרה. חולים רבים המידרדרים למצב של דיאליזה נפלטים ממעגל העבודה וחייהם משתנים מקצה לקצה.
בנוסף, גם השינוי התזונתי שנאלצים לעשות חולים המטופלים בדיאליזה הוא קיצוני. הם מנועים מלאכול ולשתות סוגי מזונות רבים מפני שריכוזי הפסולת בדם עשויים להצטבר מעבר למותר, וטיפול הדיאליזה שבמהלכו מבוצע סינון לדם – לא מצליח להוביל לסילוק כלל מצבורי הפסולת. לכל מטופל יש תפריט מותאם אישית שנבנה יחד עם דיאטנים ונפרולוגים בכדי לשמור על איכות חיים טובה.
ואם לא די בכך, חולים רבים המטופלים בדיאליזה מדווחים על פגיעה בזוגיות ובתא המשפחתי בגלל אובדן מקום העבודה והתלותיות בבן משפחה אחר. חלק מהחולים מדווחים על הוצאות כלכליות כבדות שמגיעות עד לכ-40% מקצבת הנכות שלהם על נסיעות לטיפולים בלבד. שוו בנפשכם איך נראים החיים של חולה שאפילו נסיעה פשוטה לסוף שבוע בחו"ל, מצריכה תכנון והערכות של חודשים מראש.
מדינת ישראל צריכה וחייבת להשקיע יותר בבדיקות מוקדמות לאיתור החולים בעיקר בחתכי אוכלוסייה שנמצאים בסיכון מוגבר; יש להשקיע בחינוך והסברה בדגש על חשיבות השמירה על אורח חיים בריא וביצוע בדיקות גנטיות על מנת למנוע את המחלה הקשה. בניגוד למחלות אחרות בהן נרשמת ירידה בשנים האחרונות, בישראל שיעור החולים הנזקקים לדיאליזה רק הולך וגדל, גם בקרב צעירים.
"במדינת ישראל אין מספיק דגש לפעילות מונעת ואיתור מוקדם של מחלות כליה. יחד עם זאת, אנו אחת מהמדינות היחידות בעולם שבה חולים נמצאים בטיפולי דיאליזה במשך 20-25 שנים, זהו נתון חסר תקדים שאין לו אח ורע במדינות מפותחות"
עלייה במודעות ושינוי מדיניות
משרד הבריאות הגדיר חמש מחלות כ"מחלות קשות". אי ספיקת כליות המצריכה דיאליזה היא אחת מהן. אף על פי כן, המערכת הסוציאלית והתמיכה במטופל טעונת שיפור ביחס למחלות אחרות כמו סרטן. ישנם לא מעט מטופלי דיאליזה מבוגרים שקצבת הנכות שלהם מבישה והם נאלצים לבחור בין אוכל לתרופות.
אי ספיקת כליות סופנית מכבידה לא רק על החולים ועל בני משפחותיהם אלא גם על מערכת הבריאות והצוותים הרפואיים שמתקשים לתת מענה איכותי גם לשאר החולים. המערכת עובדת תחת עומס עצום ועושה את המקסימום. אנשי הצוות עובדים שלוש משמרות סביב השעון כדי לאפשר לחולים לקבל את הטיפול המיטבי אך גם הם קורסים תחת העומס והנטל. חלק מהשיפור יבוא מאיתור, עידוד, תגמול והכשרת כוח אדם עוד בשלב לימודי ההסמכה לאחיות.
מדינות רבות בעולם השקיעו בפיתוח תוכניות שמטרתן למנוע ולהעלות למודעות את הנושא. למשל באוסטרליה בשנת 2014 מתו 22,218 חולים כתוצאה ממחלות הקשורות לכליות שנחשבת לסיבת המוות החמישית במדינה. על מנת לשפר את המצב החליטה ממשלת אוסטרליה להוביל לשינוי מדיניות על מנת לאתר ולטפל בשלב מוקדם בחולים הסובלים ממחלת כליות. בין הפעולות שננקטו היה ביצוע נרחב של בדיקות לחולים שנמצאים בסיכון מוגבר לתחלואה ויישום תוכניות חינוכית שנועדה להגביר מודעות לשמירה על הכליות. כתוצאה מהפעולות האלו נרשמה תוך מספר שנים הפחתה דרסטית של 32% במקרים של תחלואה של ספיקת כליות סופנית.
בסינגפור מספר החולים שהיו זקוקים לדיאליזה בשנת 2013 עמד על 977 מטופלים בשנה אולם תוך פחות מארבע שנים, המספר זינק ל -1,175 בשנה. ממשלת סינגפור הכינה תוכניות לאומית לבריאות הציבור למאבק בבעיה. התוכנית נועדה לאתר ולזהות אנשים עם גורמי סיכון למחלת כליות, ולנהל אחריהם מעקב צמוד. עד שנת 2019 הצטרפו לתוכנית יותר מ- 49,000 בני אדם בסינגפור שקיבלו טיפולים בשלב המוקדם על מנת למנוע סיבוכים ואשפוזים מיותרים.
בשנת 2016, טאיוואן הייתה אחת המדינות עם השכיחות הגבוהה ביותר בעולם של חולים עם אי ספיקת כליות סופנית. מספר החולים במדינה מעל גיל 55 עלה בקצב מסחרר ב-20 השנים האחרונות במיוחד בקרב בני 75 ומעלה. כדי לשפר את הטיפול ולעכב את קצב התקדמות המחלה החלה הממשלה בפרויקט שכלל קשת רחבה של אסטרטגיות על מנת להקטין את מספר החולים שיזדקקו לדיאליזה. כך למשל הוחלט על בדיקת שתן לאוכלוסיות בסיכון גבוה ומתן טיפול משולב לחולים בתחילת המחלה. הפעולות האלו הביאו לירידה בתמותה מכל הגורמים כולל מקרי מוות הקשורים למחלות לב וכלי דם, מחלות זיהומיות, סרטן ודום לב. כמו כן ההוצאה הלאומית עבור טיפול בחולי הדיאליזה הופחתה משמעותית.
לצערנו, במדינת ישראל אין מספיק דגש לפעילות מונעת ואיתור מוקדם של מחלות כליה. יחד עם זאת, אנו אחת מהמדינות היחידות בעולם שבה חולים נמצאים בטיפולי דיאליזה במשך 20-25 שנים, זהו נתון חסר תקדים שאין לו אח ורע במדינות מפותחות שמלמד גם על איכות הטיפול בישראל. זאת האחריות של המדינה לדאוג לאזרחיה ולהשקיע בצורה נכונה במניעת המחלה ועצירת ההתדרדרות של החולים. על המדינה לעצור את "כדור השלג" ובכך גם להקל את העול הכלכלי הכבד וגם להציל כמה שיותר מטופלים בטרם חייהם יהיו תלויים במכונה.
הכותבת היא רכזת ההסברה והתרבות של העמותה לקידום ושמירת זכויות חולי הכליות
