במשך שנים רבות טיפלה א' במסירות בבתה היחידה, שבאמצע שנות ה-20 שלה אובחנה כסכיזופרנית. השתיים חיו יחד באותו בית וניהלו קשר חם ועמוק. עד שהוא הפך להפרעה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האם המבוגרת החלה לסבול מתהליך דמנטי שפגע ביכולות הקוגניטיביות שלה, ביכולת השיפוט הרציונלי וכן באפשרות להבחין בין מציאות לדמיון. בהיעדר ביקורת רציונלית הפכה שותפה לפרנויות של בתה, ובדיוק כמוה התחילה גם היא לחשוד שרודפים אחריהן. בשלב מסוים השתיים היו בטוחות מעבר לכל ספק שבביתן הותקנו מיקרופונים בניסיון להאזין להן - עד כדי כך שהחליטו לעבור להתגורר בבית מלון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תוך זמן קצר חשה הבת שאותם זרים שמבקשים את רעתן הצליחו לעלות על עקבותיהן, ולהחדיר מכשירי האזנה בתוך קירות הגבס של חדר המלון שבו שהו. א' החלה לפתח חששות דומים בעקבותיה, עד שלילה אחד שברו השתיים את הקיר המשותף שהפריד בינן לבין בני זוג שלנו בחדר הסמוך. האחרונים הזמינו משטרה, ולאחר חקירה ומעצר של כמה ימים נשלחו א' ובתה לאשפוז פסיכיאטרי כפוי.
"שיגעון בשניים, או כפי שהיא נקראת בשפה הרפואית הפרעה פרנואידית משותפת, זו הפרעה פסיכוטית שמתרחשת כשאדם מפתח מחשבות שווא ומצליח להשפיע על מקורב אחד או יותר בסביבתו, וכתוצאה מכך גם הם מתחילים לפתח דלוזיות דומות", אומר פרופ' יוסי לוין, פסיכיאטר (אמריטוס) בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון.
את המקרה של א' ובתה פרופ' לוין מכיר היטב. למעשה, הוא זה שטיפל בהן לאחר האירוע המטריד שהתרחש במלון, ואף אבחן אצלן את ההפרעה המוכרת גם כ"פולי א דה" (folie à deux).
"כמעט תמיד ההפרעה מתרחשת במערכת קרובה וממושכת, שבה השניים חיים יחד בבידוד חברתי יחסי"
"ברוב המקרים הלוקים בהפרעה הזו יהיו בעל ואישה, אם ובנה ואחיות, כשהמקרה האחרון הוא השכיח ביותר, אבל יש גם מערכות יחסים נוספות שבהן היא עלולה להתרחש. כמעט תמיד מדובר במערכת קרובה, שבה השניים חיים יחד בבידוד חברתי יחסי. במקרים נדירים אפשר למצוא משפחות שלמות שהתחילו לפתח מחשבות בעלות תכנים פרנואידיים. באופן כללי ברוב המקרים הקשר הוא ארוך, אבל החשיפה לפסיכוזה משתנה בין מערכת יחסית אחת לשנייה".
מי משפיע על מי במקרה של משפחה שלמה ששותפה לדלוזיה אחת?
"זה לא קורה הרבה, אבל זה גם לא משהו שלא קרה מעולם. אחד המקרים שאני יכול לספר לך עליהם הוא של גבר שהופנה על ידי בית המשפט לבדיקה פסיכיאטרית באשפוז לאחר שהואשם בהפרת סדר. הוא נעצר בגין שיבוש משפט, והתלונן על הטרדה מצד שופטים שונים. הוא אף הגדיל לעשות, וכשהיה נכנס לאולם בית המשפט היה צועד אל הדוכן ומתחיל לנזוף בשופטים שישבו שם. לטענתו, הוא שימש מטרה של שופטים מסוימים וסומן על ידיהם מסיבות שונות במשך שנים רבות: הוא ידע מה קורה, הוא ניהל רישומים של עוולות והוא בעיקר הבין את המשמעות של כל העניין.
"באופן מעניין ולאחר בדיקות נמצא כי מצבו הנפשי, מלבד סיפורו הדלוזיונלי ומצב רוחו המדוכא קלות, היה נורמלי לחלוטין. בריאיון משפחתי נחשף כי אשתו של הגבר וכמה מילדיו הבוגרים חלקו עימו את האמונה בקנוניה משפטית המכוונת נגדו במשך מספר שנים. בנוסף, לא היה שינוי בחשיבה ההזויה אצל המטופל או המשפחה לאחר עשרה ימי השגחה, והמטופל סירב להמשך טיפול. המסקנה כאן היא שעוצמת ההשפעה נשלטה במקרה הזה על ידי נוכחותו של האדם העיקרי בחיי האנשים המשניים. כלומר, האמונה בקנוניה ניתנה לו על ידי בני המשפחה האחרים השותפים לדלוזיה, והם מאמינים כי אמונתו ההזויה ותגובותיו סבירות".
לפי מחקרים שנערכו בשנים האחרונות, הדלוזיה מיוחסת להשפעתו החזקה של האדם הדומיננטי והמשפיע, שבמקרים רבים מאובחן כסכיזופרן. האדם המשני, לעומת זאת, עלול לסבול מזקנה ומירידה קוגניטיבית, מאינטליגנציה נמוכה, מאישיות תלותית, מליקוי חושי או מאירועים מוחיים. לעיתים הוא לא יסבול מאף אחד מהמאפיינים הללו, אלא יהיה אדם המושפע בקלות ממניפולציות - במיוחד במצבי משבר וחולשה.
ט' היה בן 22 כשהרגיש שהוא "נדבק" בפרנויה ובחרדות מאחיו המבוגר ממנו בשנתיים. "בערך חצי שנה אחרי שהשתחררתי מהצבא, אחי ואני נסענו יחד לטיול הגדול בהודו. תמיד היינו קרובים מאוד והכרתי את החרדות ואת המחשבות האובססיביות והמוגזמות שלו, אבל הייתי בטוח שאני מספיק חזק כדי להכיל את זה. אבל אחרי חודשיים שהיינו דבוקים אחד לשני, התחלתי להרגיש שצורת המחשבה שלנו הפכה להיות כמעט זהה ושהחרדות שלו משתלטות לי על המוח".
איך זה בא לידי ביטוי?
"עוד כשהיינו בשדה התעופה בארץ הוא היה בטוח שמישהו רודף אחרינו ורוצה לגנוב לנו את הכסף. בהתחלה הצלחתי להתעלם מהחרדות שלו ואפילו ניסיתי לצחוק איתו עליהן, אבל אחרי שהוא התחיל לחזור עליהן כמה פעמים בכל יום, תוך כדי שהוא מתאר איך עוקבים אחרינו ו'מציג' בפניי הוכחות למחשבות שלו, התחלתי לפקפק בעצמי, ולאט-לאט האמנתי לו שמישהו עוקב אחרי כל צעד שלנו ומלווה אותנו לכל מקום שאליו אנחנו מגיעים, ובסוף הוא גם עלול לרצוח אותנו".
"הוא התחיל להתפרע ולצרוח על בעל ההוסטל, לשבור חפצים במלון ולזרוק אותם עליו. מצאנו את עצמנו בשעה אחת בלילה זרוקים באמצע הרחוב בכפר נידח בהודו"
הפרנויה המשותפת גרמה לט' ולאחיו לשנות את מסלול הטיול המתוכנן בניסיון לבלבל את אותה דמות עלומת שם שרודפת אחריהם. השניים לא הסתפקו בזה, ואף התחילו להחביא כסף באזורים לא שגרתיים בגוף וניתקו מגע עם כל מי שנכח בסביבתם. השיא הגיע כשערב אחד אחיו של ט' האשים את בעל ההוסטל שהוא משתף פעולה עם האדם שרודף אחריהם, והם מצאו את עצמם ברחוב באמצע הלילה.
"אחי נכנס להתקף חרדה מטורף. הוא התחיל להתפרע ולצרוח על בעל ההוסטל, לשבור חפצים במלון ולזרוק אותם עליו. הוא זרק אותנו החוצה, ומצאנו את עצמנו בשעה אחת בלילה זרוקים באמצע הרחוב בכפר נידח בהודו. זה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו צריכים לחזור לארץ".
והם חזרו. זמן קצר לאחר מכן ט', שהרגיש שהחרדות מהודו ממשיכות לרדוף אחריו גם בארץ, ניגש לקבלת טיפול פסיכולוגי, ובהמשך אף אובחן על ידי פסיכיאטר כמי שסובל מ"פולי א דה". בעצת הפסיכולוג הוא החל לתפוס מרחק מאחיו, שמצידו סירב לפנות לעזרה מקצועית.
"המרחק ממנו עשה לי טוב וריפא אותי מהאובססיה ומהחרדה שהשתלטו עליי. מצד אחד, היה משהו מנחם בידיעה שלא השתגעתי ושהדברים הפיכים. מצד שני, כאב לי על אחי שהפך להיות עוד יותר אומלל אחרי שהתרחקתי ממנו". כחצי שנה לאחר חזרתם מהודו אושפז אחיו של ט' במחלקה פסיכיאטרית סגורה במרכז הארץ ואובחן כסכיזופרן.
תופעת ה"פולי אה דה" זוהתה לראשונה בשנת 1877. אף על פי שהיא מוזכרת במדריך האבחנות הפסיכיאטרי האחרון שיצא (DSM 5), היא נחשבת נדירה וכמעט שלא נחקרה. אולי זוהי הסיבה לכך שהיא עדיין מוקפת בהילה עבה של מסתורין לעומת הפרעות אחרות המופיעות בתנ"ך של הפסיכיאטרים.
על פי הקריטריונים המופיעים במדריך, האדם שנפגע לא סובל מהפרעה פסיכוטית לפני המפגש עם האדם הפוגע, אך בשל המפגש הוא חולק עימו פרנויות ותחושת רדיפה.
"לאבחון התופעה יש צורך בדמיון ניכר בתוכן הכללי, ולעיתים הספציפי, של הפסיכוזה של האדם הדומיננטי אצל האדם המשני. קיימות ראיות ברורות לכך שהשניים מקבלים, תומכים ושותפים זה לדלוזיות של זה", מסביר לוין.
"צריך גם לבחון שההפרעה לא מוסברת טוב יותר על ידי הפרעה פסיכוטית אחרת (סכיזופרניה או הפרעת מצב רוח עם מאפיינים פסיכוטיים), ואינה נובעת מהשפעות פיזיולוגיות ישירות של חומרים כמו תרופות או סמים משני תודעה, ומשינוי במצב הרפואי הכללי שאינו קשור לדמנציה או לירידה בקוגניציה".
עד כמה התופעה הזאת נפוצה?
"ככל שידוע לנו כיום, מדובר במצב נדיר שמתבטא באחוזים בודדים מהאשפוזים הפסיכיאטריים בשל מצבים פראנואידליים (מחשבות שווא והזיות - א"ה). האם הסיבה לכך היא שרוב המקרים לא מדווחים עד שהאדם החולה לא ניגש לבקש עזרה או פועל באופן שמושך תשומת לב שלילית, כזו שתגרום גם לנפגע לחפש עזרה? ייתכן שכן.
"מה שבטוח זה שלצד ההבנה הגוברת של ההפרעה מצד הפסיכיאטריה, ששמה דגש רב יותר על תפקידם של גורמים חברתיים וסביבתיים בהתפתחותה אבל לא פוסלת גם גורמים גנטיים, הפרעה פסיכוטית משותפת נותרה עדיין מצב מורכב, שדורש מחקר נוסף כדי להבין באופן מלא ומדויק יותר את טבעה וכדי להצליח למצוא את הטיפולים המתאימים ביותר עבורה".
איך מטפלים באדם ש"נדבק" בדלוזיה?
"הפרדה היא רצויה ולא פעם הכרחית בשלב ראשון, אבל לא תמיד אפשרית - למשל במצב שבו לא ניתן לכפות אותה באופן חוקי. באדם ש'נדבק' אין בדרך כלל צורך לטפל בתרופות, בעיקר משום שלרוב מחשבות השווא והדלוזיות ייפסקו באופן ספונטני ברגע שייפרד מהאדם שהדביק אותו בשיגעון.
"מה כן חשוב ויכול לעזור? טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), המשמש לעיתים קרובות כדי לעזור לזהות ולשנות דפוסי חשיבה שמובילים להתנהגות בעייתית. CBT יכול לעזור לאנשים לפתח אסטרטגיות התמודדות, לשפר מיומנויות פתרון בעיות ולהגביר את ההערכה העצמית, מה שיכול להועיל במיוחד במניעת היווצרות של אשליות משותפות".
ההפרדה היא זמנית? נשמע לי בעייתי להפריד בין בני משפחה לתמיד.
"באדם שסובל מדלוזיות פעילות (לרוב אלו יהיו פרנויות ותחושת רדיפה) אפשר לטפל באמצעות תרופות נוגדות פסיכוזה, ובהמשך על פי המקרה הספציפי, ואם חלה הטבה משמעותית אצלו, השניים יכולים לחזור לקשר. בכדי למנוע חזרה של אותו מצב, חשוב מאוד להתייחס לדינמיקה הנפשית והפסיכולוגית בין השותפים לדלוזיה כפי שהיא התקיימה כשהיו בבידוד חברתי. תמיכה חברתית חשובה גם היא, וטיפול משפחתי או זוגי עשוי להיות מועיל במיוחד".
